המאמר שלפניכם עוסק במהותה של הכתיבה הטיפולית ובמתן כלים מעשיים ליישומה. מהי הכתיבה הטיפולית? מה משמעותה? מהו ניקוי הנפש? מהי התבוננות פנימית? כיצד מיישמים את הכתיבה הטיפולית? כיצד הכתיבה הטיפולית משפיעה על חיי היצירה? על אלה, ועוד, במאמר שלפניכם.
לפני שנתחיל את המאמר, ברצוני להעיר שתי הערות:
1) המאמר הנוכחי מהווה המשך ישיר של המאמר מפרי עטי רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה, והדברים שאני כותבת כאן נובעים מהמאמר הזה וקשורים אליו. ניתן בהחלט לקרוא את המאמר הנוכחי כמאמר עצמאי ובלי שום קשר למאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים", אבל עדיף לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר הנוכחי.
2) כל מה שאני כותבת כאן בעניין הכתיבה הטיפולית הוא פרי ניסיוני בלבד ומהווה מעין סיכום של הניסיון שלי בעניין הזה. ידוע לי שהמושג "כתיבה טיפולית" הוא מושג מקובל בקרב שיטות טיפול שונות אבל אני לא מכירה אותן ומעולם לא התנסיתי בהן. אני מציינת זאת על מנת למנוע אי הבנות ובילבול עם שימוש אחר במושג "כתיבה טיפולית" שייתכן וקיים ואינני מודעת אליו.
מהי הכתיבה הטיפולית?
במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים" התייחסתי למשמעותה של הכתיבה הטיפולית כחלק מהמכלול השלם של מה שכיניתי "תהליך הריפוי". תהליך הריפוי הוא התהליך שבו אנחנו לומדים להכיר את צרכינו האמיתיים ומספקים אותם. הראיתי שם שעל מנת לגלות את צרכינו האמיתיים - שבמקרים רבים הם מודחקים - עלינו להשתמש בכלי טיפולי כלשהו, פיזי או נפשי, והראיתי שהתהליך כולו נשען על התבוננות פנימית שהכתיבה הטיפולית היא אחד הכלים המרכזיים שלה. אם כן, מהי בעצם הכתיבה הטיפולית? כתיבה טיפולית היא כל מה שאנחנו כותבים במטרה להבהיר לעצמנו את צרכינו האמיתיים ולהכיר מחדש את עצמנו.
הכתיבה הטיפולית כוללת למעשה שני היבטים מרכזיים: ההיבט של ביטוי עולמנו הרגשי וניקוי הנפש, וההיבט של ההתבוננות הפנימית. שני היבטים אלו כרוכים למעשה זה בזה, והחלוקה שאני עושה כאן היא מעט שרירותית ונועדה בעיקר לצורך ההסבר. יחד עם זאת, בהחלט ניתן להרגיש את ההבדל ביניהם במהלך העבודה הפנימית שלנו: בעוד שבמהלך הביטוי העצמי אנחנו שקועים בתוך החוויה הרגשית, במהלך ההתבוננות הפנימית אנחנו ניצבים מעט מחוץ לעצמנו, בעמדת משקיפים מהצד.
ההיבט של הביטוי הרגשי וניקוי הנפש:
"יש פתגם ערבי שאומר: זהב לא מעלה חלודה. אתה יכול לזרוק בוץ כמה שאתה רוצה על זהב, אבל ברגע שיש מים וניקית - זה זהב" (אנונימי).
במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים" הראיתי שכתוצאה מהדחקת צרכינו, חווינו במהלך חיינו תיסכול רב והרעלה רגשית. כל התיסכולים, הכעסים, הכמיהות, הרצונות, הצרכים, הרגשות, וכל הסה"כ שהוא עולמנו הפנימי - הצטבר בלא-מודע שלנו, והתרגלנו לחיות עימו כצל שמלווה אותנו בכל אשר נלך. הצל הזה מעיב על כל פעולותינו ומקשה על חיינו. במהלך הכתיבה הטיפולית אנחנו מתחברים מחדש אל התכנים המודחקים האלה באופן רגשי ובלתי אמצעי, ומאפשרים לתכנים המרעילים את חיינו לצאת החוצה. לפיכך, הכתיבה הטיפולית היא למעשה כלי לסידור וניקוי הנפש.
