5 באוגוסט 2015

קצרים #1 - על תהליך היצירה, שמלות אור, יונת השלום האבודה, ועוד כל מיני

אוסף מגוון של רשומות קצרות בכל מיני נושאים: על לימודי הלחנה, תהליך היצירה, אהבה, עושר ואושר, נהר חמשת הצבעים, שופן סטרווינסקי וארתור רובינשטיין, מיכלאנג'לו והפֶּסֶל שבפנים, שמלות אור, ריקבון כאמנות, שיטה לעידוד עצמי, נורות משייטות בנהר, כישרון ורכוש, טיפים ליוצרים מתחילים, עשו אהבה ולא מלחמה, זן באמנות ציורי חוף, מתכון לחיים מאוזנים, אמנות התפאורה, חפירה ארכיאולוגית במעמקי הנפש, יונת השלום האבודה, ועוד כל מיני.

היום ניגנתי להנאתי אי אלו יצירות של שופן, ונזכרתי שפעם ראיתי ראיון עם ארתור רובינשטיין ובראיון הזה הוא סיפר שפעם היתה לו שיחה עם סטרווינסקי על השאלה מהו הפסנתר - האם הוא בעיקרו כלי הקשה או כלי מיתר, והאם אפשר "לשיר" עם הפסנתר או לא. סטרווינסקי טען שלא. הוא אמר שהפסנתר הוא בעיקרו כלי הקשה, וההבעה שלו היא בעיקר ריתמית ולפיכך בלתי רגשית בעליל. וארתור רובינשטיין, במקום לטעון טענות ולנסות להסביר את עצמו במילים, קם מהכיסא שלו, צעד לעבר הפסנתר שהיה בחדר, והתחיל לנגן שופן. או יותר נכון: לשיר שופן. וזהו. כל טענותיו של סטרווינסקי נסתתמו באחת. הוא השתכנע סופית שהפסנתר מסוגל לשיר...

כאן תוכלו להקשיב לארתור רובינשטיין שר בלדה מס.1 בסול מינור של שופן. שירה שופניסטית משובחת לעילא ולעילא...

***

פעם שאלו את אוסקר וויילד מהי רשימת 100 הספרים שהוא הכי אוהב. הוא ענה שאין לו רשימה של 100 כי הוא כתב בינתיים רק 5. טוב נו, כנראה שהוא לא היה הבנאדם הכי צנוע בעולם. אבל לפחות הוא היה כנה...

***

הרבה אנשים מדברים על אהבה.
פחות מהם חושבים עליה.
הרבה פחות מרגישים אותה.
והרבה פחות חיים אותה.
והכי פחות הם אלה שמאמינים בה.
ומוכנים לעשות הכל למענה.
הכל הכל הכל.


***

כתבה קצרה ויפה שנקראת "המדריך לכותב: איך תורידו סוף סוף אל הדף את מה שמקנן לכם בראש?", כתבה שיש בה טיפים טובים עבור יוצרים מתחילים. אמנם הכתבה פונה רק אל סופרים מתחילים אבל אני חושבת שכל יוצר מתחיל יכול ללמוד ממנה כי יש בה גישה עקרונית חכמה שיכולה לתת כיוון לכל סוגי היצירה. מומלץ מאוד לקרוא.

***

היום החלטתי החלטה גורלית: להפסיק להחליט החלטות גורליות. מעניין אם אצליח לעמוד בהחלטה הגורלית הזאת.

***

פעם המחשב היה בריחה מהמציאות. היום המציאות היא בריחה מהמחשב.

***

מדבריו של דיימון ראניון: "בעיר הזאת התאבדות היא עבירה על החוק. עם זאת, מעולם לא הצלחתי לברר מה יעשה החוק לברנש שהתאבד".

***

אשה שמתחתנת עם החתול או עם הכלב שלה. אתם הבנתם את זה? תמיד כשאני חושבת שכבר ראיתי את שיא הטירוף האנושי, נשבר שיא חדש.

***

יש לי שיטה שעוזרת לי לעודד את עצמי כשרע לי, וחשבתי לספר לכם עליה כדי שגם אתם תוכלו להשתמש בה אם בא לכם. ובכן, תמצית השיטה היא כזאת: "תמיד יכול להיות יותר גרוע". זה הכל. פשוט ולעניין. לדוגמא: נניח שבישלתי משהו ויצא לי לא טוב - אני שואלת את עצמי מה היה יכול להיות יותר גרוע, ועונה לעצמי שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע אילו הייתי מבשלת ככה כל הזמן! סיוט נוראי שעדיף אפילו לא לדמיין אותו... ואז - אחרי שחשבתי ככה לעצמי - אני ממש נרגעת, ולפעמים אפילו שמחה שיצא לי תבשיל לא טוב כי זה רק מדגיש עד כמה הכל ממש טוב ובסדר בחיים שלי רוב הזמן. ודוגמא נוספת: השבוע היה לי נורא חם וסבלתי סבל ממש תהומי מהשרב הכבד שפקד את ארצנו הקטנטונת, והרגשתי שתיכף ומיד אני נמסה כליל והופכת לשלולית, ורע לי נורא לי, ובכלל - אולי עדיף שאמות כבר ואחסוך לעצמי את הסבל הנורא והמיותר הזה, ואז פתאום נתקלתי בכתבה שמספרת על המקום הכי חם בעולם (באתיופיה), מקום שהוא בעצם מעין גיהינום עלי אדמות, משהו כמו 1,000 מעלות בצל, שהחום מגיע אליו גם מבטן האדמה וגם מבחוץ וגם מכל מקום אחר ביקום, משהו ממש מחריד וזוועתי, ותאמינו או לא - יש אפילו אנשים שהולכים לטייל במקום הזה (שזה בערך כמו לצאת לטיול מודרך על השמש. זוועה!!!), ובקיצור - קראתי את הכתבה הזאת ופתאום הרגשתי שכבר לא כ"כ חם לי, ופתאום אני לא כ"כ סובלת, ואפילו נהיה לי קצת קריר ונעים וכיפי כזה עם עצמי, ופתאום החום של ארצנו הקטנטונת נראה לי חום נחמד כזה, חביב וקליל, שפוי, חום שבהחלט אפשר לחיות איתו בשלום. אתם רואים? השיטה הזאת של "תמיד יכול להיות יותר גרוע" היא שיטה טובה ומעודדת מאוד...

***

יום אחד, מתישהו בעתיד, יגיע היום שבו אצליח לחיות בהווה.

***

עושר הוא לא כשיש לך טירה או יאכטה או מטוס פרטי או וואט אבר. עושר הוא כשיש לך את מה שאתה באמת צריך. ואז זה לא רק עושר אלא גם - ובעיקר - אושר.

***

שמתי לב לקשר שבין המילים "כישרון" ו"רכוש". יש הרבה אנשים שנולדו עם כישרון – מתנת אל, אבל מעט מאוד מהם עושים את מה שצריך כדי לרכוש אותו, להפוך אותו למשהו של עצמם, ששייך להם באמת. ואז הכישרון עלול ללכת להם לאיבוד כל רגע. וזה אכן קורה פעמים רבות, רבות מידי. יצור חמקמק הכישרון הזה...

***

אנדרס אמאדור, אמן שהוא אמן זן, מצייר ציורי ענק על חוף הים, והים בולע את ציוריו אל קירבו בזה אחר זה. הוא מסביר את יצירתו כך: "החיים סובבים סביב תהליך, עשייה, לא סביב התוצאה הסופית". העובדה שהיצירה תחומה בזמן קצר וקבוע מראש מחייבת אותו ואת הצופים להתבונן בה ללא הסחות דעת. ארעיות עבודותיו, מסביר אנדרס, מהווה תזכורת להיותו בן תמותה: "לפעמים הסוף מגיע באמצע העבודה, במהירות ובדרמטיות. ולעתים הים מעלים באיטיות פיסה אחר פיסה. הפעולה עצמה היא שמפיחה חיים באמנות ובקשר שלי אליה". הנה בא הים ומוחק הכל... הכל חולף, היצירה נעלמת ונבלעת בתוהו, ומה שנשאר לאמן הוא "רק" ההנאה מהחוויה היצירתית. ואני שואלת: האם יש דבר יותר חשוב מזה?...

***

יש משהו מאוד יפני בנורות האלה שמשייטות וזורמות על פני הנהר, בלילה, בחושך, נגיעה קלה ועדינה של אור כחול, צף, שט אל עבר הלא נודע, בלילה, בחושך, לקולם של המים השקטים, הכהים, כמו בשיר ההייקו היפהפה הזה -

עכשיו שקט הכל:
קל גוף מפליג אני
אל עולם אחר

חוויה חושית מעולם אחר...

אלפי נורות זעירות בנהר סומידה שביפן בפסטיבל הוטארו 2012

***

הכתבה "ברגנץ: במות האופרה המושקעות בעולם" מראה לנו את המקום שבו עיצוב, יצירה, אמנות והשראה נפגשים ויוצרים מחזות מופלאים שלא מן העולם הזה. תפאורות מהממות, עוצרות נשימה, חד-פעמיות ביופיין ומקוריותן, מדהימות, מדהימות, מדהימות. שווה מאוד להיכנס לכתבה ולקרוא ולהתרשם מהתמונות והמראות המופלאים האלה...

***

תהליך היצירה (אחד מיני רבים):

1) להוציא את מה שיש. לשפוך את הלב. להתבטא, לשחק, להשתעשע עם הרעיונות
2) להתבונן במה שיצא. למיין, לנקות, לארגן, לסדר, לתת לכל הדבר הזה צורה. לגבש את מה שיצא
3) להתבונן ולחפש מגרעות
4) לתקן אותן
5) לחפש עוד מגרעות
6) לתקן אותן
7) לחפש עוד מגרעות
8) לתקן אותן
9) להרגיש שנמאס כבר לחפש מגרעות
10) לנוח קצת ולהתרחק מהיצירה. לראות אותה בפרספקטיבה
11) ללמוד לאהוב את היצירה כפי שהיא גם אם היא לא מושלמת
12) להרגיש שהגיע הזמן לפרסם את היצירה
13) לעשות את הדברים הטכניים הדרושים לפרסום היצירה
14) לפרסם אותה
15) לקבל פידבקים חיוביים ולהנות מהם
16) לקבל פידבקים שליליים ולסבול מהם
17) לנוח קצת
18) להתחיל יצירה חדשה
19) וחוזר חלילה
20) עד אינסוף

***

מספרים על מיכלאנג'לו שהיה אומר שהוא אף פעם לא באמת מפסל את הפסלים שלו אלא רק מקלף מהם שכבות אבן מיותרות שמכסות את הפֶּסֶל שנמצא בפנים, ושבתוך גוש האבן חסר הצורה שוכן פסל מושלם שהאמן רק צריך לנקות סביבו כדי לגלות אותו ולחשוף אותו. ולדעתי זאת אמירה כ"כ חכמה, כ"כ מדויקת. האמן כארכיאולוג של הנפש...

***

לפעמים מגיעים אליי תלמידים שרוצים ליצור מוסיקה אבל לא יודעים כמעט שום דבר במוסיקה ולכן הם מרגישים שהם עדיין לא יכולים ליצור. ואני מאוד מבינה אותם. גם אני חשתי ככה בתור תלמידה. נורא רציתי ליצור אבל הרגשתי שעד שלא אדע "הכל" ואשלוט ב"כל" רזי השפה - אין לי זכות להלחין מוסיקה, כי להיות מלחין זה דבר גדול, ענק, שלא לכל אחד יש את הזכות להיות, ורק כשיודעים הכל "כמו שצריך" אפשר סופסוף להלחין וליצור מוסיקה ולהתבטא מבחינה מוסיקלית. והיום אני יודעת שזה לא נכון. כי להיות מלחין פירושו לבטא את עצמך בצלילים. זה הכל. ואם אתה מכיר רק שני צלילים - תבטא את עצמך רק עם שני צלילים. ואם אתה מכיר כבר שלושה צלילים - עוד יותר טוב. וארבעה, חמישה, שישה - עוד יותר ויותר ויותר טוב. אבל אל תחכה עד שתדע הכל, כי אין דבר כזה לדעת הכל. ואם תחכה עד שתדע הכל, ותתחיל ליצור רק אחרי שכבר תדע הכל - עד שתגיע לסוף הדרך הנפש שלך תהיה כ"כ מיובשת שכבר תשכח למה בכלל התחלת ללמוד מוסיקה מלכתחילה, או לחילופין (וזה המקרה היותר גרוע מבין השניים) - תיצור מוסיקה כ"כ נוראית שאף אחד לא ירצה להקשיב לה. סצנריו שלדעתי כדאי להימנע ממנו בכל מחיר...

