30 ביולי 2010

האם כדאי לי להיות מאושרת? האם יש סתירה בין אושר לחיי יצירה?

ייתכן שהשם של המאמר הזה נשמע לכם קצת מוזר. הרי מי שוקל בדעתו האם "כדאי" לו להיות מאושר או לא? כולנו מודים, בגלוי ובמוצהר, שאנחנו רוצים ושואפים להיות מאושרים. מי יגיד בפירוש שהוא מעדיף לסבול?... ובכ"ז, היו שנים בחיי שהאמנתי שאם "חלילה" אהיה מאושרת, מקורות היצירה שלי יתייבשו ולא יהיה לי על מה לכתוב. התרגלתי עד לאותו זמן ליצור מתוך כאב וסבל נפשיים עזים ומתוך כמיהה אל האושר הבלתי מושג, ופחדתי פחד מוות שאם אצליח להשיג את האושר - אפסיק ליצור. אבל רציתי להיות מאושרת. מאוד רציתי. ולא ידעתי על איזה משני החלקים של המשוואה אצטרך לוותר על מנת להיות שלמה עם עצמי: על היצירה או על האושר? היום העניין הזה נראה לי מגוחך, אבל בזמנו זו היתה שאלה ממש קריטית עבורי.

באותן השנים עברתי טיפול נפשי, ודנתי עם המטפלת שלי בעניין הזה. היא סיפרה לי סיפור מעניין על מטופל שהיה לה. הוא היה מתופף, ובתהליך הטיפול הם הגיעו לשלב שבו היא אמרה לו שהגיע זמנו להתמודד עם הזעם שבתוכו, כי הזעם הזה מחבל בכל תחומי חייו. והוא אמר לה: "אבל אם אוותר על הזעם שלי - איך אמשיך לנגן? אני מנגן מתוך הזעם שלי. הזעם הוא המקור והעוצמה של הנגינה שלי". היא סיפרה לי את הסיפור הזה כדי להראות לי את הטעות של הבחור הזה: ברוב טימטומו הוא העדיף להרוס לעצמו את החיים מאשר להפסיק לנגן... אבל אני דווקא הרגשתי שאני מבינה אותו ומזדהה איתו לגמרי. גם אני לא הסכמתי לאבד את האמנות שלי בעבור חיים חסרי עוצמה וחסרי רגש. והסבל, כפי שהאמנתי אז, היה מקור העוצמה וחיי הרגש שלי.

אבל בתוכי לא הסתפקתי בהרגשה/אמונה הזאת שלי. הרגשתי שחייבת להימצא דרך שבה לא אוותר על שום דבר שיקר לי באמת. והחיים והאמנות - שניהם יקרים לי באמת, עד כלות. לא רציתי להקריב אף אחד מהם על מזבח השני. השקעתי הרבה שנים בניסיון למצוא בתוכי את הסיבות לתפיסה הנפשית המעוותת הזאת שמעמידה את האושר כסתירה לאמנות, ולאט לאט מצאתי אותן. מבחינתי, העניין הוא לא האם אני אכן מאושרת היום או לא, אלא האם מותר לי להיות מאושרת והאם האושר עומד בסתירה לחיי היצירה שלי. והתשובה היא, לשמחתי הרבה: כבר לא.

אני רוצה לשתף אתכם בחלק מן הדברים שהבנתי בתהליך הגילוי העצמי הזה, כך שאם גם אתם מרגישים רגשות דומים לשלי תוכלו להיעזר בניסיון שלי וכך לקצר לעצמכם את הדרך. אני מחלקת את ההסבר שלי לעניין הזה לשני היבטים: אישי ותרבותי. כמובן שהתהליך עצמו שעברתי לא היה מחולק ורציונלי כפי שאני מציגה אותו כאן, אבל לצורך ההסבר אני מעדיפה להציג את הדברים בצורה מסודרת. כל מה שאנחנו וכל מי שאנחנו הוא ביטוי של ההקשרים הפרטיים-אינדיבידואליים שלנו וגם של ההקשרים התרבותיים-תקופתיים שנולדנו אליהם. לכן אם ברצוננו ללמוד להכיר את עצמנו, עלינו ללמוד להכיר הן את ההיבט האישי והן את ההיבט התרבותי שלנו.

ההיבט האישי:

גדלתי בבית שהאווירה השלטת בו היתה דיכאון כרוני. דיכאון הוא לא עצב כפי שאנשים רבים נוטים לחשוב. דיכאון הוא מצב של היעדר רגשות, של מועקה ללא סיבה מציאותית, של מצוקה חסרת תקווה, ובעצם של שנאת חיים. כמובן שבחיים יש רגעים קשים ולעיתים תקופות קשות, וכמובן שחלק ממצבנו הקיומי כרוך בסבל ושחשוב שנדע להתמודד עם סבל ומצוקה כחלק בלתי נפרד מהחיים. אבל כשהסבל הופך לכרוני - הוא הופך להתמכרות. ומהתמכרות, כידוע, קשה מאוד להיגמל.

כשאני מנסה להיזכר בגילויי שמחת חיים בילדותי ובנעוריי אני פשוט לא מצליחה. מצד ההורים שלי לא היו שום גילויי שמחה או צחוק - לא אחד כלפי השני ולא כלפינו הילדים. האווירה בבית לא איפשרה לאיש מאיתנו לשמוח, בטח ובטח שלא לאורך זמן. שמחת החיים היחידה שאני כן זוכרת היתה בין אחותי הגדולה לביני. היינו כמעט תאומות מבחינת הגילאים שלנו ואהבנו מאוד אחת את השניה. שתינו יחד צחקנו והשתעשענו הרבה, ורק בזכות קיומה בחיי אני יכולה להיזכר באי אלו רגעים שמחים בילדותי. מעבר לכך - כל מה שזכור לי הוא שאני מסתובבת בעולם כשאני בקושי נושמת מרוב מועקה, ואני סובלת, סובלת, סובלת. כך, התרגלתי אל ההוויה הדיכאונית הזאת והתחלתי להרגיש איתה בנוח. הדבר שאנחנו מתרגלים אליו הופך להיות הבטוח ביותר עבורנו, פשוט כי הוא מוכר לנו. 

כמובן שעם גדילתי המשכתי לגרור אחריי את הדפוס הזה ואת האווירה הזאת לכל מקום, מה שגרם לי ליצור קשרים וחברויות רק עם אנשים דיכאוניים. כך, הרושם שלי על העולם כמקום רווי דיכאון וסבל רק הלך והתחזק. ניתן לומר שזו היתה מעין נבואה שמגשימה את עצמה, כאילו הסתובבתי בעולם עם מרקר והדגשתי לעצמי רק את מה שהיה לי מוכר ושהפך לטבעי עבורי. הייתי כ"כ מכורה לדפוסי הדיכאון, עד שכל אדם שהיה שמח, קליל, פשוט, נחמד, חביב ואוהב כלפיי - שיעמם אותי. עניינו אותי אנשים מדוכאים, יצירות רוויות כאב וסבל, אמנות של ייאוש, וכל ביטוי אנושי של כאב זכה אצלי לכותרת "טוב" ו"מעניין". העולם והחיים בכללותם נראו לי כמכילים אך ורק סבל. האם ישנה אפשרות אחרת?... כשהתחלתי ליצור מוסיקה, כמובן שהשלכתי את התפיסה הזאת גם על היצירה - אם בתהליך היצירה עצמו ואם בתוכן של היצירות שלי. דיברתי וכתבתי סבל, וכשלא כתבתי סבל - כתבתי על הכמיהה למקום נפשי אחר. אבל מעולם לא עלה בדעתי שאוכל אי פעם לחיות במקום נפשי אחר. לכמוה אל הבלתי-אפשרי תמיד מותר...