ניקוי הנפש דומה למעשה לניקוי מכל סוג שהוא, ואם נשווה בין סוגי ניקיונות אחרים - ניקוי הבית, ניקוי הגוף, וכד' - לבין ניקוי הנפש, נוכל לראות שמדובר בעצם בפעולה שהיא מאוד מוכרת לנו (ראו בעניין זה כתבה יפה שנקראת "ביעור חמץ לנפש: כך תעשו סדר בנשמה" ומשווה בין ניקוי הבית לקראת חג הפסח לבין ניקוי הנפש). את ההשוואה הזאת בין סוגי הניקיונות השונים אני עושה ביני לביני כבר הרבה שנים ולומדת ממנה רבות על חיי הנפש שלי, אולם לאחרונה נתקלתי בדוגמא מאלפת לעניין הזה שממחישה את ההשוואה הזאת ביתר שאת:
בשנה האחרונה עברתי דירה, ונאלצתי מסיבות שונות ומשונות לשכור דירה שהיתה במצב מאוד גרוע. לא רק שהיא היתה זקוקה לשיפוץ, אלא שרמת הטינופת ששלטה בה היתה פשוט זוועתית. הדייר שגר בדירה - שהוא זה שגרם להזנחה הפרועה הזאת - היה במקרה מכר שלי, אדם שהוא אחד האנשים הנקיים ביותר שהכרתי (!). לא ניתן היה בשום אופן לקשר אותו לתנאי החיים המחרידים שהוא חי בהם. הוא היה תמיד מטופח, רחוץ ומטופל, לבוש בבגדים נקיים ומאוד נאה למראה, והסלידה שלו מליכלוך היתה בולטת ומודגשת מאוד. מוזר... מאחר שהרגשתי נוח לדבר איתו, שאלתי אותו את השאלה המתבקשת מאליה: "איך יכולת לחיות בבית כזה?!", ותשובתו הריהי לפניכם (שימו לב - משנה סדורה של הדחקה): "סימנתי לעצמי שביל בבית, שביל שאני יודע שהוא נקי, ואני הולך רק על השביל הזה. לא מסתכל ימינה או שמאלה. ואז אני לא רואה מה קורה סביבי וזה לא מפריע לי". האמנם? זה באמת לא הפריע לו? הרי אם זה באמת לא היה מפריע לו הוא היה פשוט מסתכל. כמובן שזה הפריע לו, ותגובתו לכך היתה להדחיק, לעצום עיניים, ולחכות שמישהו יגאל אותו מייסוריו.
אכן, כשנפשנו עמוסה ברעלים ובכאבים מן העבר, כל שנותר לנו הוא ללכת על שביל צר ולעצום עיניים. אני מצאתי שעצימת העיניים הזאת מכבידה עליי מאוד ולא מאפשרת לי לגור בבית הפנימי שלי בנוחות ובהנאה. בסופו של דבר, הבית שלנו - הפיזי והנפשי, אמור לספק את צרכינו ולא להוות גורם שמפריע לחיינו. בית שלא מטפלים בו תובע הרבה יותר תשומת לב מבית מטופל ומטופח. וכשאנחנו מטפחים את נפשנו היא מעניקה לנו חיים טובים ביד רחבה - ממש כמו הבית הפיזי שלנו. כך, כשאנחנו מנקים את נפשנו באמצעות הכתיבה הטיפולית, אנחנו מעניקים לעצמנו ניקיון וסדר פנימיים שמאפשרים לנו להתמצא היטב בבית הנפשי שלנו וללכת בו בביטחה ומבלי לעצום עיניים. כתוצאה מניקיון שכזה אנחנו יכולים לחיות בכל הבית הנפשי שלנו ולא רק בשביל צר וקטן שלו, וזוהי תחושת מרחב גדול - מרחב שמאפשר לנו להיות ולחיות בכל מאודנו ובמלוא הפוטנציאל שלנו.
ההיבט של ההתבוננות הפנימית:
"הראייה שלך תתבהר רק כאשר תוכל להתבונן לתוך ליבך. מי שמתבונן החוצה - חולם. מי שמתבונן פנימה - מתעורר" (קארל יונג).
בלי ההיבט של ההתבוננות הפנימית, ההיבט של הביטוי העצמי יכול להיות רב ערך עבורנו אך לוקה בחסר במידת מה. תהליך ההתבוננות הוא למעשה לקיחת מרחק מהאירועים על מנת לעקוב אחר הדפוסים שלהם, וכך לשנות בחיינו דברים שאינם מתאימים לנו ושאינם משרתים אותנו כהלכה. ההתבוננות גם היא למעשה חלק מניקוי וסידור הנפש והיא תהליך מאוד משחרר בפני עצמו. היא מאפשרת לנו להבין יותר טוב את עצמנו ולפעול על סמך התובנות הללו על מנת לשחרר את עצמנו מדפוסים שמגבילים את חיינו ומסמנים לנו שביל צר ללכת בו.
הכתיבה, לעומת סוגים אחרים של תרפיות (כמו למשל תרפיה במוסיקה, תרפיה בציור, וכד'), היא כלי אידיאלי להתבוננות פנימית משום שהיא פונקציה מובהקת של המודע. הדבר המרכזי שמאפיין את המודע עפנ"י הלא-מודע הוא יכולת החשיבה, הניתוח, הסקת המסקנות, הבנת הדפוסים שחוזרים על עצמם, וכד', שניתן לסכם את כולם במילה אחת: יכולת חשיבה. מה שמאפיין את יכולת החשיבה הן המילים, ובעיקר המילים שבכתב. ברגע שאנחנו כותבים משהו הוא נעשה הרבה יותר ברור לנו - הוא שם בחוץ, מול העיניים שלנו, מוגדר, מסודר, הגיוני. ההיגיון הצרוף של המילים מאפשר לנו לראות יותר טוב את מה שקורה בתוכנו ולתת לדברים שֵם. והשֵם הוא למעשה בריאה - בריאת התודעה, כפי שמתואר בסיפור הבריאה בספר בראשית. לכן הכתיבה הטיפולית היא כלי משמעותי מאין כמוהו מנקודת המבט של ההתבוננות הפנימית, משום שהכתיבה היא כלי מרכזי של התודעה. והתודעה, כשהיא מפותחת, היא שמאפשרת לנו "להתעורר" כפי שנאמר בציטוט הנ"ל מאת קארל יונג, והיא שמאפשרת לנו לברוא את עצמנו מחדש.
יישום הכתיבה הטיפולית:
כשאנחנו עוסקים בכתיבה הטיפולית אנחנו יכולים לכתוב ככל העולה על רוחנו. בעיניי זהו אחד היתרונות הגדולים של סוג טיפול שכזה, כי אנחנו יכולים לבטא את כל הכאב שבתוכנו מבלי לפגוע בסביבתנו. אנחנו יכולים לכתוב על הכל. הכל הכל הכל. אין סיבה להתבייש, ויותר מכך - אני תמיד הרגשתי שככל שהדברים שאני כותבת עליהם יותר קשים, מביכים או מביישים בעיניי, כך הכתיבה שלי יותר רבת ערך בבחינת: ככל שיותר רעיל - כך יותר טוב שיהיה בחוץ ולא בפנים. לכן אני מאוד ממליצה לכם להתבטא בחופשיות רבה ככל האפשר.
לפניכם רשימת רעיונות ליישום הכתיבה הטיפולית. כל הרעיונות שמופיעים כאן הם רעיונות שניסיתי ויישמתי בעצמי, וכל אחד מהם נבע ממקור אחר. את חלקם המצאתי בעצמי, את חלקם שאבתי מספרים ואילתרתי עליהם רעיונות משלי, ואת חלקם שאבתי מטיפולים שעברתי. אני מקווה שתמצאו את הרעיונות האלו מעניינים ושימושיים עבורכם.
רעיונות לכתיבה טיפולית:
1) דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים: זהו תרגיל נפש שכתבתי כאן בבלוג, ויש בו הדגמה מסודרת לגבי אופן ההתייחסות לשני ההיבטים של הכתיבה הטיפולית: הביטוי העצמי וההתבוננות הפנימית. כמו כן הוא כולל הנחיות כיצד רצוי להתייחס אל עצמכם בעת ביצוע עבודת הנפש (יש לו הקדמה סיפורית שלצורך ענייננו כאן איננה הכרחית, ניתן לגשת ישירות אל התרגיל).
2) ראיונות עצמיים: כאן אנחנו מכינים לעצמנו שאלות בתחומים רגשיים שמעסיקים אותנו ואח"כ עונים עליהן כמיטב יכולתנו (דוגמאות לשאלות מסוג זה תוכלו למצוא ב"דימוי האמן", בהנחיה מס' 5). בדרך זו אנחנו משחזרים רגשות ממעמקי הלא-מודע ומוציאים אותם לאור, וכך מביאים להם מרפא.