***

יש משהו מאוד נוגע ללב בצילומים האלה מאת הצלם קלאוס פיכלר, שמראים פירות וירקות נרקבים, גוססים, רגע לפני מותם. פתאום המוות נראה כ"כ יפה, כ"כ חי, כ"כ נקי ואסתטי ואמנותי. הריקבון כאמנות...

אננס בגסיסתו

***

כמה יפה, כמה יצירתי, כמה מאיר את הנשמה לראות את זה - Women Wearing Dresses Made Of Nothing But Light - שמלות שעשויות רק מהבזקי אור, הייתם מאמינים? יפהפה, פשוט יפהפה. כמו שיר שנכתב באותיות של אור...

***

בני אדם הם רק האצבעות של אלוהים שבהן הוא כותב את הנפש האנושית. רק אצבעות. ותו לא.

***

בזמן האחרון התחלתי לעשות לעצמי כל מיני הנחות. מקלה על עצמי, אתם מבינים. פה הנחה, שם הנחה. איזה כיף. בסוף אני עוד אחיה בחינם.

***

לפעמים הייתי ממש רוצה לאכול את העוגה ושהיא תישאר שלמה. ולהחזיק את החבל משני קצותיו. ולרקוד על כל החתונות. ולכבות את הנרות ושיישארו דלוקים. וללכת ולהישאר בעת ובעונה אחת. ולהסתכל על השמיים ועל האדמה בו זמנית. ולצחוק כשאני בוכה ולבכות כשאני צוחקת. ולאהוב את כולם כאילו הייתי אלוהים. ולפעמים הייתי ממש רוצה להפסיק לרצות דברים בלתי אפשריים.

***

לפעמים אתה נאנח לעצמך בהנאה ואומר לעצמך בהתלהבות: "אח, אני כ"כ שמח שהתבגרתי!". ואז אתה מבין שהיתה לך ילדות ממש ממש גרועה.

*** 

להיחלש כדי להתחזק, להתחזק כדי להיחלש, להיחלש ולהתחזק כדי להישאר בנאדם, עם שתי רגליים נעוצות טוב טוב באדמה וראש מרחף טוב טוב בשמיים.
 
***

מתכון לחיים מאוזנים: אתה יכול להיות הכי גבוה בעולם, אבל תמיד תזכור שאלוהים הרבה יותר גבוה ממך.

***

עפ"י התיאוריה היונגיאנית, הלא-מודע משול לים, כך שעבודת-נפש היא למעשה סוג של חפירה ארכיאולוגית במעמקי הים כדי לשלות מתוכו תכנים נשכחים, אבודים, ולהעלות אותם אל האור, אל המודע, כך שייטמעו מחדש בחיים ויהפכו לחלק אינטגרלי מאיתנו. בכל אחד מאיתנו טמונים סודות רבים, זכרונות מימים ימימה, משאלות לב של דורות רבים שהיו ואינם עוד, פוטנציאלים רדומים שמחכים להגשמתם - בכל אחד מאיתנו טמונות ערים אבודות ונעלמות - ממש כמו העיר המצרית האבודה שנחשפה בחפירה ארכיאולוגית והשתמרה כה יפה במשך יותר מ - 1,200 שנה מתחת לפני הים. ישנם סודות מן העבר שיכולים להתגלות, אם רק יש לנו את הסבלנות והנחישות כדי לחפור ולהתמיד ולגלות אותם...

