25 ביוני 2010

לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום

"אלה החולמים בהקיץ מודעים לדברים רבים הנמלטים מאלה החולמים רק בשנתם. בחזונותיהם האפורים הם מציצים אל הנצחי, ובהתעוררם הם מתפעמים לגלות כי עמדו על סף גילוי הסוד העצום... הם חודרים, אף כי ללא הגה או מצפן, אל תוך האוקיינוס הענק של 'האור שאין לבטאו', ושוב, כמו בהרפתקאותיו של הגיאוגרף הנובי קלודיוס-תלמי מאלכסנדריה, 'הם עמדו לפני ים של צללים והתכוונו לחקור את מה שהכיל'" (מתוך "אלאונורה" / אדגר אלן פו). 

כשהייתי בת 3 ביקשתי מאמא שלי שתוריד לי את הירח. היא לא הסכימה. אז דרשתי אותו ממנה. צרחתי, בכיתי, ותבעתי ממנה להוריד לי את הירח. והיא, בחזרה, צעקה עליי: "אי אפשר להוריד את הירח! את לא מבינה?! אי אפשר!"... ואם תשאלו איך אני מסוגלת לזכור משהו שקרה לי בגיל 3, אענה לכם שלא אני זכרתי את הסיפור הזה. אני זוכרת מעט מאוד מהילדוּת שלי. הדחקתי את הרוב, מהסיבה הפשוטה שהילדוּת שלי היתה לחלוטין בלתי נסבלת עבורי. אז איך בכ"ז אני מכירה את הסיפור הזה?

אמא שלי תמיד סיפרה על כולנו, בנותיה, סיפורי ילדוּת - על איך היינו כשהיינו תינוקות וילדוֹת. לכל אחת מאיתנו היו את "הסיפורים הקלאסיים" עליה. אבל את הסיפור הזה היא אף פעם לא סיפרה, ושמעתי אותו לראשונה בהקשר הזה: כשהייתי בת 30, על סף חתונתי, עברתי סדרת טיפולים קצרת מועד אצל מטפלת שמאוד עזרה לי להתקדם מבחינה נפשית. חלק מהטיפול היה להזמין את אמא שלי לפגישה אחת יחד איתי כדי לבקש ממנה לעזור לי לצאת מהמצוקה שהייתי נתונה בה באותו הזמן. אמא שלי לא נעתרה בקלות לבקשתי, אך בסופו של דבר הסכימה להגיע. לא אכנס כאן לפרטי הפגישה אלא רק אספר שבמהלך הפגישה, כשהמטפלת שלי אמרה לה שאני במצוקה נפשית גדולה, והאם היא (אמא שלי) מוכנה לנסות ולעזור לי לצאת ממנה, היא פתאום סיפרה את הסיפור שסיפרתי כאן. וזה היה מהמם עבורי - הסיפור עצמו (שמעולם לא שמעתי אותו לפני כן והפתיע אותי עמוקות), האופן שבו היא סיפרה אותו, והמסקנות מרחיקות הלכת שהיא הסיקה ממנו. היא סיפרה אותו כדי להוכיח למטפלת ולי שכל הבעיות שלי נובעות מזה שאני רוצה, ותמיד רציתי, דברים בלתי אפשריים, ואף פעם לא הייתי מוכנה להסתגל למציאות ה"אפשרית". היא סיפרה את זה בכעס רב מאוד, ממש "התפוצצה" עליי, ואמרה: "את רוצה לדעת מי זאת מרב? הנה, זאת היא! היא תמיד רצתה את הבלתי אפשרי! אם היא רק תפסיק לחיות בדמיונות ואשליות היא תהיה מאושרת! הכל תלוי בה - אם היא רק תפסיק לרצות להוריד את הירח!". מבחינתה הסיפור הזה ממש תימצת את מי שאני - שלילית מאוד - ואת אחריותי הבלעדית ל"בעייתיות" שלי.