3) רשימות נפש: כאן אנחנו עושים סדר בנפש שלנו ובכך עוזרים לה להתבהר ולהתייצב. דוגמאות לרשימות שכאלה יכולות להיות: אנשים שפגעו בי/שאני פגעתי בהם; אנשים שאהבו אותי/שאני אהבתי; דברים שרציתי בילדותי ולא קיבלתי/כן קיבלתי; חלומות שהגשמתי/שלא הגשמתי; וכד'. ניתן לערוך רשימות שכאלה בתחומים רבים, אולם אני מציעה לכם לערוך אותן בתחומים שאתם מרגישים שהם בעלי מטען רגשי משמעותי עבורכם. אחרי שהכנתם את הרשימה תוכלו לעבד את החומרים שעלו ממנה בעזרת כתיבה חופשית עפ"י הרעיונות שמוצגים כאן במאמר.
4) סיפורי חיים: כאן אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו על מנת לנקות מתוכנו סיפורים לא פתורים מן העבר. ניתן לספר את הסיפור בשלמותו או רק חלקים ממנו כ"נושאי חתך" (למשל: היחסים שלי עם האחים שלי; היחסים בין ההורים שלי וכיצד הם השפיעו עליי; אלו מסרים ההורים שלי העבירו לי לגביי במהלך גדילתי; וכד'). הדגש כאן הוא על הביטוי העצמי ולא על ההתבוננות, ולכן חשוב שתספרו את הסיפור בלי לחשוב בכלל. כיתבו אותו עד כמה שאפשר בלי לעצור, וספרו בפרטים את כל מה שאתם זוכרים.
5) מכתבים: כאן אנחנו כותבים מכתבים לאנשים שיש לנו קשר בלתי פתור איתם. אנשים אלו לא חייבים להיות נוכחים פיזית בחיינו, וייתכן שהם אפילו לא בין החיים. אנחנו כותבים להם את כל מה שנשאר בתוכנו מהקשר איתם, את כל החשבונות שלא סגרנו איתם ואת כל הזכרונות שיש לנו מהם - הטובים והרעים.
6) דיאלוגים: כאן אנחנו מנהלים דיאלוג בכתב עם אנשים שיש לנו קשר פנימי לא פתור איתם. כל עוד לא פתרנו את הבעיות איתם אנחנו בכל מקרה מנהלים איתם דיאלוגים פנימיים, ועדיף שהדיאלוגים הללו יהיו כתובים כך שנוכל להתבונן בהם ולהתקדם הלאה בחיינו.
7) שירים: שירים הם דרך מצוינת לבטא חוויות ורגשות בצורה מיידית ורגשית. לא מדובר כאן בכתיבה אמנותית או בניסיון להפוך למשוררים אלא בביטוי של רגש בצורה מרוכזת וממוקדת, ולכן איכות השירים שיצאו לנו איננה משמעותית כלל לצורך הכתיבה הטיפולית.
השפעתה של הכתיבה הטיפולית על חיי היצירה:
את כל הרעיונות הנ"ל תוכלו ליישם גם על בעיות שמתעוררות אצלכם בתחום היצירתי והאמנותי. במאמר "דימוי האמן" שהזכרתי קודם לכן תוכלו לקרוא על דוגמא לבעיה שהיתה לי בתחום היצירה וכיצד פתרתי אותה באמצעות התבוננות פנימית.
הכתיבה הטיפולית היא סוג של עשייה הנושקת לעשייה האמנותית ולכן היא בהכרח תורמת לביטוי העצמי שלנו כאמנים. למעשה, ההיבט של הביטוי העצמי הוא לב ליבה של העשייה האמנותית, וכשאנחנו נעשים מיומנים בכתיבה הטיפולית אנחנו למעשה משכללים את היכולת שלנו גם כאמנים - ולא משנה באיזה תחום אמנותי אנחנו עוסקים. הכתיבה הטיפולית מחדדת ומשחיזה את יכולת הדיוק שלנו בקליעה למטרה כפי שתיארתי אותה במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים", ואנחנו מסוגלים יותר ויותר לקלוע למרכז כשאנחנו יוצרים.
מלבד זאת, ניקוי הנפש משפר את יכולתנו לחוות את החיים באופן בלתי אמצעי ולפיכך מאפשר לנו כאמנים להתבטא בחופשיות רבה יותר מבחינה רגשית. הפתח שאנחנו פותחים אל עולמנו הפנימי עוזר לנו לחזור ולהיות ילדים במובן העמוק והחיובי של המילה, כי כל מהותו של הילד היא החיבור הטבעי אל העולם הרגשי שלו. ומשעשינו זאת, נוכל לענות יפה על שאלתו של פיקאסו: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך להישאר אמן אחרי שגדלים". הנה, מצאנו דרך...