***

בכל בוקר אני נכנסת לחדשות באינטרנט רק כדי לוודא שהכל בסדר ושלא קרה שום דבר נורא ושהמדינה שלי עדיין חיה וקיימת ולא התפרקה לה (חלילה!) ככה סתם פתאום באמצע הלילה, ואז אני רואה (בחדשות, כל בוקר) שכולם רבים ומתווכחים ושונאים אחד את השני וכל ישראל עוינים זה לזה, ואז אני נרגעת כי אני יודעת שהכל בסדר ושכולם נורמלים ומתפקדים כרגיל, ועולם כמנהגו נוהג, והכל, ממש ולגמרי, בסדר גמור. תודה לאל.

***

המלחמה בעוני, המלחמה בסרטן, המלחמה בשחיתות, המלחמה, המלחמה, המלחמה. למה כל הזמן נלחמים כאן בדברים? למה לא לנסות להבין, לנסות לשפר, לנסות לקדם, למה להילחם כל הזמן? ושיא השיאים - "המלחמה באלימות". מישהו באמת חושב שאפשר להילחם באלימות? הרי אם אתה נלחם באלימות אתה הופך בעצמך לאלים. חוסר מודעות נורא שכזה... כשהעולם יפסיק להילחם ויתחיל לאהוב, הכל ייראה אחרת בעולמנו האומלל. ועד אז אנחנו מוזמנים כלאחר כבוד להמשיך להילחם אחד בשני - ובכל מיני דברים - על כל צעד ושעל.

***

יש בשכונה שלי יונה שכל הזמן עפה ומתעופפת לה בקירבת המרפסת שלי - יונה צחורה בוהקת בלובנה, מדהימה ביופיה, טסה לה בשמחה וחופשיות בשמיים ומשאירה אחריה שובלים ארוכים של יופי, ובכל פעם כשאני רואה אותה בא לי להגיד לה הי בואי הנה לאן את עפה, בואי שבי כאן קצת, אנחנו צריכים קצת שלום בארץ הזאת. והיא לא באה. ממשיכה לעוף ובורחת ממני, בורחת מאיתנו, מתחמקת והולכת, ובא לי לראות אותה יום אחד מתיישבת על גדר המרפסת שלי, נושאת בפיה עלה של זית, ואומרת לי שהנה, ים השנאה הסוער שמסביב התייבש, וסופסוף אפשר לרדת אל היבשה ולהתחיל הכל מחדש, וסופסוף הגיע השקט. אבל כל מה שכרגע היא אומרת לי זה שאין מקום של שקט, והים עדיין סוער, וחלום השלום רחוק, רחוק מאוד, ואין יבשה מסביב, ותמשיכי לחלום, וביי ביי, ולהתראות, ושלום שלום ואין שלום. טוב נו. לפחות אני נהנית מהמראה היפהפה שהיא צורבת בלבי ומזכיר לי שעדיין יש הרבה יופי בעולמו של אלוהים...

***

אילו הייתי מספרת לכם אגדה על נהר שזורם בכל צבעי הקשת, נהר יפהפה שצבעיו מתחלפים לפי עונות השנה ומשחקים משחקי צבע עם אור השמש הנשבר עליהם כמינסרה, נהר שכל כולו שמחת חיים של צבע ושמש ויופי - אילו הייתי מספרת לכם אגדה כזאת, אני מניחה שהייתם משבחים את הדמיון שלי. אבל זהו, שזאת לא אני. זאת המציאות. הנהר הזה אכן קיים במציאות - ונקרא "קאנו קריסטל - נהר חמשת הצבעים" - וכשראיתי את התמונות היפהפיות שלו חשבתי לעצמי (בפעם המי-יודע-כמה) עד כמה המציאות שאנו חיים בה היא מלאת דמיון, יצירתית, עד כמה המציאות עצמה היא בעצם אגדה, אגדה מדהימה ומרהיבה ומוזרה ומקורית ומיוחדת וחסרת גבולות ואינסופית. נהר חמשת הצבעים. החיים כאמנות.

קאנו קריסטל - נהר חמשת הצבעים



2 comments:

נתן זך המקורי השני אמר/ה...

יפהפה!!

מרב כהן-הדר אמר/ה...

תודה!! :)

הוסף רשומת תגובה