מה שרציתי בתור ילדה בת 3, וגם בתור ילדה בת 30, היה אישור מצידה לעולם הפנימי שלי, לעולם החלומות והדמיונות שלי. האם המציאות לא איפשרה לה לתת לי את הירח, או שהיא לא יכלה למצוא דרך לעשות זאת? האם היא לא יכלה למצוא דרך לבנות יחד איתי מדרגות שיובילו אל הירח? או ללכת יחד איתי ל"עץ ירחים" ולקטוף ממנו ירח אחד בשבילי? או לקנות לי שרשרת עם תליון של ירח ולהעניק לי אותה בתוספת חיבוק ונשיקה? או ליצור לי פסל ירח מגבס? או לכתוב יחד איתי סיפור על ילדה שנורא רוצה את הירח ואיך היא מחפשת ומוצאת אותו בסוף? או להודות בפניי שהיא לא יכולה להוריד את הירח ולהצטער יחד איתי על זה שיש דברים שאנחנו רוצים ולא ניתן להשיגם? היא יכלה... היו לה כ"כ הרבה אפשרויות... ומכולן היא בחרה לסגור לי את הגג, לדכא לי את החלומות ולכלוא את הדמיון שלי בין ארבעת הקירות של המציאות הדיכאונית שלה.

מה כ"כ רע בלרצות את הבלתי אפשרי? הרי האנושות רצתה את הירח ואכן מצאה את הדרך להגיע אליו... במה שונה ילדה בת 3 מאנושות בת 10,000?

הסיפור הזה איננו רק הסיפור שלי. זהו סיפורם של כ"כ הרבה אנשים, שהמשותף לכולם הוא רצונם להוריד את הירח - איש איש והירח שלו. אנשים שהם יוצרים, מלאי דמיון ומרחיקי ראות, אנשים שבשבילם צירוף המילים "בלתי אפשרי" הוא הבלתי אפשרי, אנשים אמיצים שמוצאים את הדרך, בכל מחיר, להוריד את הירח שלהם. אלה הם אנשי החלומות, מכל המינים והסוגים, והם אלה שתמיד קידמו את האנושות - אם בתחומי המחקר, החברה, הטכנולוגיה, האמנות, הנפש, ובכלל. אנשי החלומות תמיד ייתקלו בקוטלי החלומות. תמיד. בכל מקום תמצאו את האנשים והמוסדות האפורים והמקובעים שוויתרו זה מכבר על החלומות שלהם, והם האומרים לנו שמה שאנחנו רוצים, שמה שאנחנו מאמינים שמגיע לנו, שמה שאנחנו חולמים עליו - איננו אפשרי. כך זה היה תמיד וכך זה כנראה ימשיך להיות. 

בעלי ואני החזקנו פעם רשימה ארוכה של דוגמאות לאבסורדים שנוצרו במהלך ההיסטוריה האנושית כתוצאה מחוסר המציאותיות של "המציאותיות" חסרת המעוף והדמיון הזאת. שמנו אותה על הלוח המגנטי שלנו כדי שתזכיר לנו עד כמה טוב לחלום חלומות ולדבוק בהגשמתם. כאן וגם כאן תוכלו לקרוא רשימות מסוג זה (באנגלית). קשה להאמין כשקוראים אותן. זה באמת לא מציאותי...

הנה מבחר קטן של דוגמאות:

"כ"כ הרבה מאות שנים אחרי הבריאה - לא הגיוני שמישהו יגלה ארצות חדשות בעלות ערך כלשהו שלא ידוע לנו עליהן" - הוועדה המייעצת למלך פרדיננד ולמלכה איזאבלה מסבירה מדוע כדאי לדחות את הצעתו של כריסטופר קולומבוס לצאת לחקור ארצות חדשות (1486).