***
לקריאה נוספת:
לפני שנתחיל את המאמר, ברצוני להעיר שתי הערות:
1) המאמר הנוכחי מהווה המשך ישיר של המאמר מפרי עטי רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה, והדברים שאני כותבת כאן נובעים מהמאמר הזה וקשורים אליו. ניתן בהחלט לקרוא את המאמר הנוכחי כמאמר עצמאי ובלי שום קשר למאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים", אבל עדיף לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר הנוכחי.
2) כל מה שאני כותבת כאן בעניין הכתיבה הטיפולית הוא פרי ניסיוני בלבד ומהווה מעין סיכום של הניסיון שלי בעניין הזה. ידוע לי שהמושג "כתיבה טיפולית" הוא מושג מקובל בקרב שיטות טיפול שונות אבל אני לא מכירה אותן ומעולם לא התנסיתי בהן. אני מציינת זאת על מנת למנוע אי הבנות ובילבול עם שימוש אחר במושג "כתיבה טיפולית" שייתכן וקיים ואינני מודעת אליו.
מהי הכתיבה הטיפולית?
במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים" התייחסתי למשמעותה של הכתיבה הטיפולית כחלק מהמכלול השלם של מה שכיניתי "תהליך הריפוי". תהליך הריפוי הוא התהליך שבו אנחנו לומדים להכיר את צרכינו האמיתיים ומספקים אותם. הראיתי שם שעל מנת לגלות את צרכינו האמיתיים - שבמקרים רבים הם מודחקים - עלינו להשתמש בכלי טיפולי כלשהו, פיזי או נפשי, והראיתי שהתהליך כולו נשען על התבוננות פנימית שהכתיבה הטיפולית היא אחד הכלים המרכזיים שלה. אם כן, מהי בעצם הכתיבה הטיפולית? כתיבה טיפולית היא כל מה שאנחנו כותבים במטרה להבהיר לעצמנו את צרכינו האמיתיים ולהכיר מחדש את עצמנו.
הכתיבה הטיפולית כוללת למעשה שני היבטים מרכזיים: ההיבט של ביטוי עולמנו הרגשי וניקוי הנפש, וההיבט של ההתבוננות הפנימית. שני היבטים אלו כרוכים למעשה זה בזה, והחלוקה שאני עושה כאן היא מעט שרירותית ונועדה בעיקר לצורך ההסבר. יחד עם זאת, בהחלט ניתן להרגיש את ההבדל ביניהם במהלך העבודה הפנימית שלנו: בעוד שבמהלך הביטוי העצמי אנחנו שקועים בתוך החוויה הרגשית, במהלך ההתבוננות הפנימית אנחנו ניצבים מעט מחוץ לעצמנו, בעמדת משקיפים מהצד.
ההיבט של הביטוי הרגשי וניקוי הנפש:
"יש פתגם ערבי שאומר: זהב לא מעלה חלודה. אתה יכול לזרוק בוץ כמה שאתה רוצה על זהב, אבל ברגע שיש מים וניקית - זה זהב" (אנונימי).
במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים" הראיתי שכתוצאה מהדחקת צרכינו, חווינו במהלך חיינו תיסכול רב והרעלה רגשית. כל התיסכולים, הכעסים, הכמיהות, הרצונות, הצרכים, הרגשות, וכל הסה"כ שהוא עולמנו הפנימי - הצטבר בלא-מודע שלנו, והתרגלנו לחיות עימו כצל שמלווה אותנו בכל אשר נלך. הצל הזה מעיב על כל פעולותינו ומקשה על חיינו. במהלך הכתיבה הטיפולית אנחנו מתחברים מחדש אל התכנים המודחקים האלה באופן רגשי ובלתי אמצעי, ומאפשרים לתכנים המרעילים את חיינו לצאת החוצה. לפיכך, הכתיבה הטיפולית היא למעשה כלי לסידור וניקוי הנפש.
