20 ביוני 2010

מה הקהל שמע? - על לימודי תיאוריה והכרת טבעם של החומרים המוסיקליים

בתור מורה לתיאוריה אני נתקלת לא פעם בשאלה מצד תלמידיי: עד כמה באמת חשוב ללמוד תיאוריה ולהבין אותה? עד כמה חשוב להפנים וליישם אותה? האם ההקפדה שלנו כמלחינים וכמבצעים על כל פרט קטן, על ביטוי התהליכים המוסיקליים, על הבנת עומק ומורכבות השפה - האם ההקפדה הזאת אכן נשמעת ע"י אנשים מבחוץ? האם מי שמקשיב למוסיקה, ז"א - הקהל, באמת שומע את כל זה?

מצד שני, האם מישהו מלבד המלחין אמור לשמוע את כל זה? האם הקהל אמור להבין ולהכיר את שפת המוסיקה על מנת לחוות אותה? כדי להסביר את תשובתי בעניין הזה, אני רוצה ראשית להביא דוגמא מתחום אחר - תחום הבישול:

נתבונן לרגע באנשים היוצאים לארוחת ערב במסעדה משובחת. רובם אינם בעלי מקצוע בתחום הבישול. את רוב המנות שמגישים להם הם לא יודעים להכין בעצמם, ואם ישאלו אותם אלו מרכיבים יש במנות או באלו אופנים הכינו אותן - לרוב הם לא יידעו להשיב. ובכ"ז - אנשים רבים הולכים למסעדות ומשלמים להן ממיטב כספם. למה? האם לא מפריע להם שהם לא יודעים איך להכין את האוכל הזה בעצמם? ואולי דווקא בגלל זה הם הולכים למסעדה?... וכעת נתבונן בצידה השני של הדוגמא הזאת: השף. מבחינת השף, ככל שהוא יותר מומחה במקצועו כך הוא מבין טוב יותר את טבעם של חומרי היצירה שלו. ככל שהוא יותר מומחה כך הוא יודע טוב יותר מה מתחבר עם מה, אלו צירופים מניבים תוצאה פיקנטית או פשוטה, אלו חומרים צריכים להיות חמים או קרים, אלו תבלינים ואלו מינונים מהם עובדים טוב ביחד, איזה אופי יש לבצקים השונים ולקמחים השונים, וכד'. בתור סועדים אנחנו בהחלט מצפים מהשף לשלוט היטב ברזי המקצוע שלו על מנת שיוכל להעניק לנו חוויה מקסימלית של שלמות, הרמוניה וחיבור בין כל חלקי הארוחה.

כמובן שדוגמא זו תהיה נכונה גם לגבי התחום האמנותי, וכן גם לגבי לימוד האמנות. כפי שמורה לבישול ילמד את תלמידו את טבעם של חומרי הבישול והאפיה על היבטיהם השונים, וכפי שמורה לציור ילמד את תלמידו מהם טבעם של סוגי הבדים, המכחולים, הצבעים ומה ניתן לצפות מכל אחד מחומרים אלו מבחינת הביטוי האמנותי שלהם - כך גם המורה לתיאוריה המוסיקלית ילמד את תלמידו להכיר את טבעם של החומרים המוסיקליים ומה ניתן לצפות מכל אחד מהם ומהשילובים השונים שלהם.

ההיכרות עם דקויות ועומק השפה מאפשרת לנו לשלוט טוב יותר באמירה שלנו. לימוד התיאוריה ותירגולה מאמנים אותנו בשליטה בהיבטיה הרבים והשונים של הטכניקה המוסיקלית: עיצוב מנגינות, רמות שונות של מתח והרפיה, מבנים מוסיקליים, טקסטורות ומשמעותן, קשרים הרמוניים, יחסים בין הקולות, וכד' - את כל אלו אנחנו מפנימים עד שהם הופכים לחלק מאיתנו, וכך אנחנו מגיעים לשליטה בתחום שלנו ממש כמו בכל תחום יצירתי/אמנותי אחר. לכן לימודי התיאוריה אכן חשובים מאוד בעיניי, אך עבור המוסיקאי ולא עבור הקהל. 

הכרתי מלחינים של מוסיקה בת-זמננו שמאשימים את הקהל בחוסר הבנה. הקהל, מבחינתם, לא "משתדל" מספיק, לא "הולך מספיק לקראת" המלחינים, לא "לומד" מספיק את הרקע של היצירה, ועוד כהנה וכהנה האשמות מוזרות וחסרות שחר. מבחינתם, הקונצרט הוא שיעור, הקהל הוא התלמיד והמלחין הוא המרצה... פשוט מגוחך...

לדעתי תפקידו של הקהל מתמצה בדבר אחד בלבד: להיות שם ולפתוח את ליבו. להסכים להזדהות רגשית עם המוסיקה ולהסכים לחוות חוויה. כל דבר שמעבר לזה הוא תפקידו של המלחין בלבד. הוא זה שאמור לעשות את שאר העבודה. הוא השף. הוא זה שאמור להכיר היטב את המרכיבים ו"לבשל" מהם יצירה בעלת משמעות - יצירה שמספרת סיפור ושמזינה את נפשותיהם של מאזיניו. מה הקהל שומע? בסיכומו של דבר, את הסיפור. את היצירה כשלם.

***

לקריאה נוספת:
השיעורים שלי
תיאוריה במוסיקה
תרגיל בהרמוניה חופשית
קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?
מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה