22 ביוני 2010

כמה יצירות כתבת השנה? - על הלחץ התרבותי ליצור בכמויות והשפעתו על נפש האמן

לפני מספר שנים הלכתי לפגישת היכרות עם מנצח ומנהל מוסיקלי של אחד האנסמבלים למוסיקה בת-זמננו המרכזיים בארץ. הבאתי איתי לפגישה את כל יצירותיי הרלוונטיות להרכב שלו. ישבנו ושוחחנו - הוא פחות או יותר ראיין אותי על מה שעשיתי עד היום בתחום ההלחנה (וזה היה מאוד לא נעים, תאמינו לי...) - וכשהיתה לו תמונה פחות או יותר ברורה (חיצונית בלבד) על עשייתי כמלחינה, פתאום הוא שולף לי את האמירה הבאה: "אז את לא כותבת הרבה, הה? בערך יצירה אחת כל שנה? זה לא מספיק". האמירה הזאת לוותה במבט שניתן לכנותו כ"נו-נו-נו". תיכף הוא היה מעמיד אותי בפינה ואומר לי שעד שאני לא כותבת יצירה חדשה אני לא מקבלת ארוחת ערב...

זאת הפעם היחידה שהדבר הזה נאמר לי בפירוש, אבל זאת לא הפעם הראשונה שנתקלתי בגישה הזאת. גם כשהלחנתי הרבה וגם כשהלחנתי מעט - תמיד "שיגעון הכמויות" התרבותי שאנו חיים בו היה נוכח מדי, חשוב מדי, ותמיד הפריע לי. אין לי שום דבר נגד כמויות גדולות. גם לי יש תקופות של יצירה אינטנסיבית מאוד, בכמויות גדולות מאוד. אבל חשוב לי שהעניין הכמותי יבוא מתוכי, כי לי יש צורך, ולא מבחוץ. לא תמיד יש לי מה לומר, ואני מעדיפה לשתוק כשאין לי מה לומר. אני רוצה לחיות בחברה שנותנת לי לחיות וליצור בקצב שלי, ומעריכה את "תוצרי" הפנימיות שלי כשיש לי מה לתת לה. חברה שאיננה שופטת אותי בשתיקתי או בהתבשלותי. חברה ששואלת מה כתבתי ולא כמה כתבתי.  

אני רואה כל הזמן אמנים מכל התחומים שעושים הרבה יותר מידי, עם הרבה פחות מידי כוונה ונשמה, והם פשוט מותשים מעודף עשייה שלא באה מתוכם. הגישה הכמותית שייכת לתפיסת העולם התעשייתית, והאמנות לפי תפיסה זו הופכת לעוד מוצר צריכה. תופעת "הכמותיות כמדד" מתבטאת בעיקר בתחומים בהם האמנות משרתת צרכים כלכליים, אך לא רק. אם במוסיקת הפופ והרוק, אם בתעשיית הסרטים, אם בחיי האמנות בכלל ואם בתפיסת העולם האקדמית ששייכת רובה ככולה לתפיסה התעשייתית (כפי שכתבתי במאמר מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי) - הכמותיות כמדד שולטת בכל. הקריטריון האקדמי הראשון במעלה להתקדמות הוא "ככל שתפרסם יותר". בתחום המוסיקה האמנותית (שקשורה הדוקות לתחום האקדמי, לצערי) הגישה הזו מתבטאת ביותר מלגות, יותר יצירות, יותר ביצועים, יותר השמעות ברדיו, יותר פרסים, ויותר "הו-הא" סביבך.

הגישה הכמותית פוגעת באמן, ביצירה עצמה, ולדעתי גם בקהל. לא ניתן לקבל איכות גבוהה של "מוצרים" אם לא מאפשרים לאמן לעשות את עבודתו כראוי. אני בהחלט חושבת שלאמן יש תפקיד חברתי. מבחינת החברה האמן מייצג את הנפש, ותפקידו הוא לבטא עבור החברה כולה את מעמקי הנפש כפי שרוב בני האדם אינם חווים אותם באופן יומיומי (ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי נפש ויצירה). האמן אינו יוצר רק למען עצמו - הוא לא אנוכי במובן המקובל של המלה. אבל דווקא על מנת שיוכל למלא את תפקידו החברתי, עליו להיות קשוב בעיקר לעצמו. זה נשמע אבסורד, אבל זה ממש לא. נפש בריאה של אמן יכולה ורוצה לחיות בשלום עם התנועה הדו-צדדית הזו, פנימה והחוצה, כל עוד החברה מכירה בה ומאפשרת את התנועה הזו באופן מאוזן וקשוב לכל הצרכים. לחץ חברתי פוגע בתהליך הבריא הזה. הלחץ שאנחנו נתונים בו לספק עוד ועוד "מוצרים" משתק אמנים רבים וטובים שאינם מסוגלים להתרכז בעשייה הפנימית שלהם לנוכח התובענות האינסופית הזאת. דווקא הלחץ להוציא יותר מביא לפחות - זה מה שנקרא התכוונות פרדוקסלית. הדבר משול להרג של האווזה המטילה ביצי זהב על מנת להוציא ממנה את כל הביצים בבת אחת. היא לא תוציא עוד ביצים. היא תמות. ולצערי זה מה שקורה להרבה מאוד אמנים - הרבה מהם מתמוטטים תחת הלחץ הזה. ההתמוטטות הזאת מתבטאת בצריכת סמים, בשיכרות, בתשישות, בהקרבת כל היבטי חייהם עבור הקריירה שלהם, בהתייבשות יצירתית, ובמיחזור יצירתם עד מוות.

על מנת להבין את הרמה (או מוטב לומר: התת-רמה) שהעניין הכמותי מסוגל להגיע אליה, אני ממליצה להציץ במאמר האקטואלי הזה. הוא מוכיח עד לאיזו תפלות אבסורדית ניתן להגיע כשמתחילים לספור במקומות שבהם אין שום רלוונטיות למספרים...

***

לקריאה נוספת:
איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה
אמת או חובה? - על דת, חילוניות, אמונה ואמנות
שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה



2 comments:

גילי אמר/ה...

מבחינתי, את כל-כך צודקת... לא חשבתי שעוד מישהו מרגיש כמוני בעניין הזה. אולי אני מבודדת מדי בעולמי הפרטי, אבל חשבתי שכל עולם האמנות רואה עצמו כמייצר כמותית... שרק מי שיוצר באופן קבוע ומתמשך ראוי להיקרא אמן... אני יוצרת בגלים, כשנוצר בי דחף ליצור. היבט אחר שנראה לי כמדד מקובל בימינו הוא היבט כמות החשיפה (חייבות להיות תערוכות רבות ברזומה) והיבט ההצלחה במכירות. אבל אני מדברת על ציור ולא על מוזיקה...

מרב כהן-הדר אמר/ה...

גילי הי,
כשכתבתי את המאמר הזה לא הייתי בטוחה שהתופעה של "הכמותיות כמדד" שולטת גם בתחומי האמנות האחרים (למרות שנראה לי הגיוני מבחינה נפשית שכן), כי רוב מה שאני מכירה הוא מתחום המוסיקה. לכן אני ממש שמחה על תגובתך כי זו מעין "עדות" מהשטח לגבי תחומי אמנות נוספים. ובכלל - אני מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת...

הוסף רשומת תגובה