ניקוי הנפש דומה למעשה לניקוי מכל סוג שהוא, ואם נשווה בין סוגי ניקיונות אחרים - ניקוי הבית, ניקוי הגוף, וכד' - לבין ניקוי הנפש, נוכל לראות שמדובר בעצם בפעולה שהיא מאוד מוכרת לנו (ראו בעניין זה כתבה יפה שנקראת "ביעור חמץ לנפש: כך תעשו סדר בנשמה" ומשווה בין ניקוי הבית לקראת חג הפסח לבין ניקוי הנפש). את ההשוואה הזאת בין סוגי הניקיונות השונים אני עושה ביני לביני כבר הרבה שנים ולומדת ממנה רבות על חיי הנפש שלי, אולם לאחרונה נתקלתי בדוגמא מאלפת לעניין הזה שממחישה את ההשוואה הזאת ביתר שאת:
בשנה האחרונה עברתי דירה, ונאלצתי מסיבות שונות ומשונות לשכור דירה שהיתה במצב מאוד גרוע. לא רק שהיא היתה זקוקה לשיפוץ, אלא שרמת הטינופת ששלטה בה היתה פשוט זוועתית. הדייר שגר בדירה - שהוא זה שגרם להזנחה הפרועה הזאת - היה במקרה מכר שלי, אדם שהוא אחד האנשים הנקיים ביותר שהכרתי (!). לא ניתן היה בשום אופן לקשר אותו לתנאי החיים המחרידים שהוא חי בהם. הוא היה תמיד מטופח, רחוץ ומטופל, לבוש בבגדים נקיים ומאוד נאה למראה, והסלידה שלו מליכלוך היתה בולטת ומודגשת מאוד. מוזר... מאחר שהרגשתי נוח לדבר איתו, שאלתי אותו את השאלה המתבקשת מאליה: "איך יכולת לחיות בבית כזה?!", ותשובתו הריהי לפניכם (שימו לב - משנה סדורה של הדחקה): "סימנתי לעצמי שביל בבית, שביל שאני יודע שהוא נקי, ואני הולך רק על השביל הזה. לא מסתכל ימינה או שמאלה. ואז אני לא רואה מה קורה סביבי וזה לא מפריע לי". האמנם? זה באמת לא הפריע לו? הרי אם זה באמת לא היה מפריע לו הוא היה פשוט מסתכל. כמובן שזה הפריע לו, ותגובתו לכך היתה להדחיק, לעצום עיניים, ולחכות שמישהו יגאל אותו מייסוריו.
אכן, כשנפשנו עמוסה ברעלים ובכאבים מן העבר, כל שנותר לנו הוא ללכת על שביל צר ולעצום עיניים. אני מצאתי שעצימת העיניים הזאת מכבידה עליי מאוד ולא מאפשרת לי לגור בבית הפנימי שלי בנוחות ובהנאה. בסופו של דבר, הבית שלנו - הפיזי והנפשי, אמור לספק את צרכינו ולא להוות גורם שמפריע לחיינו. בית שלא מטפלים בו תובע הרבה יותר תשומת לב מבית מטופל ומטופח. וכשאנחנו מטפחים את נפשנו היא מעניקה לנו חיים טובים ביד רחבה - ממש כמו הבית הפיזי שלנו. כך, כשאנחנו מנקים את נפשנו באמצעות הכתיבה הטיפולית, אנחנו מעניקים לעצמנו ניקיון וסדר פנימיים שמאפשרים לנו להתמצא היטב בבית הנפשי שלנו וללכת בו בביטחה ומבלי לעצום עיניים. כתוצאה מניקיון שכזה אנחנו יכולים לחיות בכל הבית הנפשי שלנו ולא רק בשביל צר וקטן שלו, וזוהי תחושת מרחב גדול - מרחב שמאפשר לנו להיות ולחיות בכל מאודנו ובמלוא הפוטנציאל שלנו.
ההיבט של ההתבוננות הפנימית:
"הראייה שלך תתבהר רק כאשר תוכל להתבונן לתוך ליבך. מי שמתבונן החוצה - חולם. מי שמתבונן פנימה - מתעורר" (קארל יונג).
בלי ההיבט של ההתבוננות הפנימית, ההיבט של הביטוי העצמי יכול להיות רב ערך עבורנו אך לוקה בחסר במידת מה. תהליך ההתבוננות הוא למעשה לקיחת מרחק מהאירועים על מנת לעקוב אחר הדפוסים שלהם, וכך לשנות בחיינו דברים שאינם מתאימים לנו ושאינם משרתים אותנו כהלכה. ההתבוננות גם היא למעשה חלק מניקוי וסידור הנפש והיא תהליך מאוד משחרר בפני עצמו. היא מאפשרת לנו להבין יותר טוב את עצמנו ולפעול על סמך התובנות הללו על מנת לשחרר את עצמנו מדפוסים שמגבילים את חיינו ומסמנים לנו שביל צר ללכת בו.
הכתיבה, לעומת סוגים אחרים של תרפיות (כמו למשל תרפיה במוסיקה, תרפיה בציור, וכד'), היא כלי אידיאלי להתבוננות פנימית משום שהיא פונקציה מובהקת של המודע. הדבר המרכזי שמאפיין את המודע עפנ"י הלא-מודע הוא יכולת החשיבה, הניתוח, הסקת המסקנות, הבנת הדפוסים שחוזרים על עצמם, וכד', שניתן לסכם את כולם במילה אחת: יכולת חשיבה. מה שמאפיין את יכולת החשיבה הן המילים, ובעיקר המילים שבכתב. ברגע שאנחנו כותבים משהו הוא נעשה הרבה יותר ברור לנו - הוא שם בחוץ, מול העיניים שלנו, מוגדר, מסודר, הגיוני. ההיגיון הצרוף של המילים מאפשר לנו לראות יותר טוב את מה שקורה בתוכנו ולתת לדברים שֵם. והשֵם הוא למעשה בריאה - בריאת התודעה, כפי שמתואר בסיפור הבריאה בספר בראשית. לכן הכתיבה הטיפולית היא כלי משמעותי מאין כמוהו מנקודת המבט של ההתבוננות הפנימית, משום שהכתיבה היא כלי מרכזי של התודעה. והתודעה, כשהיא מפותחת, היא שמאפשרת לנו "להתעורר" כפי שנאמר בציטוט הנ"ל מאת קארל יונג, והיא שמאפשרת לנו לברוא את עצמנו מחדש.
יישום הכתיבה הטיפולית:
כשאנחנו עוסקים בכתיבה הטיפולית אנחנו יכולים לכתוב ככל העולה על רוחנו. בעיניי זהו אחד היתרונות הגדולים של סוג טיפול שכזה, כי אנחנו יכולים לבטא את כל הכאב שבתוכנו מבלי לפגוע בסביבתנו. אנחנו יכולים לכתוב על הכל. הכל הכל הכל. אין סיבה להתבייש, ויותר מכך - אני תמיד הרגשתי שככל שהדברים שאני כותבת עליהם יותר קשים, מביכים או מביישים בעיניי, כך הכתיבה שלי יותר רבת ערך בבחינת: ככל שיותר רעיל - כך יותר טוב שיהיה בחוץ ולא בפנים. לכן אני מאוד ממליצה לכם להתבטא בחופשיות רבה ככל האפשר.
לפניכם רשימת רעיונות ליישום הכתיבה הטיפולית. כל הרעיונות שמופיעים כאן הם רעיונות שניסיתי ויישמתי בעצמי, וכל אחד מהם נבע ממקור אחר. את חלקם המצאתי בעצמי, את חלקם שאבתי מספרים ואילתרתי עליהם רעיונות משלי, ואת חלקם שאבתי מטיפולים שעברתי. אני מקווה שתמצאו את הרעיונות האלו מעניינים ושימושיים עבורכם.
רעיונות לכתיבה טיפולית:
1) דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים: זהו תרגיל נפש שכתבתי כאן בבלוג, ויש בו הדגמה מסודרת לגבי אופן ההתייחסות לשני ההיבטים של הכתיבה הטיפולית: הביטוי העצמי וההתבוננות הפנימית. כמו כן הוא כולל הנחיות כיצד רצוי להתייחס אל עצמכם בעת ביצוע עבודת הנפש (יש לו הקדמה סיפורית שלצורך ענייננו כאן איננה הכרחית, ניתן לגשת ישירות אל התרגיל).
2) ראיונות עצמיים: כאן אנחנו מכינים לעצמנו שאלות בתחומים רגשיים שמעסיקים אותנו ואח"כ עונים עליהן כמיטב יכולתנו (דוגמאות לשאלות מסוג זה תוכלו למצוא ב"דימוי האמן", בהנחיה מס' 5). בדרך זו אנחנו משחזרים רגשות ממעמקי הלא-מודע ומוציאים אותם לאור, וכך מביאים להם מרפא.
3) רשימות נפש: כאן אנחנו עושים סדר בנפש שלנו ובכך עוזרים לה להתבהר ולהתייצב. דוגמאות לרשימות שכאלה יכולות להיות: אנשים שפגעו בי/שאני פגעתי בהם; אנשים שאהבו אותי/שאני אהבתי; דברים שרציתי בילדותי ולא קיבלתי/כן קיבלתי; חלומות שהגשמתי/שלא הגשמתי; וכד'. ניתן לערוך רשימות שכאלה בתחומים רבים, אולם אני מציעה לכם לערוך אותן בתחומים שאתם מרגישים שהם בעלי מטען רגשי משמעותי עבורכם. אחרי שהכנתם את הרשימה תוכלו לעבד את החומרים שעלו ממנה בעזרת כתיבה חופשית עפ"י הרעיונות שמוצגים כאן במאמר.
4) סיפורי חיים: כאן אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו על מנת לנקות מתוכנו סיפורים לא פתורים מן העבר. ניתן לספר את הסיפור בשלמותו או רק חלקים ממנו כ"נושאי חתך" (למשל: היחסים שלי עם האחים שלי; היחסים בין ההורים שלי וכיצד הם השפיעו עליי; אלו מסרים ההורים שלי העבירו לי לגביי במהלך גדילתי; וכד'). הדגש כאן הוא על הביטוי העצמי ולא על ההתבוננות, ולכן חשוב שתספרו את הסיפור בלי לחשוב בכלל. כיתבו אותו עד כמה שאפשר בלי לעצור, וספרו בפרטים את כל מה שאתם זוכרים.
5) מכתבים: כאן אנחנו כותבים מכתבים לאנשים שיש לנו קשר בלתי פתור איתם. אנשים אלו לא חייבים להיות נוכחים פיזית בחיינו, וייתכן שהם אפילו לא בין החיים. אנחנו כותבים להם את כל מה שנשאר בתוכנו מהקשר איתם, את כל החשבונות שלא סגרנו איתם ואת כל הזכרונות שיש לנו מהם - הטובים והרעים.
6) דיאלוגים: כאן אנחנו מנהלים דיאלוג בכתב עם אנשים שיש לנו קשר פנימי לא פתור איתם. כל עוד לא פתרנו את הבעיות איתם אנחנו בכל מקרה מנהלים איתם דיאלוגים פנימיים, ועדיף שהדיאלוגים הללו יהיו כתובים כך שנוכל להתבונן בהם ולהתקדם הלאה בחיינו.
7) שירים: שירים הם דרך מצוינת לבטא חוויות ורגשות בצורה מיידית ורגשית. לא מדובר כאן בכתיבה אמנותית או בניסיון להפוך למשוררים אלא בביטוי של רגש בצורה מרוכזת וממוקדת, ולכן איכות השירים שיצאו לנו איננה משמעותית כלל לצורך הכתיבה הטיפולית.
השפעתה של הכתיבה הטיפולית על חיי היצירה:
את כל הרעיונות הנ"ל תוכלו ליישם גם על בעיות שמתעוררות אצלכם בתחום היצירתי והאמנותי. במאמר "דימוי האמן" שהזכרתי קודם לכן תוכלו לקרוא על דוגמא לבעיה שהיתה לי בתחום היצירה וכיצד פתרתי אותה באמצעות התבוננות פנימית.
הכתיבה הטיפולית היא סוג של עשייה הנושקת לעשייה האמנותית ולכן היא בהכרח תורמת לביטוי העצמי שלנו כאמנים. למעשה, ההיבט של הביטוי העצמי הוא לב ליבה של העשייה האמנותית, וכשאנחנו נעשים מיומנים בכתיבה הטיפולית אנחנו למעשה משכללים את היכולת שלנו גם כאמנים - ולא משנה באיזה תחום אמנותי אנחנו עוסקים. הכתיבה הטיפולית מחדדת ומשחיזה את יכולת הדיוק שלנו בקליעה למטרה כפי שתיארתי אותה במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים", ואנחנו מסוגלים יותר ויותר לקלוע למרכז כשאנחנו יוצרים.
מלבד זאת, ניקוי הנפש משפר את יכולתנו לחוות את החיים באופן בלתי אמצעי ולפיכך מאפשר לנו כאמנים להתבטא בחופשיות רבה יותר מבחינה רגשית. הפתח שאנחנו פותחים אל עולמנו הפנימי עוזר לנו לחזור ולהיות ילדים במובן העמוק והחיובי של המילה, כי כל מהותו של הילד היא החיבור הטבעי אל העולם הרגשי שלו. ומשעשינו זאת, נוכל לענות יפה על שאלתו של פיקאסו: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך להישאר אמן אחרי שגדלים". הנה, מצאנו דרך...
***
לקריאה נוספת:
נפש ויצירה
אני בסדר אתה בסדר
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה
מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול
אני בסדר אתה בסדר
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה
מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול
2 תגובות:
מקסים...מסכימה עם כל מילה . כך ריפאתי את עצמי וכתבתי את ספרי לאחר אובדן ילדי.
מקסים. תודה על רעיונות פרקטיים ומקוריים לכתיבה עצמית. הרבה זמן שלא כתבתי ובזכותך אני הולכת לחזור לכתיבה. תודה❤️
הוסף רשומת תגובה