"לקדוח בשביל להוציא נפט? אתה מתכוון - לקדוח חורים באדמה כדי לנסות להוציא מתוכה נפט? אתה מטורף". כך אמרו בשנת 1859 אנשי קידוח לאדווין דרייק, ממציא בארות הנפט.

נשיא ארה"ב הייז בעקבות הדגמתו של אלכסנדר בל את המצאתו החדשה - הטלפון: "זו המצאה נהדרת, אבל מי ירצה בכלל להשתמש בה?" (1872).

"הסוס יישאר לתמיד. המכונית היא תופעה חולפת" - כך מייעץ ב-1903 נשיא הבנק להשקעות במישיגן לעו"ד הוראס רקהאם, על מנת שלא ישקיע את כספו בתעתוע החולף ושמו מכונית. מתעלם מעצתו, השקיע רקהאם 5,000 דולר במניות של פורד, ומכר אותן מאוחר יותר ב-12.5 מיליון דולר.

"נשים רגישות ואחראיות לא תהיינה מעוניינות להצביע בבחירות" - נשיא ארה"ב גרובר קליבלנד (1905).

"קופסת המוסיקה האלחוטית הזו הינה חסרת כל ערך מסחרי. מי יסכים לשלם עבור מסרים הנשלחים אל נמען לא ידוע?" - כך מגיבים חבריו של דייוויד סארנוף לבקשתו להשקיע בהמצאת הרדיו (1921).

"כדאי שתלמדי להיות מזכירה או שתתחתני"- כך מייעץ מנהל סוכנות דוגמניות למרילין מונרו (1944).

"לשים אדם ברקטה רב-שלבית ולהטיל אותה לעבר שדה הכובד של הירח, כך שהנוסעים בה יוכלו לערוך תצפיות מדעיות ואולי אף לנחות על הירח ואז לחזור לכדור הארץ - כל אלה אינם אלא חלום פרוע בסגנונו של ז'ול ורן. אני אעז ואומר שמסע אנושי כגון זה לעולם לא יתרחש, תהא אשר תהא ההתקדמות הטכנולוגית העתידית" - כך טוען לי דפורסט, חלוץ הרדיו וממציא שפופרת הריק, בשנת 1957. 12 שנים אח"כ האמריקאים נחתו על הירח.

הביטלס בתחילת דרכם נאלצו לעבור מחברת תקליטים אחת לשניה, כי בכל מקום אמרו להם ש"הם לא באופנה", ו"מה שאתם שרים זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע". הנה ציטוט: "אנחנו לא אוהבים את הסאונד שלהם והגיטרה החשמלית בכל מקרה כבר בסוף דרכה" - נשיא חברת תקליטי "דקה" אחרי אודיציה של הביטלס (1962).

"רפסודיה בוהמית" - שירו של פרדי מרקורי - נשלל ע"י רבים בהפצתו לרדיו בטענה שהוא ארוך מידי ושלמאזינים לא תהיה סבלנות להקשיב לו. כדאי, הם אמרו, לקצרו בחצי. השיר, משהושמע לבסוף, הפך להצלחה היסטרית.

"אין שום סיבה שמישהו ירצה מחשב בביתו"- קן אולסון, נשיא יו"ר ומייסד חברת "דיגיטל" יצרנית המחשבים, טוען שמחשבים אישיים לא יתפסו (1977).

עד כאן הדוגמאות. מדהים, נכון?...

ולסיום אני רוצה לשתף אתכם בציטוט מתוך השיר חלומות:

חלומות של אתמול
הם שלהבות נרעדות
לא יכול כל החושך לכבות

החלומות הם האור שבנפשנו...

ירח מואר. לא יכול כל החושך לכבות
















***

לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה
הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית


12 תגובות:

גילי אמר/ה...

איזה יופי!
כל-כך נכון, וכל-כך חשוב להזכיר לעצמנו מידי פעם... המציאות המובנת-מאליה של היום היא החלום הנלעג של מישהו מלפני עשור או מאה או אלף שנה.
יש חלומות שאולי לעולם לא יתגשמו, אבל בלי לחלום שום דבר לא יתגשם, שום חדש לא יקרה וכלום לא ימשוך אותנו קדימה עם עיניים נוצצות.

גילי

מרב כהן-הדר אמר/ה...

הי גילי,
אני כ"כ מסכימה עם מה שכתבת. אהבתי! :)))

טלי אמר/ה...

מרב יקרה,
הקטע שכתבת פשוט מקסים! ומרגש! ומקורי!
כשהייתי בת 15, החבר הראשון שלי קנה לי תליון של הירח.
אני מאוד אוהבת את סיפור על הנסיכה שרצצה את הירח.
אולי התגלית הכי חשובה שלי, זה שהירח נמצא אצלי
כבר:-)
הגעתי לעמוד שלך כחיפשתי שיר ששמעתי באקראי, משהו עם "מדרגות לנפש שלי" ועל הכיסויים שמכסים אותנו (זמרת שרה, אולי את מכירה?)
ובנתיים זכיתי בקטע שאת כתבת. איזה יופי. חשבתי כמה תבונה ורגישות נולדה אצלך לגבי אכזבות וציפיות ויכולת מימוש ופריצת גבולות והתסכול המתמשך שנולד מצורך חיצוני באישור ועוד מיליון דברים, בזכות אותו מאבק ראשוני בינך ובין אמך.
אני לא מכירה אותך ואין לי מושג מה את עושה, יחד עם זאת אני בטוחה שהסביבה שלך נהנית מהפירות של כל הלמידה המאומצת שלך.
בסופו של דבר, את בטח יודעת, שהרבה כוחות בנפש שלך נולדו בזכותו.
מאחלת לך להיות כלי לכל האורות, הגדולים והקטנים.
טלי.

מרב כהן-הדר אמר/ה...

טלי הי,
אין לך מושג עד כמה נהניתי לקרוא את מה שכתבת. מקסים ומרגש ומעודד מאוד. תודה רבה! :)
מה שסיפרת על עצמך ועל התליון ועל הירח - מקסים. אני מקווה ששמרת את התליון, וגם אם לא - כפי שאמרת, הירח כבר נמצא אצלך בלב, וזה הכי חשוב... :)
אני לא מכירה את השיר שציינת אבל אשמח להכיר - את מוזמנת לצרף אותו כאן אם תמצאי אותו.
אכן, הכאבים הרבים שחוויתי בחיי גידלו אותי מאוד בסופו של דבר. אני מאמינה שאפשר לגדול מכל כאב - הבחירה היא בידינו אם להנציח את הכאב או לגדול בזכותו...
שוב תודה גדולה על כל מה שכתבת. הארת מאוד את לבי ♥

אנונימי אמר/ה...

הורים אינם יודעים להיות הורים. רוב ההורים. לא אז ולא עכשיו. יש לזה הרבה סיבות. הסיבה של אמך היתה ככל הנראה שהיא עמלה קשות כדי לחנוק את חלומותיה ולא היתה מסוגלת לראות השתקפות של זה בך.

אני מסתובב בגני משחקים ורואה הורים שהורסים את ילדיהם. רובם. כולם בעלי כוונות טובות, אבל הם כמו פיל בחנות חרסינה. את מירב הנזק גורמים בין גיל אפס לגיל שנתיים. אלו השנים החשובות ביותר, וגם קצת השנה השלישית. אחרי זה אי אפשר לתקן את מה שעיצבת, לטוב ולרע. גיל שנתיים הוא תחילת הסוף.

מה כן אפשר? אפשר לחשוף את הכאב בנפש ולהתאבל עליו, ואז להיזהר על הילדים שלך, כדי שהנזק לא יעבור אליהם.

מרב כהן-הדר אמר/ה...

הי אנונימי, אני מסכימה עם רוב מה שכתבת - אכן, מצער מאוד שכך הוא המצב. הדבר היחיד שאני לא ממש מסכימה איתך הוא לגבי התיקון - אמנם נכון הוא שאי אפשר לתקן הכל אבל בהחלט אפשר לתקן הרבה ולדעתי זה ממש שווה את המאמץ. אפשר לתקן ואפשר לשנות תסריטים גרועים. אמנם שינוי שכזה בהחלט כרוך בהרבה דמיון ועבודה קשה אבל הוא מאוד ראוי ואפשרי. חזק ואמץ! :)

אנונימי אמר/ה...

את מניחה בתשובתך שאני זקוק לתיקון כזה, ואת מניחה לא נכון. זו טעות להניח שאת יודעת משהו על מישהו שאת לא מכירה.

אני לא חושב שניתן לתקן ואל ראיתי מישהו שהצליח. ניתן ליצור איזושהי מערכת פנימית של תיקון תמידי, אבל בתכלס, הנזק נטול יכולת תיקון, והקלקול יתבטא כך או אחרת, ותמיד בדרך שהאדם יסתיר אותה מעצמו, כך שהוא בהחלט עשוי להאמין שהוא תיקן.

מרב כהן-הדר אמר/ה...

אנונימי יקר, אתה צודק שהנחתי את ההנחה הזאת ועמך הסליחה, בהחלט לא הייתי צריכה להניח הנחות חסרות בסיס. ובקשר לעניין הקילקול והתיקון - אני מניחה שזה עניין של השקפה אישית וניסיון חיים. ראיתי המון אנשים (ואני ביניהם) שתיקנו באופן עמוק את תסריט החיים שלהם כך שאני לא מדברת דברים בעלמא. בכל אופן, זכותך כמובן לחשוב ולהרגיש כפי שאתה מרגיש. כל טוב :)

אנונימי אמר/ה...

זכותך להאמין שתיקנת. מהתבוננות והעמקה בנושא, אנשים יכולים לשנות את התגובה שלהם כלפי הקלקול, בעזרת תרפיה כזו או אחרת, ובכך להרגיע במידה כזו או אחרת את הקונפליקט הפנימי, אבל את הקלקול עצמו אי אפשר לתקן, משום שאת מה שניתן לרכוש מגיל אפס ועד שנתיים אי אפשר לרכוש אחר כך. זו הסיבה שמעטים האנשים שבטוחים בעצמם, נוטים להעז, נטולי פחד מאינטימיות עם הסובבים אותם, נדיבים מטבעם, נטולי צורך להצטרף לתנועה אידאולוגית ״צודקת״ כזו או אחרת (כגון תנועות שמאל קיצוניות או טבעונות לוחמנית), שהזהות שלהם מגובשת ללא כל לעומתיות, שאין להם צורך בשליטה ביחסים עם האחר, שהם מנהיגים מטבעם משום הבריאות הממגנטת שפורצת מאישיותם, שאינם חשים צורך להקטין את האחר כדי להגן על קיומם, שפורצים קדימה בחייהם ללא חשש מה יגידו, וכך הלאה.

את כל זה רוכשים בין גיל אפס עד שנתיים, אם ההורים יודעים להתנהל נכון. מעטים מאד ההורים שיודעים להתנהל נכון, ולכן האנושות נראית כפי שהיא נראית.

מרב כהן-הדר אמר/ה...

הי אנונימי, אני לא רק "מאמינה" שתיקנתי. תיקנתי, נקודה. אם לא הייתי מתקנת לא הייתי חיה היום. יש הבדל בין אמונה במשהו לבין עובדות. והעובדה היא שתיקנתי. והעובדה היא שראיתי הרבה אנשים אחרים שתיקנו. למה כ"כ קשה לך לקבל את האפשרות של תיקון וריפוי הנפש? בלי האפשרות הזאת אנחנו בסה"כ רובוטים שתיכנתו אותנו בגיל אפס-שנתיים ומאז אנחנו חוזרים על עצמנו שוב ושוב בלי שום אפשרות לשינוי. אתה חווה את עצמך כרובוט? אני לא. אני אדם. ובזכות יכולת השינוי האנושית הזאת אני עושה היום דברים שלא יכולתי לעשות בעבר. אני כמובן מסכימה איתך שהאנושות נראית רע וגם בעיניי הורות גרועה היא שורש הבעיה של כולנו. אבל אי אפשר להאשים את ההורים שלנו בהכל. יש לנו בחירה - זה מה שעושה אותנו בני אדם ולא חיות או רובוטים שלא ניתנים לשינוי. והבחירה שלי היא לשנות ולתקן כל מה שאפשרי לתקן. אני לא טוענת שאפשר לתקן הכל - יש פצעי נפש שנשארים איתך כל החיים ומגבילים את תחום המחיה הנפשי שלך. אבל יש הרבה דברים שכן ניתן לתקן ולמה לא להשקיע את האנרגיה שלנו בריפוי במקום להסתובב סחור-סחור סביב פצעי הילדות שלנו?

אנונימי אמר/ה...

למה את חושבת שאני אמור לקבל את דעתך כאשר דעתי שונה? :-)
את מאמינה שתיקנת אבל ההגדרות שלנו לגבי מהו ״תיקון״ שונות. ככה זה. אנשים יודעים על החיים דברים שונים, והרבה ממה שאנחנו מאמינים שאנחנו יודעים הוא ערבוב בין ידיעות, אמונות ותפיסות שגויות.

העובדה שיש בנו הרבה תכונות מובנות לא הופכות אותנו לרובוטים. האבולוציה העניקה לנו הרבה מאד תכונות מולדות כפי שהעניקה לכל חיה, ותהליך הגדילה הופך הרבה תכונות שבכוח לתכונות שבפועל בגיל המתאים, ולאחר מכן אין אפשרות לחזור על התהליך. למשל ידוע שעיוורים מלידה שמאור עיניהם תוקן בגיל מאוחר אינם יכולים לראות כמו אנשים רגילים משום שהמוח שלהם לא פיתח את יכולת בניית התמונה בגיל שבו ניתן היה לו לעשות את זה. כך גם לגבי תכונות אינטיליגנציה מסויימות וכך גם לגבי מה שאנחנו מייחסים ל״נפש״ ול״אישיות״.

יש לנו בחירה להגיב כלפי הנזק שנעשה. עיוור יכול להתמרמר, לכעוס או להיות בדיכאון ביחס לעיוורון שלו או לבחור לחיות בשלום עם העיוורון שלו. מבחינה זו אני מסכים שניתן לעשות תיקון. ניתן גם לסגל לעצמנו כללי התנהגות אחרים ממה שטבענו המעוצב כפה עלינו. אבל אותן תכונות עומק שציינתי בתגובתי הקודמת, ודומות להן, את זה אנחנו מעצבים בגיל אפס עד שנתיים, בעזרת הורינו או שלא.

כדאי לקרוא בעניין הזה את אריקסון.

ואני שמח שאת מסכימה איתי, גם אם נדמה לך שלא, אבל ניסחת את מה שאני חושב באופן אחר: ״יש פצעי נפש שנשארים איתך כל החיים ומגבילים את תחום המחיה הנפשי שלך״.
ואת מסכימה איתי שניתן לתקן את התגובה לקלקול, ואת קוראת לזה ״להסתובב סחור-סחור סביב פצעי הילדות שלנו״.

ניסוחים שונים לאותו רעיון.

מרב כהן-הדר אמר/ה...

אוקיי אנונימי, אני מבינה מה שאתה אומר ומסכימה חלקית עם דבריך. בכל אופן, כפי שנאמר, איש באמונתו יחיה... :)

הוסף רשומת תגובה