רק אחרי שעזבתי את בית אמי ויצאתי לעצמאות התחלתי לנסות להבין מה בעצם קורה כאן. עברתי אז משבר נפשי וגופני עמוק מאוד שטילטל את נשמתי ואילץ אותי להתחיל לשאול את עצמי שאלות קשות. למה אני "חייבת" לסבול? למה אני "צריכה" לחיות בדיכאון כרוני? למה אני "צריכה" לוותר על צחוק, על ביטוי עצמי ספונטני, על שלוות נפש, על שמחת החיים שלי? ההשפעה של השאלות הללו ושל התהליך הנפשי שהתחלתי לעבור בעקבותיהן החלה לחלחל אל כל תחומי חיי. הבנתי שהתרגלתי לחיות וליצור מתוך דבקות בסבל ובדיכאון, ושאני לא רוצה ולא יכולה יותר להמשיך לחיות ככה. הבנתי שהסבל מהווה מכשול לא רק בפני החיים שלי אלא גם בפני חיי היצירה שלי. במשך שנים חשבתי לעצמי: "טוב, כל עוד אני יוצרת לא כ"כ איכפת לי מה קורה שם למעלה בעולם החיצוני". אבל "שם למעלה בעולם החיצוני" קרו יותר ויותר דברים שהלכו ושיתקו גם את המערכות הפנימיות שלי - עד לשיתוקן המוחלט. הבנתי שאם אני רוצה חיי יצירה מלאים ופוריים עליי לנקות מחיי את הסובלנות והאהדה כלפי הדיכאון הכרוני הזה. הדבר דומה לחדר בבית-הנפש שלי שגרתי בו כל חיי ורק בו יצרתי וחייתי עד שהחדר הזה החניק אותי לגמרי. נאלצתי לצאת ממנו ולהכיר חדרים אחרים בבית-הנפש שלי על מנת להמשיך לחיות וליצור. כמובן שלא יכולתי לחזור וליצור באופן מיידי. הייתי צריכה ללמוד להכיר את העולם הפנימי החדש שלי ולהתרגל אליו. לכן היו לי כמה שנים של גמילה מהדיכאון שבהן לא יצרתי. אבל בסופו של דבר חזרתי ליצור, והרגשתי עד כמה התהליך שעברתי השפיע לטובה על יצירותיי - הן על תהליך היצירה והן על התוכן של היצירות עצמן. בסיכומו של דבר אני יכולה לומר שהיום כשאני יוצרת אני מרגישה שסוף סוף אני יוצרת ממקום של שמחה.

מקום של שמחה הוא לא מקום שמגביל אותי רגשית. אני לא יוצרת רק דברים שמחים. ממקום של שמחה אפשר ליצור גם יצירות רוויות כאב ועצב. מה שמאפיין את המקום הזה הוא שאני מחוברת לעצמי כשאני יוצרת. אני מרגישה, חזק, את מה שקורה לי. אני במקום של חלום ואמונה ולא במקום של מתח ופחד. בעיניי המקום הזה הוא המקום היחיד שראוי ליצור ממנו, ואני מרגישה שהיה לי שווה לעבור את כל מה שעברתי על מנת לחוות אותו כשאני יוצרת. ויתרתי על הסבל הכרוני ועל הדיכאון ועל החיים בתוך חדר מחניק וחונק. ויתרתי על הסבל כמקור חיי ויצירתי. 

ההיבט התרבותי:

כפי שציינתי לפני כן, כולנו מייצגים לא רק את עצמנו אלא גם את התרבות והתקופה שבה אנו חיים. כך גם ההורים שלי. הרי אם התנהגותם היתה נחשבת ללא נורמלית, החברה היתה זה מכבר מנדה אותם מתוכה - וזה לא קרה. במאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים התייחסתי בהרחבה למושג "המוסר הישן" ולכל התפיסות שהוא מקפל בתוכו בנוגע לחיים כסבל. תפיסת המוסר הישן עדיין קיימת והיא משפיעה עלינו עד היום. העובדה שאנחנו חיים במאה ה-21 ובמדינת ישראל (ז"א - אנחנו לא נוצרים שחיים בימי הביניים...) אמנם מרככת במעט את השפעת המוסר הישן עלינו, אך אינה מעלימה אותה לחלוטין. ההורים שלי היו ממש חסידים נאמנים של התפיסות של המוסר הישן, וכמוהם רוב האנשים שהכרתי במהלך חיי. לכן המסר התרבותי שהסבל הוא דבר חיובי נטמע בתוכי באופן עמוק מאוד, והיה לי מאוד קשה להשתחרר ממנו.

מבחינת הקשר לאמנות וליצירה, ישנו היבט תרבותי שהוא גירסה קיצונית של המוסר הישן והוא משמעותי לענייננו מאין כמוהו: מיתוס האמן הסובל. דומה שהתפיסה השלטת בחברה (לפחות כפי שאני חוויתי אותה בזמנו) היא של "האמן סובל - וטוב לו". עפ"י תפיסה זו, רק מתוך הסבל האמן יכול להגיע אל הנשגב והרוחני ואל האמת הפנימית העמוקה ביותר. לכאורה הסבל הוא מפתח אל העולם הפנימי של האמן. עפ"י המיתוס הזה הסבל הופך לאידיאולוגיה, לנשגב, לאלוהי. הנה ציטוט מתוך ספרה של קולין מקאלוג "ציפורים מתות בסתר" שממחיש תפיסה זו בצורה עוצמתית מאוד: "האגדה מספרת על ציפור המזמרת רק פעם אחת בחייה, בקול ערב יותר מכל יצור אחר על פני האדמה. מן הרגע שהיא נוטשת את קינה היא מחפשת עץ עוזרד ואינה נחה עד שהיא מוצאת כזה. ואז, כשהיא מזמרת בין הענפים האכזריים, היא משפדת את עצמה על הקוץ הארוך והחד ביותר, וכשהיא גוססת היא מתעלה על ייסוריה ומיטיבה לשיר מן העפרוני והזמיר. שיר עילאי שמחירו הוא עצם הקיום. אבל עולם ומלואו נעצר כדי להאזין ואלוהים במקום שבתו מחייך, משום שהמיטב מושג במחיר הכאב העז ביותר".

המיתוס של האמן הסובל הלך איתי דרך ארוכה. האמנים שהכרתי היו בעיקר אמנים סובלים אידיאולוגיים, ובמהלך ההתפתחות שלי כאמנית צעירה ראיתי בהם דמויות סמכותיות שמדריכות אותי לחיי אמן "אמיתיים". ניסיתי לחקות את הדגם של האמן הסובל במשך שנים (והצלחתי לא רע, יש לומר), אבל תמיד הרגשתי שמשהו כאן לא מסתדר לי. הרגשתי שלא ייתכן שאני כ"כ אוהבת ליצור, ובד בבד אני אמורה לסבול מזה... משהו כאן לא נשמע לי נכון... עברתי ושיחזרתי בתוכי את כל האמנים הסובלים שהכרתי והתבוננתי בהם הן כבני אדם והן כאמנים, והגעתי למסקנה שמדובר בסוג של משחק תפקידים והונאה עצמית, ובקיצור: פוזה. כמובן שיש אמנים שהסבל שלהם אמיתי - ממש כפי שיש אנשים שהסבל שלהם אמיתי - אבל כאן לא מדובר בסבל אמיתי אלא באידיאולוגיה של סבל ובדימוי חברתי חיובי של האמן הסובל. בסופו של דבר הבנתי שאני לא מעוניינת יותר לקחת חלק בהוויה המזויפת הזאת והשלכתי אותה החוצה - הרחק מבית-הנפש שלי.

תובנות:

ככל שהלכתי והשתחררתי מהתפיסה שלפיה אושר וחיי יצירה סותרים זה את זה, כך יכולתי יותר ויותר לחשוב בהיגיון על העניין הזה. וככל שיכולתי יותר ויותר לחשוב בהיגיון, כך יכולתי להתחיל לראות דברים שנעלמו מעיניי לפני כן. קראתי ולמדתי הרבה על חיי אמנים וגיליתי שיש ותמיד היו אמנים שחייהם יציבים, שלווים, אופטימיים ורגועים, אמנים שהיצירה משתלבת באופן הרמוני בחייהם, אמנים שלא רק שאינם מקריבים קורבנות עבור האמנות אלא שהאמנות והחיים הם מבחינתם כלים שלובים. כמו כן ראיתי שאפילו האמנים שנחשבים לאמנים סובלים ודכאוניים - כמו למשל בטהובן, מאהלר, ואן גוך וכד' - אפילו הם יצרו יצירות בעלות טווח רגשי גדול שכולל בתוכו אמנם הרבה טראגיות, אך גם הרבה שמחה, שלווה, הרמוניה פנימית, ובקיצור - אושר. הבנתי שכנראה סבל כמצב קיומי סטטי הוא לא ממש דבר אפשרי אלא הוא יותר בגדר אידיאל מופשט מאשר מציאות בת-קיימא.

והדבר החשוב ביותר שהבנתי הוא שעצם מעשה היצירה הוא מעשה של אופטימיות ואהבת חיים. כל מי שיוצר, ויהא זה האמן הטראגי והכאוב ביותר, יוצר מתוך אהבה שמקפלת בתוכה שמחת חיים ואמונה. אין יצירה אמיתית שנוצרת מתוך שנאת חיים, גם אם מדובר ביצירה שמבטאת סבל עמוק. היצירה, כל יצירה, מבטאת את כוח החיים שלנו במצבו השורשי ביותר ומבטאת את אמונתנו העמוקה בחיים באשר הם. לפיכך לא תיתכן סתירה בין החיים לאמנות ובין אושר לחיי היצירה. ואם נסכם זאת במילותיו היפהפיות של אלבר קאמי מתוך ספרו "הקיץ": "במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על פני המישור והגבעות".

***

לקריאה נוספת:
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)
כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית
דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים
רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה