הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו

המאמר שלפניכם עוסק בתיאוריה שהינה לדעתי התיאוריה המקיפה והכוללת ביותר של מבנה הנפש והתפתחותה. "תיאוריית האימאג'ו" שהגה ופיתח ד"ר הארוויל הנדריקס חושפת בפנינו באופן פשוט וברור, ועם זאת מעמיק בצורה יוצאת מן הכלל, את הקשיים הנפשיים שלנו, מסבירה את פשרם, ומעניקה לנו כלים מצוינים לפתרונם. התיאוריה מראה לנו כיצד ניתן לפתור את כל הבעיות הנפשיות שלנו - שמקורן בילדותנו - באמצעות תהליך ריפוי שאנחנו עוברים עם בני זוגנו. התיאוריה מסבירה מהם פצעי הילדות, כיצד למדנו בילדותנו להתגונן מפני פגיעה נפשית וכיצד סוגי ההתגוננות שפיתחנו מגבילים אותנו בעת בגרותנו, מהם שלבי הצמיחה הנפשית התקינה וכיצד הם נפגעים בעת גידול בלתי תקין, מהי השלמות הראשונית וכיצד ניתן לחזור אליה, מהו ההבדל בין אהבה להתאהבות, מהי זוגיות מודעת ומהי זוגיות בלתי-מודעת, מהו תהליך ההחלמה שאנו עוברים עם בני זוגנו, ועוד היבטים שמפורטים במאמר שלהלן. כמו כן, תוכלו למצוא לקראת סוף המאמר התייחסות לקשרים שבין תיאוריית האימאג'ו לבין חיי היצירה, קשרים שאני יצרתי בעצמי ולדעתי יכולים לעזור לאמנים לפתוח את גבולות הביטוי העצמי שלהם ולהתפתח באופן מאוד משמעותי כאמנים.

ד"ר הארוויל הנדריקס הוא פסיכולוג שטיפל בזוגות במשך מספר שנים, אולם תוך כדי עבודתו כמטפל הוא חווה באופן אישי תהליך גירושין קשה ומכאיב עד מאוד. כתוצאה מחוויה קשה זו הוא חיפש דרכים להבין את הבעיות בקשר הזוגי באופן יותר מעמיק כך שיוכל לעזור לעצמו ולמטופליו לפתור טוב יותר את בעיותיהם בתחום זה. הכשרתו המקצועית האקדמית נתנה בידיו כלים וידע רבים מאוד, ואת כל הידע שברשותו הוא אירגן לכדי תיאוריה שלמה, מוצקה, גאונית (בעיניי), שמסבירה לא רק את הבעיות בקשר הזוגי אלא גם את מבנה הנפש והתפתחותה למן לידה ועד בגרות. משנתו של הנדריקס, אם כן, נשענת על תיאוריות פסיכולוגיות רבות ויוצרת מהן יחידה תיאורטית שלמה ומנומקת היטב. בין תיאוריות הנפש שהטביעו את חותמן על תיאוריית האימאג'ו ניתן למצוא את התיאוריה הפרוידיאנית, התיאוריה היונגיאנית, התיאוריה האדלריאנית, התיאוריה שעומדת בבסיס הספר "אני בסדר אתה בסדר" שכתבתי עליה מאמר כאן בבלוג, וכן את השפעתם של ממצאים מחקריים עדכניים מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית.

הנדריקס כתב שלושה ספרים שבכל אחד מהם הוא פורס את משנתו מנקודת מבט אחרת: "לשמור על האהבה הזאת" - מיועד לרווקים, "לבסוף מוצאים אהבה" - מיועד לזוגות, "הורות מודעת" - מיועד להורים. הספרים כתובים ברוח אוהבת, מכבדת, אינפורמטיבית וצלולה, ובשפה פשוטה וקלה להבנה. כמו כן ישנן בספרים דוגמאות מרתקות מחיי הטיפול וגם תירגול מעשי. גישתו של הנדריקס מאפשרת לכל אחד להיות המטפל של עצמו, ובזאת גדולתו. במאמר הנוכחי אני סוקרת את עיקרי התיאוריה, אולם אני ממליצה בכל לשון של המלצה לקרוא את ספריו של הנדריקס ולא להסתפק אך ורק במאמר שלי משום שאני משמיטה כאן הרבה מאוד מידע מפאת קוצר היריעה. בנוסף אציין שניתן להיעזר במידע שבספרים על מנת לפתור את כל סוגי הקשיים הנפשיים שאנו נתקלים בהם, ולא רק קשיים בתחומי הזוגיות או ההורות.

כשהכרתי את ספריו של הנדריקס הייתי במערכת יחסים זוגית עם מי שלימים יהיה בעלי. תחילה קראתי את הספר שמיועד לזוגות ובהמשך קראתי גם את שני הספרים הנוספים. אמנם המוטיבציה הראשונית שלי לקריאת הספרים היתה טיפול בבעיות שהתעוררו במערכת היחסים הזוגית שלי, אולם עם הזמן תיאוריית האימאג'ו הפכה לכלי מנחה בכל היבטי חיי ועזרה לי לשנות דפוסי רגש וחשיבה שהזיקו לי. בזכות השינויים שעברתי הצלחתי לשמור ואף לטפח את מערכת היחסים הזוגית שלי, ומדובר בהישג גדול מבחינתי. בתור מי שגדלה בתוך מציאות הרסנית מבחינה רגשית וזוגית, ובתור מי שהוריה מעולם לא הראו לה דגם של יחסים זוגיים שיש בהם אפילו שמץ של אהבה וכנות, הייתי "מועמדת טבעית" להפוך לכישלון חרוץ בתחום הזוגיות. אולם למרות הכל הצלחתי להקים מעפר את יכולת האהבה שלי ולשקם אותה, ולדעתי חלק גדול מהישג זה נזקף לזכותו של הנדריקס, שאני רואה בו מורה שלי, ושההיכרות עימו היתה לי לאבן דרך בהתפתחותי הנפשית. אני מקווה שגם אתם תמצאו את תיאוריית האימאג'ו משמעותית עבורכם, ושהמאמר שלהלן יעזור לכם בהתפתחותכם הנפשית.

תיאוריית האימאג'ו:

על מנת להבין את מורכבותם של חיי הזוגיות יש להבהיר תחילה את התפתחות הנפש מילדות ועד בגרות. לכן אתייחס תחילה להתפתחות הנפש באופן כללי, ורק לאחר מכן אתייחס לאופן שבו תהליך הגדילה משפיע על חיי הזוגיות. כל המושגים שאני משתמשת בהם כאן לקוחים בלעדית מתיאוריית האימאג'ו.

פצעי הילדות:

כפי שציינתי במאמר רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה, הנדריקס כותב בספרו "הורות מודעת" את המשפט הבא: "ריפוי משמעו סיפוק הצרכים". זהו משפט מפתח שמבטא את גישתו של הנדריקס לפיה כל הבעיות שלנו נובעות מאי סיפוק צרכים למן ילדותנו ועד בגרותנו. וככל שהצרכים הבלתי מסופקים משמעותיים יותר, כך מידת הפציעה הנפשית שלנו גדלה, ולהיפך.

מהם, אם כן, הצרכים שלנו? כמובן שקשה לענות על שאלה זו, משום שבמהלך גדילתנו צרכינו משתנים מאוד מעת לעת ומגיל לגיל ולא ניתן להגדירם באופן מדעי ואובייקטיבי. אם כן, כיצד יידע ההורה מה ילדו צריך ומתי? כיצד יידע לתת לו את מבוקשו על מנת שיוכל לגדול באופן בריא ומאוזן? התשובה ההגיונית ביותר היא, כמובן, להקשיב לילד וכך לדעת מה הוא צריך ומתי. אמנם ההורה לא תמיד יכול לספק את צרכי ילדו, אך בעצם ההקשבה לצרכי הילד ומתן אישור ותוקף להם, ההורה מספק את הצורך החשוב ביותר בנפשו של הילד: הכרה בצרכיו כלגיטימיים. ילד שגדל מתוך תחושה שצרכיו הם לגיטימיים גדל להיות אדם רגוע ומאושר (מאושר מלשון "אישור"), ולהיפך.

לצערי הורים רבים אינם מקשיבים לילדיהם ואינם מאשרים את צרכיהם. להיפך. רוב ההורים אינם מוכנים לראות את ילדיהם כיחידה עצמאית בעלת צרכים ורגשות משל עצמה, וכופים על ילדיהם את עולמם הפנימי מבלי להביא בחשבון את עולמם של ילדיהם. ההתעלמות מעולמו של הילד נקראת במושגים של הנדריקס "סימביוטיות", והסימביוטיות מבטאת גישה שאומרת: "אתה ואני אנחנו אחד, וכל מה שאני מרגיש וחושב גם אתה מרגיש וחושב". גישה זו מתבטאת היטב בבדיחה הבאה: "אם אומרת לבנה: תלבש סוודר, קר לי"... כמובן שישנן רמות שונות של סימביוטיות בין הורים לילדיהם. לא כל ההורים סימביוטיים עם ילדיהם באותה המידה, וישנם תחומים שבהם ההורים מגלים רמה גדולה או קטנה יותר של סימביוטיות עם ילדיהם מאשר בתחומים אחרים. אולם העובדה הפשוטה היא שרוב ההורים מגדלים את ילדיהם באווירה סימביוטית שמבטלת את הילד ומקשה עליו לפתח את עצמאותו ולחוש שצרכיו ורגשותיו הם לגיטימיים ומאושרים. הנה ציטוט מתוך הספר "הורות מודעת" של הנדריקס, שבו הוא מפרט את אורח החשיבה של ההורה הסימביוטי:

1) רואה את ילדו כאילו הוא שלוחה של עצמו, ולכן גם שותף לכל רגשותיו ומחשבותיו.

2) סבור שהמציאות שלו היא המציאות האמיתית והיחידה, וכך הוא מבלבל את הסמכות והאחריות ההורית עם הדמיון לאל.

3) מאמין שהוא מגיב להתנהגות הילד אך בעצם הוא נוהג להגיב לאירועים שאירעו לו בעבר.

4) חושב שאין תוקף להתנסויות של הילד אלא אם כן הן עולות בקנה אחד עם התנסויותיו שלו.

5) סבור שלילדו יש את אותו המידע כמו לו.

6) מאמין שתפקידו הוא לעצב את הילד ושהתנהגות הילד משתקפת בו במישרין.

7) חושב שכל הילדים דומים ואינו נותן את דעתו לעובדה שילדים מתפתחים בשלבים.

8) מאמין שיש חילוקי דעות בין הורים לילדים בגלל התנהגות הילד, ואינו רואה את חלקו שלו בבעיות.

9) חושב שתפקיד ההורה קבוע ואינו משתנה, אבל הילד ניתן לשינוי, ולכן אין ההורה יכול ללמוד שום דבר מילדיו.

עד כאן הציטוט. ובכן, זהו אורח החשיבה הסימביוטי. כיצד אורח חשיבה שכזה משפיע על גדילתו של הילד? כיצד יגיב הילד לגישה כזאת מצד הוריו? האם הוא ירגיש נוח לבטא את עצמו בכנות במחיצתם? האם הוא ירגיש טוב עם עצמו? האם הוא ירגיש טוב עם צרכיו ורגשותיו? לא, כמובן שלא. על מנת לשרוד בסיטואציה סימביוטית שכזאת, עליו ללמוד להכחיש את צרכיו ורגשותיו. כיצד הוא עושה זאת? הנדריקס מסביר שישנן שתי צורות הסתגלות למצב הזה - מינימליסט (מתבודד) ומקסימליסט (נצמד):

המינימליסט (מתבודד) הוא כמי שאומר: "אין בעיה, אל תתנו לי כלום. בכל מקרה אני לא צריך שום דבר, וטוב לי לבדי. אני לא צריך אתכם". באופן זה המינימליסט מגן על עצמו מהצורך הנואש בקירבה ומהאכזבה הכרוכה באי סיפוק צרכיו. אופיו מתאפיין במרכז חזק, קשיחות, נוקשות, עצמאות, חוסר ביטוי רגשי, עיניים מופנות פנימה, שייך לעצמו.

המקסימליסט (נצמד) הוא כמי שאומר: "אני חייב שתתנו לי מה שאני צריך, ואם לא תתנו לי אני אתמרן אתכם כדי שתתנו לי. אני לא יכול להסתדר בלעדיכם". באופן זה הוא מגן על עצמו מבדידותו הנואשת ומהידיעה שאיננו אהוב ורצוי. אופיו מתאפיין בגמישות יתר, מרכז חלש, תלותיות, ביטוי רגשי מוגזם, עיניים מופנות החוצה, שייך לאחרים ולא לעצמו.

כל אחד מאיתנו הוא מינימליסט או מקסימליסט במידה כזאת או אחרת. מה שחשוב להבין הוא שלא מדובר בסוגים של "אישיות" אלא בסוגי התגוננות שנכפתה עלינו בלית ברירה. אדם שגדל בצורה מאוזנת לא יגדל להיות מתבודד או נצמד, אלא יגדל, פשוט, להיות הוא עצמו.

שלבי הצמיחה:

לנפש, כמו לגוף, ישנם שלבי צמיחה ידועים מראש. ילד שגדל בצורה מאוזנת עובר את שלבי הצמיחה הללו כשבכל שלב הוא משלים את המשימה הנפשית שעומדת בפניו ומוכן למשימה הבאה. אולם אצל ילד שגדל בצורה לא מאוזנת נוצרות פציעות נפשיות שמשפיעות על כל תחומי חייו בעת בגרותו. ואלו הם שלבי הצמיחה:

1) שלב ההתקשרות - מהלידה עד גיל שנה וחצי: השלב שבו התינוק יוצר את הקשר הראשוני והחשוב ביותר בחייו. שלב זה משפיע באופן קריטי על האמון שהתינוק ייצור בעתיד עם העולם שסביבו.

2) שלב החקרנות - מגיל שנה וחצי עד גיל 3: השלב שבו התינוק מתחיל לחקור את העולם שסביבו, לפתח את עצמאותו, ולבטא את הסקרנות הטבעית שלו.

3) שלב הזהות - מגיל 3 עד גיל 4: השלב שבו הילד מתחיל לגבש את זהותו הנפרדת.

4) שלב היכולת - מגיל 4 עד גיל 7: השלב שבו הילד מפתח יכולות ומיומנויות שמאפשרות לו שליטה יותר גדולה במציאות שלו.

5) שלב ההתעניינות - מגיל 7 עד גיל 12: השלב שבו הילד מפתח את ההיבט החברתי ומגלה את העולם שנמצא מחוץ למעגל המשפחתי.

6) שלב האינטימיות - מגיל 12 עד גיל 18: שלב ההתפתחות המינית וההיכרות עם בני המין השני.

יש לציין שהחלוקה לשלבים כפי שהיא מופיעה כאן הינה שרירותית במובן מסוים משום שהנפש תמיד צומחת, ממש כפי שהגוף תמיד צומח. כך, גם אם הילד סיים בהצלחה שלב התפתחותי אחד, אותו שלב ממשיך להתפתח בתוכו גם כשהוא עובר למשימה הנפשית הבאה.

פציעה באחד השלבים - או יותר מאחד - פירושה פגיעה בביטחון העצמי ובדימוי העצמי, משום שילד שלא השלים אחת או יותר ממשימות ההתפתחות שלו איננו מסוגל לחוש בעל יכולת ושליטה בחייו. למשל, ילד שהוריו התנכרו אליו בשלב ההתקשרות ירגיש כל חייו קשיים ביצירת אמון בזולת, וככל שהניכור מצד הוריו היה עמוק יותר כך הפציעה שלו בתחום הזה גדולה יותר. יחד עם זאת, חשוב לדעת שכל פציעה נפשית שכזאת הינה ברת תיקון ולא מדובר בתהליכים בלתי הפיכים. ניתן לשקם כל שלב צמיחה שנפגע ולהחזיר את כל הפונקציות הנפשיות לתיפקודן המלא, הן במסגרת הזוגיות והן במסגרת ההורות.

השלמות הראשונית:

עפ"י תפיסתו של הנדריקס האדם נולד שלם וללא פגם, וכל תפקידו של ההורה הוא לאפשר לשלמות הראשונית הזאת להתפתח ולהתממש. כל אדם נולד עם אנרגיית חיים שהיא הכוח שמניע אותו במהלך חייו, וניתן להמשיל אנרגיה זו לבריכת מים עגולה שיוצאים ממנה ארבעה נהרות. נהרות אלו הינם ארבעת תחומי החיים שאליהם זורמת אנרגיית החיים שלנו, והיא אמורה לזרום אליהם באופן שווה פחות או יותר. תחומי החיים הם עשייה, חשיבה, רגש ותחושה. אדם מאוזן הוא אדם שמסוגל לעשות, לחשוב, להרגיש ולחוש, והוא נהנה מכל הפעולות הקשורות בארבעת תחומי חיים אלו. כמובן שכל אחד מאיתנו נולד עם כישרונות בולטים בתחומים מסוימים, ולפיכך לא ייתכן מצב שבו נהיה מאוזנים באופן מוחלט, אולם מדובר כאן בעיקרון, ועיקרון חשוב מאוד, לפיו כולנו נולדים עם היכולת להתבטא בכל תחומי החיים, ולפיכך כל דרך שבה אנחנו מבטאים את אנרגיית החיים שלנו היא דרך לגיטימית וחיובית.

כמובן שכל בני האדם חושבים, עושים, מרגישים וחשים במידה כזאת או אחרת. לא ייתכן מצב של ניתוק מוחלט מאחד מתחומי החיים - אלא אם מדובר במצב של שיגעון. יחד עם זאת, אנשים רבים מצטיינים בתחום אחד או שניים ואילו התחומים האחרים מוזנחים אצלם במידה רבה מאוד. לפי הנדריקס, ההזנחה של חלק מתחומי החיים נובעת מהורות סימביוטית שאינה מכירה בחלק מתחומי החיים כלגיטימיים ואינה מאפשרת להם להתבטא. כך, כשילד גדל עם מסר שצרכים מסוימים בתחומים מסוימים אינם לגיטימיים, הוא מדחיק אותם ומכחיש אותם ומפנה את כל אנרגיית החיים שלו לתחומים אחרים שנחשבים לגיטימיים בעיניי הוריו. וכך הוא גדל להיות אדם חלקי מאוד, לא מאוזן, מוכחש, עם אנרגיית חיים עצורה ופוטנציאל רב שאינו בא לידי ביטוי.

כיצד נוכל לדעת האם אנרגיית החיים שלנו זורמת בצורה שמתואמת עם הצרכים האמיתיים שלנו? לפי הנדריקס הדרך לגלות פוטנציאל מודחק היא ע"י זיהוי של שני רגשות: קינאה (=הערצה) וסלידה. עד שקראתי את ספריו של הנדריקס האמנתי, כמו רוב האנושות, שקינאה היא רגש שלילי (המפלצת ירוקת העין!) שיש להתרחק ממנה כמו מאש. אולם הנדריקס לימד אותי לראות בקינאה מעין מדריך אל הלא-מודע שלי. כשאנחנו מרגישים קינאה או סלידה כלפי מישהו או משהו - אנחנו יכולים לדעת בוודאות שאותו הדבר שעורר בנו את הרגש הזה הינו דבר שקיים גם בנו. וככל שהקינאה או הסלידה חזקות יותר - כך הפוטנציאל שלנו באותו תחום גדול יותר. ומדוע כך הוא הדבר? אם ניזכר בדברים שכתבתי קודם לכן אודות הכחשת הצרכים, נוכל להבין היטב את מנגנון ההדחקה וההשלכה. בסופו של דבר, אדם שנגזר עליו להכחיש את צרכיו אינו יכול באמת להיפטר מהם. לא ניתן לבטל צרכים ורגשות ככלי אין חפץ בו, כאילו אישיותינו ניתנת להחלפה. ובכן, מה אנחנו עושים עם אותם היבטי חיים שאסור לנו לחוותם? כמובן, מדחיקים אותם. הדחקה היא העברת תוכן מהמודע אל הלא-מודע וחסימת האפשרות שלו לחזור אל המודע. אולם, אותם תכנים לא-מודעים (שמכונים "צל") תוססים בתוכנו ושואפים להתבטא בכל דרך אפשרית, וכאשר האדם פוחד לבטא את רגשותיו בצורה גלויה הוא עושה זאת באמצעות השלכה. השלכה היא החצנה של תכנים לא-מודעים באופן שאינו מסכן אותנו ע"י הצבעה על מישהו אחר כ"אשם" בצרכים שלנו. ניתן לסכם את ההשלכה במשפט שמוכר לנו היטב: "זה לא אני, זה הוא". ילדים מתאמנים כבר מגיל קטן על השלכה על מנת שלא ניתן יהיה להאשים אותם בדברים שהם רוצים או משתוקקים לעשות. ניתן לומר שכל התרבות שלנו מבוססת על השלכת הצל שלנו על אחרים. מצד אחד אנחנו מעריצים אנשים שמעיזים לומר ולחיות בגלוי את הצל שלנו, ומצד שני אנחנו סולדים מאחרים שמעיזים לומר ולחיות בגלוי את הצל שלנו. ההדחקה וההשלכה מתבטאות, אם כן, הן ברובד האישי והן ברובד הקולקטיבי, והכלי שהנדריקס נותן בידינו על מנת לזהות אותן הינו בעל ערך רב.

הקשר הזוגי:

"נחשוב את אשר נחשוב, ונשקול ונבדוק ככל שנוכל, בחירת בן הזוג אינה בנויה על אהבה אלא על צורך. האהבה מופיעה בתוך מסגרת הנישואים, אם אמנם היא מופיעה, והיא נוצרת מכוח ההתחייבות שלנו לרפא את בני-זוגנו" (מתוך "לשמור על האהבה הזאת" / ד"ר הארוויל הנדריקס).

רובנו גדלים באופן שמאפשר לנו לתפקד פחות או יותר בצורה תקינה בתחומי חיינו המרכזיים, אולם רובנו חשים רוב הזמן מאוד לא מסופקים ומאוד לא שלמים עם עצמנו. הסיבה לכך היא שאנחנו חיים את חיינו כשאנחנו עדיין מאוד פצועים מבחינה נפשית וכשהשלמות הראשונית עמה נולדנו נפגעה בצורה קשה. לכאורה השלמנו עם אובדן השלמות הראשונית שלנו ועם חיינו החלקיים, אך הפצעים הנפשיים שלנו אינם נותנים לנו מנוח. הלא-מודע שלנו תובע מרפא לעצמו, מרפא למכלול האישיות שלנו. ומי ירפא אותנו? לפי הנדריקס, תפקיד זה, שהוא אולי החיוני ביותר לאיכות חיינו, שמור לבני זוגנו.

לפי הנדריקס, כאשר אדם מגיע למערכת יחסים זוגית הוא מביא עימו את כל אשר יש לו ואת כל אשר אין לו. הוא מגיע לזוגיות שלו כשהוא חלקי ובלתי מסופק. הוא מודחק, מכחיש את צרכיו האמיתיים ואינו מכיר את עצמו, ומחפש באופן בלתי-מודע את הדרך לחזור ולהיות שלם כפי שהיה כשנולד. הוא מחפש באופן נואש את האישור הנכסף למי ולמה שהוא, אותו אישור שיהפוך אותו למאושר. והוא מצפה שכל הדברים הפלאיים והניסיים הללו יקרו לו מבלי שיהיה לו יד בדבר. 

הנדריקס מתאר את הבשלת הקשר הזוגי כתהליך של 3 שלבים:

1) שלב ההתאהבות: בשלב זה, שרבים טועים ומבלבלים אותו עם אהבה, בני הזוג חווים אהבה רומנטית שמתאפיינת בעוצמה רגשית חזקה מאוד. הלא-מודע, כך מסתבר, בוחר בקפידה רבה מאוד את האנשים שנוכל להתאהב בהם, והקריטריון שלו לבחירת בן הזוג הינו מידת ההתאמה של בן הזוג לדגם תכונות משמעותי ביותר עבורנו: הדגם של ההורים שלנו או של מטפלים משמעותיים אחרים שגידלו אותנו. בחירתו זו של הלא-מודע נובעת משיקולים קרים ותועלתניים שמטרתם למצוא בן זוג שיטפל בנו ויגדל אותנו מחדש כפי שההורים שלנו היו אמורים לעשות ולא הצליחו. נשמע מוזר, נכון? הרי אם הם לא הצליחו - למה לבחור דווקא בהם מחדש? והתשובה היא: משום שאנחנו זקוקים לאישור דווקא מההורים שלנו על מנת להשלים את תהליך הגדילה שלנו. לפיכך, אנחנו מתאהבים במי שאישיותו מבטאת את סך כל תכונותיהם הבולטות של המטפלים העיקריים שלנו, בתקווה שאותו אדם סוף סוף יאהב אותנו ויאשר אותנו כפי שמעולם לא זכינו במהלך גדילתנו. ומכאן מגיע שמה של התיאוריה: האימאג'ו.

"האימאג'ו" הוא הדימוי הפנימי, "התמונה" שיש ללא-מודע שלנו אודות סך כל התכונות שבן הזוג הרצוי שלנו אמור להכיל, ולכן בן הזוג הרצוי שלנו נקרא "תואם דימוי". ב"דימוי" זה נכללות תכונות חיוביות ושליליות כאחד, אולם בשלב ההתאהבות איננו רואים את תכונותיו השליליות. שלב זה הינו קריטי לבניית הזוגיות משום שבתקופה זו אנחנו יוצרים את "הברית הטיפולית" הבלתי מודעת עם בני הזוג שלנו. אם חוויתם התאהבות בחייכם, תוכלו בוודאי להיזכר בשלב זה שבו האוהבים מעניקים אחד לשני אהבה ללא תנאים ומקבלים זה את זה ללא שמץ של ביקורת. הכל נראה לנו יפה ומקסים ומושך בבן הזוג שלנו, ולא רק משום שהוא תואם הדימוי שלנו, אלא מסיבה נוספת, חשובה לאין ערוך: בן הזוג שלנו מממש את הצל שלנו. באופן לא-מודע אנחנו תמיד בוחרים אדם שהוא בדיוק ההיפך מאיתנו. כל מה שהדחקנו - הוא מממש באופן גלוי. אנחנו מוקסמים מהאדם הזה שכן הוא מעז להיות את כל מה שעלינו נאסר באיסור חמור; אנחנו אוהבים אותו שכן הוא כל מה שאנחנו לא; אנחנו נמשכים אליו שכן הוא מבטא את מה שאנחנו אפילו לא מעיזים לחלום עליו; ובשורה התחתונה - אנחנו רוצים בחברתו כי הוא משלים אותנו מבחינה אנרגטית, ורק איתו אנחנו מרגישים סוף כל סוף שלמים. כמובן שמקסימליסטים יבחרו תמיד במינימליסטים ולהיפך, וכמובן שתמיד נבחר במי שפיתח תחומי חיים הפוכים משלנו. למשל, אם אחד מבני הזוג פיתח בעיקר את תחומי החשיבה והעשייה שלו - רוב הסיכויים שהוא יבחר בן/בת זוג שפיתח/ה את תחומי הרגש והתחושה, וכד'.

הברית הטיפולית שנחתמת בין בני הזוג בשלב הזה הינה בעלת חשיבות מכרעת להמשך הזוגיות, ומשמעה הבטחה בלתי-מודעת לטפל אחד בשני ולהעניק זה לזו את כל מה שהוריהם החסירו מהם במהלך גדילתם. ללא מילים, אך בצורה גלויה ועוצמתית, מודיעים בני הזוג אחד לשני: "אדאג לכל מחסורך ואספק את כל צרכיך כי אני אוהב/ת אותך ללא תנאים". והנה, באורח פלאי וקסום, מוצאים את עצמם בני הזוג נתונים למשך זמן מה במציאות אידילית שבה הם חוזרים להיות "תינוקות" אהובים ורצויים, מבלי שיצטרכו לעמול כה קשה על מנת לקבל את האהבה אליה ייחלו כל חייהם. אכן, אידיליה. ואידיליות, כידוע לנו, סופן תמיד להתרסק על הקרקע הקשה של המציאות.

2) שלב מאבקי הכוח: בשלב ההתאהבות מירב האנרגיה של האוהבים מוקדשת לקשר המופלא המתהווה ביניהם, אולם מתישהו הרומנטיקה מתחילה להתפוגג, החיים נכנסים לשיגרה, והאוהבים מתפנים לחיות את חייהם מתוך ציפיה שהזוגיות החדשה תשתלב בטבעיות בסדרי חייהם המוכרים להם זה מכבר. בשלב זה מתחילים בני הזוג לחוש שבני זוגם לא תמיד קשובים ואוהבים כפי שהתחייבו אליהם בשלב ההתאהבות, ושיש לבני זוגם צרכים שעומדים בסתירה להבטחות שלהם. במקום להיות במרכז היקום כפי שחשבו שיהיו, פתאום מתגלה להם האמת העירומה: גם בן זוגם פצוע וזקוק לטיפול לא פחות מהם, והוא מתקשה מאוד לעמוד בהבטחותיו.

בשלב זה הם גם מתחילים לשים לב ביתר שאת לתכונותיהם השליליות של בני זוגם, אותן תכונות שהתכחשו אליהן בשלב ההתאהבות. פתאום בני הזוג נראים להם הרבה פחות מוצלחים ומקסימים מכפי שנראו בהתחלה, וראייה זו של תכונותיהם השליליות מתחזקת ביתר שאת לנוכח אי עמידתם של בני זוגם בהתחייבותם. כך, המתחים בין בני הזוג הולכים וגוברים, ושלב זה - שעלול להימשך כל החיים - הינו קשה מאוד מכל בחינה שהיא. בשורה התחתונה ניתן לומר שבשלב זה בני הזוג מנסים לקחת בכוח את מה שניתן להם מרצון בשלב ההתאהבות. לכאורה אם רק יתעקשו ויכריחו את בני זוגם לספק את צרכיהם - יעלה בידם לקבל את מה שהם רוצים. בשלב זה נפוצות מאוד מריבות קשות והטחת האשמות זה בזה בנוסח "אתה בדיוק כמו אבא שלי!" או "את מזכירה לי את אמא שלי!", ואכן, זהו תיאור מדויק ונכון מאוד, כי אנחנו אכן בוחרים תואמי דימוי שדומים במידה רבה להורינו. לכאורה הורינו שוב חיים איתנו, ומטרתם היא שוב למנוע מאיתנו את צרכינו ולדכא את הביטוי העצמי שלנו.

3) שלב ההכרעה הנפשית - ביחד או לחוד: כפי שראינו, שלב מאבקי הכוח מתאפיין בהתעוררות קשה שכמוה כהתעוררות מחלום מתוק. אנחנו מנסים לקחת בכוח את אשר ניתן לנו מרצון בשלב ההתאהבות, אולם גם כאשר אנחנו מצליחים לכפות את צרכינו על בני זוגנו איננו מרגישים מאושרים משום שהלא-מודע שלנו שואף לקבל אהבה ולא לקחת אהבה. אנחנו כמהים לאהבה שניתנה לנו בחינם בתחילת הקשר, ואיננו מוצאים את הדרך להשיבה אלינו. ואנחנו חשים בדידות עמוקה מאוד. 

התיסכול בשלב זה הוא עצום ומלווה בכעס ומרירות אינסופית. ההתעוררות שבני הזוג חווים הינה מאוד כואבת וטראומטית, ומובילה בסופו של דבר לאחת משתי אפשרויות: או שהם נפרדים או שהם מחזקים את הקשר ביניהם. פרידה, בגידה, התאבדות או השלמה עם קשר זוגי בלתי מספק - כל אלו הן דרכים להיפרד, וכולן מהוות פתרונות של ייאוש הנובעים מהפחד להשתנות. כי אכן, על מנת לעבור את שלב מאבקי הכוח ולהגיע אל זוגיות יציבה ואוהבת, אין לנו ברירה אלא להשתנות.

הזוגיות המודעת:

שוב אותה התחושה שכדאי להמשיך

ושאפשר להרים מבט,

גם כששוקעת השמש גם כשמחשיך

זה שנינו יחד, אני ואת.
(פרפרים / אורי בנאי)

הזוגיות המודעת היא החלטתם של בני הזוג להישאר ביחד ולרפא את פצעי הילדות אחד של השני. על פי ניסיוני לא מדובר בהחלטה אחת גורפת ורציונלית אלא בתהליך של בחירה מחודשת זה בזו והסכמה להשתנות זה למען זו על מנת להישאר ביחד. מהו בעצם תהליך הריפוי ההדדי המתרחש בקשר הזוגי, ומדוע הוא מחייב אותנו להשתנות?

כפי שראינו, על מנת לשרוד את הגדילה הסימביוטית שהרחיקה אותנו מעצמנו, נאלצנו להדחיק את רגשותינו וצרכינו, וכל חיינו אנחנו משליכים אותם על אחרים - אם ע"י קינאה והערצה ואם ע"י סלידה. בשלב ההתאהבות אנחנו מעריצים בבני זוגנו את התכונות המשלימות שחסרות לנו, אולם בשלב מאבקי הכוח אנחנו מתחילים לסלוד מהן. מדוע? משום שכל חיינו חונכנו לסלוד מתכונות אלו ולפחד מהן. כל תכונה מודחקת שכזאת מקפלת בתוכה מסר מההורים שלנו שמזהיר אותנו מפניה ומאיים עלינו בנידוי והרחקה אם חלילה נממש אותה. כך, אנחנו כבר רגילים לחיות בלי תכונות אלו, וכל הופעה שלהן בחיינו מגבירה את פחד המוות שנלווה אל המסר ההורי שציווה עלינו להסתיר אותן. בשלב ההתאהבות אנחנו לא מרגישים את פחד המוות הזה. ההתאהבות עוצמתית וחזקה מידי, ומצליחה להסתיר תחת כנפיה את כל הפחדים כולם - ובדיוק מסיבה זו שלב ההתאהבות על כל עוצמתו הינו הכרחי להיווצרות הקשר הזוגי. אולם כשאנחנו נרגעים מעוצמתה הנומינזית של ההתאהבות - או אז פחדי המוות צפים ועולים בתוכנו ומתחילים להתריע על סכנת חיים. שלב מאבקי הכוח מתאפיין בגילוי המרעיש שבני זוגנו מייצגים את כל הפוטנציאל המודחק שקבור בתוכנו, וכל הופעה של הפוטנציאל הזה יוצר בתוכנו רתיעה עמוקה מהם שיכולה להגיע אפילו עד כדי שנאה תהומית. ובשורה התחתונה ניתן לומר שפעמים רבות אנו מרגישים שאנחנו חולקים את חיינו עם אויב הקם עלינו לכלותנו. כמובן שבמצב כזה נעשה כל שביכולתנו לדחות מעלינו את סכנת החיים המהלכת הזאת ונשאף להרחיקה מעלינו. אולם, אם אנחנו מודעים לעובדה שהסכנה שאנחנו מזהים בבני זוגנו מהווה פוטנציאל צמיחה עבורנו, אנחנו יכולים להשתמש בהזדמנות הזאת על מנת לגדול ולהתפתח. המשימה הנפשית שעומדת בפנינו היא ללמוד לקבל ולאהוב בדיוק את אותם חלקים באישיותם של בני זוגנו שקשה לנו להשלים איתם. אחרי הכל, תפקידנו בחייהם של בני זוגנו הוא להוות עבורם דמויות הוריות שמספקות להם אישור והכרה בצרכיהם. וכאשר אנחנו מעניקים להם את האישור הזה, אנחנו בעצם מרפאים את עצמנו. מדוע? משום שכאשר אנחנו מאשרים אותם אנחנו למעשה מאשרים את התכונות המודחקות שלנו, וכך, בעצם מתן האישור והתוקף לבני זוגנו, אנחנו נותנים אישור ותוקף לפוטנציאל המודחק שלנו, ומביאים מרפא לעצמנו. כשאנחנו אוהבים את בני זוגנו ללא תנאי, אנחנו למעשה לומדים לאהוב את עצמנו ללא תנאי - כולל את הצל שלנו, ובכך אנחנו חוזרים לשלמות הראשונית שעימה נולדנו.

אם ננסח זאת בפשטות, ניתן לומר שכל צורך גלוי של אחד מבני הזוג הוא צורך סמוי של בן הזוג השני. לפיכך, בתהליך ריפוי פצעי הילדות אנחנו לומדים לא רק לאשר את צרכיהם של בני זוגנו אלא גם לקחת חלק פעיל במימוש צרכיהם ולהעניק להם את אשר הם כמהים אליו. וכשאנחנו עושים זאת אנחנו מרפאים את עצמנו, משום שעל מנת להעניק להם את מבוקשם אין לנו ברירה אלא לפתח יכולות ומיומנויות שלא התפתחו אצלנו באופן שלם במהלך הגדילה שלנו. אנחנו לומדים להיות פחות מינימליסטים או מקסימליסטים, אנחנו משלימים משימות נפשיות שלא השלמנו כראוי בשלבי הצמיחה שלנו, ואנחנו מפתחים את תחומי החיים שחסרים לנו (עשייה, חשיבה, רגש, תחושה) - ואת כל אלו אנחנו עושים מתוך אהבה, חמלה ורצון חופשי על מנת לרפא את בני זוגנו מפצעי הילדות שלהם. וכך, כשאנחנו משקיעים את מרצנו בריפוי פצעי הילדות של אהובינו, אנחנו למעשה נרפאים בעצמנו. פשטות גאונית.

תהליך ההחלמה:

"האהבה היא ילדתו של החופש" (מתוך "אני בסדר אתה בסדר" / ד"ר תומס האריס).

תהליך ההחלמה הוא תהליך איטי ומורכב מאין כמוהו. אנחנו נדרשים במהלכו לעמוד מול פחדים רבים מאוד, וריפוי הפצעים כרוך בכאבים ומשברים רבים. בעלי ואני עמדנו פעמים רבות מול שוקת שבורה, כשאנחנו מרגישים שאין לנו לא כוח ולא חשק להמשיך במסע המפרך הזה. אולם בכל פעם שהייאוש תקף את ליבנו נעזרנו בתובנות העמוקות של הנדריקס על מנת להמשיך ולהתמיד ולהשלים את מסענו אל עבר ההחלמה. עדיין נותרה לנו עבודה רבה לעשותה, אולם ההתקדמות שהשגנו בכל שטחי החיים בזכות הדרך הזאת מעודדת אותנו להמשיך ולעשות את כל העבודה הדרושה על מנת להירפא ולרפא אחד את השני.

ספריו של הנדריקס מכילים לא רק תובנות תיאורתיות אלא גם כלים מעשיים לריפוי. בעלי ואני השתמשנו ועדיין משתמשים בכלים הללו על מנת להבהיר לעצמנו מהם האתגרים העומדים בפנינו בכל שלב בחיינו. ובעיניי הדבר החשוב ביותר שהנדריקס מלמד אותנו הוא כיצד להחזיר לעצמנו את יכולת ההקשבה, שהיא התנאי הבסיסי ביותר לקירבת נפש והיא זאת שמרפאת את מערכת היחסים מהגישה הסימביוטית האטומה והבלתי קשובה שבתוכה גדלנו.

פעמים רבות אנשים מדברים על אהבה ומתכוונים בעצם להתאהבות. כפי שראינו, מדובר בשתי תופעות רגשיות שונות זו מזו. ההתאהבות היא עיוורת מטבעה ולפיכך חשוכה, והאהבה היא פיכחת מטבעה ולפיכך מוארת. ההגדרה שלי לאהבה היא "רגש שמחולל שינוי ומעניק את הכוח לשינוי", ושינוי, לפחות במובן המודע שלו, תמיד מפיץ סביבו אור. זהו האור שבזכותו אנחנו יכולים להשתחרר מעוד ועוד כבלים לא-מודעים ולהיעשות יותר ויותר חופשיים לאהוב ולהעניק מעצמנו מתוך רצון חופשי וללא פחד וכפיה. והרי זוהי בעצם כמיהתנו העמוקה ביותר: להרגיש חופשיים להיות מה שאנחנו, להתבטא בחופשיות, ולהרגיש שאנחנו בסדר ללא תנאים. כך, האהבה, שהיא ילדתו של החופש, יכולה לנבוע מתוכנו בשמחה ולהפיץ אורה על בני זוגנו ועל כל סביבתנו. ובזכות האהבה המוארת, המודעת, אנחנו יכולים לחזור ולהיות שלמים כפי שהיינו כשנולדנו.

דוגמאות:

אחת הדרכים שלי לפתח מיומנות ושליטה בתיאוריית האימאג'ו היא להתבונן בדמויות ספרותיות וקולנועיות. מאחר שדפוס הקשר בין מינימליסט למקסימליסט טבוע באנושות בצורה כה עוצמתית, כל סיפורי האהבה נשענים על המתח הרגשי שנוצר ביניהם על מנת לספר את הסיפור. וככל שרמת ההדחקה של הדמויות קיצונית יותר - כך הסיפור יהיה מותח יותר.

דוגמא אחת מיני רבות לכך היא סיפורם של ברידג'יט ג'ונס ומארק דארסי בקומדיה הרומנטית יומנה של ברידג'יט ג'ונס. הסרט מגולל את סיפורה של ברידג'יט - מקסימליסטית, שמחפשת את עצמה ולא מוצאת, עד שהיא פוגשת במארק - מינימליסט, שמתאהב בה והיא בו. הסיפור מורכב, והדרך שהם עוברים עד למימוש אהבתם מורכבת אף היא, והאופן שבו הסרט מעביר את תכונותיהם העיקריות של המקסימליסט והמינימליסט הינה מדויקת ומשעשעת להפליא. בנוסף, הסרט מעביר בצורה מאוד טובה את חוסר האיזון של הדמויות מן ההיבט של תחומי החיים: בעוד שברידג'יט מפותחת בתחומי הרגש והתחושה, מארק מפותח בתחומי העשייה והחשיבה, וכמובן ששניהם פצועים מאוד בתחומים הבלתי מפותחים שלהם. כך, המשיכה ביניהם מתבססת על הכמיהה להשלמת אישיותם - כל אחד מן ההיבט שחסר לו. אני ממליצה בחום לראות את הסרט - הן לשם ההנאה הצרופה והן לשם התבוננות באיפיונים המרכזיים של המקסימליסט והמינימליסט ובפציעות הילדות שלהם שמחפשות אחר ריפוי והחלמה.

דוגמא נוספת, נפלאה, היא הקומדיה הרומנטית מה שקורה בווגאס. סרט זה מתאר בצורה חריפה ושנונה את תהליך הבשלת הקשר למן ההתאהבות, דרך מאבקי הכוח וכלה באהבה האמיתית. כמובן שהסרט לא מדבר בשפה מודעת ואינו מתאר תהליכים עמוקים ומודעים. אחרי הכל - מדובר בקומדיה. יחד עם זאת, זוגות רבים עוברים את שלושת שלבי הקשר גם מבלי להיות מודעים אליהם. מה שחשוב בקשר הזוגי הוא ללמוד להכיר אחד את השני, ואת זה ניתן לעשות גם ללא כלים מודעים. ושלב מאבקי הכוח - שרוב הסרט עוסק דווקא בו - עוזר לנו בהחלט להכיר אחד את השני יותר לעומק. הסרט מעולה בעיניי. הוא מצחיק, שנון, הקצב שלו סוחף והעלילה שלו מצוינת. מומלץ ביותר.

מלחמת המינים - עשו אהבה, לא מלחמה:

כפי שאולי הבחנתם, בכל המאמר עד עכשיו שאלת המינים לא עלתה לדיון. מדוע? האם אין הבדלים בין גברים לנשים מבחינת תהליך הגדילה שלהם? האם הם נפצעים מבחינה נפשית באורח דומה בלי קשר למין שלהם? ובכן, לפי הנדריקס התשובה היא: כן. הם אכן נפצעים באורח דומה. ואין הבדלים מהותיים בין גברים לנשים - לא מבחינת פציעות הילדות ולא מבחינת תהליך ההחלמה שלהם. בספריו של הנדריקס אין כמעט התייחסות ייחודית לגברים ונשים. הפרק היחיד בספריו שעוסק בשאלת המינים הוא פרק 11 בספר "לשמור על האהבה הזאת" - פרק שנקרא "שני המינים והמיניות: עשו אהבה ולא מלחמה" ובו הנדריקס מתייחס להיבט הזה של הזוגיות בצורה מפורטת.

גישתו של הנדריקס גורסת שהגבר והאשה שווים אך שונים. השוני ביניהם נובע הן כתוצאה מהבדלים ביולוגיים והן כתוצאה מחיברות וחינוך. ההבדלים הביולוגיים מתבטאים לא רק באיברי הרביה אלא גם במבנה המוח. בין האונה השמאלית והימנית של מוח האדם ישנו מעבר עצבי שמקשר בין שתי האונות. המעבר העצבי במוחן של נשים יותר עבה מאשר אצל גברים ולפיכך מעביר הרבה יותר אינפורמציה מהלא-מודע אל המודע ולהיפך. ז"א - ההבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים הם הבדלים במבנה הגוף ומערכת הרביה אך גם במבנה המוח שאצל הנשים מאפשר פתיחות הרבה יותר גדולה לתכנים בלתי מודעים מאשר אצל הגברים. בנוסף להבדלים גופניים אלו, שיוצרים מלכתחילה חיץ בין נשים לגברים, החברה מוסיפה את השפעתה המפרידה באמצעות הגדרות תפקידים נוקשות שחוצצות ביניהם עוד יותר בבחינת הוספת שמן למדורה. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו, אכן, גברים ונשים חיים בשני כוכבי לכת שונים וכמעט שאינם מסוגלים לתקשר זה עם זה. הדגש שהחינוך שם על השונה והמפריד במקום על הדומה והמאחד הינו כמכת מוות לאפשרות ליצור קירבת נפש ואינטימיות אמיתית בין גברים לנשים. הן השוביניזם והן הפמיניזם הופכים את ה"אחר" למוקצה ומדגישים באינסוף דרכים את ההבדלים שבין המינים. דבר זה מנציח את שלב מאבקי הכוח ואינו מאפשר לבני הזוג לראות זה את זה כפי שהם באמת: אנשים פגועים שזקוקים לתמיכה ואהבה.

חלק ניכר מפציעות הילדות שלנו הן פציעות קולקטיביות שאינן נובעות מטראומות פרטיות בלבד. בעניין זה הנדריקס מתייחס להיבט נוסף, חשוב מאין כמוהו לתהליך ההחלמה: מאחר שתהליך החיברות הג'נדריאלי הינו כה דורסני ("בנים לא בוכים", "בנות לא מרביצות", וכד'), חלק גדול מפצעי הילדות שלנו נובע מהזנחה של יכולות ומיומנויות ש"אסור" או "לא ראוי" למין שלנו לפתח. במהלך הגדילה הורינו אומרים לנו מה מותר ומה אסור למין שלנו לעשות ולהיות, וכך אנחנו גדלים כשצד אחד שלנו חסר, חסר מאוד. נשים מדחיקות את האסרטיביות והתוקפנות שלהן וגברים מדחיקים את הרכות והפאסיביות שלהם, וכד'. הנדריקס טוען שחלק חשוב מתהליך הריפוי הזוגי הוא לאפשר ולעזור אחד לשני לפתח יכולות ומיומנויות של המין המנוגד לו ובכך לאזן את אישיותו ולייצב אותה. וכאשר תהליך ההחלמה מתבצע נכון, הגברים שומרים על טבעם הגברי והנשים שומרות על טבען הנשי, ושני המינים לומדים לכבד זה את זה כפי שהם: שווים אך שונים.

תיאוריית האימאג'ו בחיי היצירה:

"תמיד האמינו שבני האדם מחפשים בראש ובראשונה את משמעות החיים, אבל מה שאנחנו מחפשים באמת היא תחושת החיים. בראש ובראשונה אנחנו רוצים להישאר בחיים, אבל מעבר לזה אנחנו רוצים להרגיש שאנו חיים במלוא מובן המילה, ורוצים לתת ביטוי לתחושה הזאת. ואיבדנו את תחושת החיות המלאה, תחושה שאפשר לחוש רק במצב של ביטחון מלא ולא כשאנו פוחדים, פגיעים, נתונים בסכנה, מתגוננים, או לא מתפקדים כראוי" (מתוך "לשמור על האהבה הזאת" / ד"ר הארוויל הנדריקס).

כפי שראינו, תהליך הגדילה משפיע עמוקות על מי שאנחנו הופכים להיות בעת בגרותנו. צמיחה בלתי תקינה פוגעת בכל שדרות חיינו, ואם אנחנו אמנים הפגיעה חמורה שבעתיים משום שנפשו של האמן היא מקור כל חייו - על כל המשתמע מכך (ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי נפש ויצירה). אם נעבור על כל אחד מהיבטי הגדילה נוכל לראות פוטנציאל גדול של בעיות בחיי היצירה שעלולות לנבוע מגדילה בלתי תקינה - בעיות שאת כולן ניתן לפתור באמצעות התובנות והכלים שהנדריקס מעניק לנו. סיכמתי בקצרה את הבעיות העיקריות כפי שאני רואה אותן:

אמן שגדל באווירה סימביוטית יתקשה מאוד לזהות את קולו שלו בתוך המהומה הרגשית שהוא נתון בה. החסימה הרגשית שנוצרת אצלו כבר מגיל קטן הולכת ומצטברת בתוכו, ובסופו של דבר איננה מאפשרת לו להכיר את האמת הפנימית שלו ולבטא אותה. והרי האמת הפנימית היא ממש כאוויר לנשימה עבור האמן.

ההכרח לבחור סוג של התגוננות (מינימליסט/מקסימליסט) פוגע עמוקות בביטוי האמנותי. הכרתי אמנים שמסוגלים להתבטא רק באופן קר ומרוחק (=מינימליסטי), ולעומתם אמנים שמסוגלים להתבטא רק באופן רגשני ומוחצן (=מקסימליסטי). אמנים אלו הרגישו שהם אכן מבטאים את "מי שהם", אולם בפועל הם ביטאו את עצמם בצורה מאוד מוגבלת וחד צדדית.

פגיעה בכל אחד משלבי הצמיחה פוגעת אף היא ביכולתנו האמנותית והיצירתית. על מנת ליצור אנחנו זקוקים למערכת תמיכה פנימית שתאפשר לנו ליצור בחופשיות. ביטחון עצמי, יכולת טכנית, קשר עם זולתנו, חופש פנימי, זהות יציבה, אמון בעצמנו ובעולם שסביבנו, סקרנות, תעוזה, אומץ, שקט נפשי - כל אלו מהווים מערכת תמיכה למעשה היצירה, ותהליך גדילה פוגעני מחבל בהם.

גם חוסר איזון בתחומי החיים גורם לבעיות קשות בכושר הביטוי האמנותי. חשיבה, עשייה, רגש ותחושה - כל אלו מהווים חלק מההוויה האנושית, וכולם באים לידי ביטוי באמנות וביצירה. האמן מבטא ביצירתו את החיים עצמם, את "תחושת החיים" כפי שהנדריקס מנסח זאת, ולפיכך עליו להיות מחובר לכל תחומי החיים. אמן שמנותק באופן משמעותי מאחד מהם הוא אמן מוגבל, ומוגבלות זו מעיבה על איכות יצירתו.
 
לסיום:

כפי שאנו רואים, בעיות רבות ניצבות לפתחה של הנפש האנושית, וככל שתהליך הגדילה יותר קשה כך הכאב שהוא מסב לנו יותר גדול. אולם כפי שהנדריקס מציב בפנינו מראה של הבעיות שלנו, כך הוא גם נותן לנו כלים לפתרונן. אם אתם מרגישים שברצונכם לרפא את פצעי הילדות שלכם, תוכלו למצוא בספריו של הנדריקס שפע של כלים, הנחיות ותרגילים שיסייעו לכם בזה.

אני מאחלת לכם בהצלחה וחותמת את דבריי בתפילה הסוּפִית: שבור את לבי כדי לברוא מקום חדש לאהבה שאין לה גבול...

***

לקריאה נוספת:

על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית

הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום