לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום

"אלה החולמים בהקיץ מודעים לדברים רבים הנמלטים מאלה החולמים רק בשנתם. בחזונותיהם האפורים הם מציצים אל הנצחי, ובהתעוררם הם מתפעמים לגלות כי עמדו על סף גילוי הסוד העצום. הם חודרים, אף כי ללא הגה או מצפן, אל תוך האוקיינוס הענק של 'האור שאין לבטאו', ושוב, כמו בהרפתקאותיו של הגיאוגרף הנובי קלודיוס-תלמי מאלכסנדריה, 'הם עמדו לפני ים של צללים והתכוונו לחקור את מה שהכיל'" (מתוך "אלאונורה" / אדגר אלן פו). 

כשהייתי בת 3 ביקשתי מאמא שלי שתוריד לי את הירח. היא לא הסכימה. אז דרשתי אותו ממנה. צרחתי, בכיתי, ותבעתי ממנה להוריד לי את הירח. והיא, בחזרה, צעקה עליי: "אי אפשר להוריד את הירח! את לא מבינה?! אי אפשר!"... ואם תשאלו איך אני מסוגלת לזכור משהו שקרה לי בגיל 3, אענה לכם שלא אני זכרתי את הסיפור הזה. אני זוכרת מעט מאוד מהילדוּת שלי. הדחקתי את הרוב, מהסיבה הפשוטה שהילדוּת שלי היתה לחלוטין בלתי נסבלת עבורי. אז איך בכ"ז אני מכירה את הסיפור הזה?

אמא שלי תמיד סיפרה על כולנו, בנותיה, סיפורי ילדוּת - על איך היינו כשהיינו תינוקות וילדוֹת. לכל אחת מאיתנו היו את "הסיפורים הקלאסיים" עליה. אבל את הסיפור הזה היא אף פעם לא סיפרה, ושמעתי אותו לראשונה בהקשר הזה: כשהייתי בערך בת 30, על סף חתונתי, עברתי סדרת טיפולים קצרת מועד אצל מטפלת שמאוד עזרה לי להתקדם מבחינה נפשית. חלק מהטיפול היה להזמין את אמא שלי לפגישה אחת יחד איתי כדי לבקש ממנה לעזור לי לצאת מהמצוקה שהייתי נתונה בה. אמא שלי לא נעתרה בקלות לבקשתי, אך בסופו של דבר הסכימה להגיע. לא אכנס כאן לפרטי הפגישה אלא רק אספר שבמהלך הפגישה, כשהמטפלת שלי אמרה לה שאני במצוקה נפשית, והאם היא (אמא שלי) מוכנה לנסות לעזור לי לצאת ממנה, היא פתאום סיפרה את הסיפור שסיפרתי כאן. וזה היה מהמם עבורי - הסיפור עצמו (שמעולם לא שמעתי אותו לפני כן והפתיע אותי מאוד), האופן שבו היא סיפרה אותו, והמסקנות מרחיקות הלכת שהיא הסיקה ממנו. היא סיפרה אותו כדי להוכיח למטפלת ולי שכל הבעיות שלי נובעות מזה שאני רוצה, ותמיד רציתי, דברים בלתי אפשריים, ואף פעם לא הייתי מוכנה להסתגל למציאות ה"אפשרית". היא סיפרה את זה בכעס רב מאוד, ממש "התפוצצה" עליי, ואמרה: "את רוצה לדעת מי זאת מרב? הנה, זאת היא! היא תמיד רצתה את הבלתי אפשרי! אם היא רק תפסיק לחיות בדמיונות ואשליות היא תהיה מאושרת! הכל תלוי בה - אם היא רק תפסיק לרצות להוריד את הירח!". מבחינתה הסיפור הזה ממש תימצת את מי שאני - שלילית מאוד - ואת אחריותי הבלעדית ל"בעייתיות" שלי.

מה שרציתי בתור ילדה בת 3, וגם בתור ילדה בת 30, היה אישור מצידה לעולם הפנימי שלי, לעולם החלומות והדמיונות שלי. האם המציאות לא איפשרה לה לתת לי את הירח, או שהיא לא יכלה למצוא דרך לעשות זאת? האם היא לא יכלה למצוא דרך לבנות יחד איתי מדרגות שיובילו אל הירח? או ללכת יחד איתי ל"עץ ירחים" ולקטוף ממנו ירח אחד בשבילי? או לקנות לי שרשרת עם תליון של ירח ולהעניק לי אותה בתוספת חיבוק ונשיקה? או ליצור לי פסל ירח מגבס? או לכתוב יחד איתי סיפור על ילדה שנורא רוצה את הירח ואיך היא מחפשת ומוצאת אותו בסוף? או להודות בפניי שהיא לא יכולה להוריד את הירח ולהצטער יחד איתי על זה שיש דברים שאנחנו רוצים ולא ניתן להשיגם? היא יכלה. היו לה כ"כ הרבה אפשרויות. ומכולן היא בחרה לסגור לי את הגג, לדכא לי את החלומות ולכלוא את הדמיון שלי בין ארבעת הקירות של המציאות הדיכאונית שלה.

מה כ"כ רע בלרצות את הבלתי אפשרי? הרי האנושות רצתה את הירח ואכן מצאה את הדרך להגיע אליו... במה שונה ילדה בת 3 מאנושות בת 10,000?

הסיפור הזה איננו רק הסיפור שלי. זהו סיפורם של הרבה אנשים שהמשותף לכולם הוא רצונם להוריד את הירח - איש איש והירח שלו. אנשים שהם יוצרים, מלאי דמיון ומרחיקי ראות, אנשים שבשבילם צירוף המילים "בלתי אפשרי" הוא הבלתי אפשרי, אנשים אמיצים שמוצאים את הדרך, בכל מחיר, להוריד את הירח שלהם. אלו הם אנשי החלומות, מכל הסוגים והמינים, והם אלה שתמיד קידמו את האנושות - אם בתחומי המחקר, החברה, הטכנולוגיה, האמנות, הנפש, ובכלל. אנשי החלומות תמיד ייתקלו בקוטלי חלומות. תמיד. בכל מקום תמצאו את האנשים והמוסדות האפורים והמקובעים שוויתרו זה מכבר על החלומות שלהם, והם האומרים לנו שמה שאנחנו רוצים, שמה שאנחנו מאמינים שמגיע לנו, שמה שאנחנו חולמים עליו - איננו אפשרי. כך זה היה תמיד וכך זה ימשיך להיות. 

בעלי ואני החזקנו פעם רשימה של דוגמאות לאבסורדים שנוצרו במהלך ההיסטוריה כתוצאה מחוסר המציאותיות של "המציאותיות" חסרת המעוף והדמיון הזאת. שמנו אותה על הלוח המגנטי שלנו כדי שתזכיר לנו עד כמה טוב לחלום חלומות ולדבוק בהגשמתם. כאן וגם כאן תוכלו לקרוא רשימות מסוג זה (באנגלית). קשה להאמין כשקוראים אותן. זה באמת לא מציאותי...

הנה מבחר קטן של דוגמאות:

"כ"כ הרבה מאות שנים אחרי הבריאה - לא הגיוני שמישהו יגלה ארצות חדשות בעלות ערך כלשהו שלא ידוע לנו עליהן" - הוועדה המייעצת למלך פרדיננד ולמלכה איזבלה מסבירה מדוע כדאי לדחות את הצעתו של כריסטופר קולומבוס לצאת לחקור ארצות חדשות (1486).

"לקדוח בשביל להוציא נפט? אתה מתכוון - לקדוח חורים באדמה כדי לנסות להוציא מתוכה נפט? אתה מטורף". כך אמרו בשנת 1859 אנשי קידוח לאדווין דרייק, ממציא בארות הנפט.

נשיא ארה"ב הייז בעקבות הדגמתו של אלכסנדר בל את המצאתו החדשה - הטלפון: "זו המצאה נהדרת, אבל מי ירצה בכלל להשתמש בה?" (1872).

"הסוס יישאר לתמיד. המכונית היא תופעה חולפת" - כך מייעץ ב-1903 נשיא הבנק להשקעות במישיגן לעו"ד הוראס רקהאם, על מנת שלא ישקיע את כספו בתעתוע החולף ושמו מכונית. מתעלם מעצתו, השקיע רקהאם 5,000 דולר במניות של פורד, ומכר אותן מאוחר יותר ב-12.5 מיליון דולר.

"נשים רגישות ואחראיות לא תהיינה מעוניינות להצביע בבחירות" - נשיא ארה"ב גרובר קליבלנד (1905).

"קופסת המוסיקה האלחוטית הזו הינה חסרת כל ערך מסחרי. מי יסכים לשלם עבור מסרים הנשלחים אל נמען לא ידוע?" - כך מגיבים חבריו של דייוויד סארנוף לבקשתו להשקיע בהמצאת הרדיו (1921).

"כדאי שתלמדי להיות מזכירה או שתתחתני"- כך מייעץ מנהל סוכנות דוגמניות למרילין מונרו (1944).

"לשים אדם ברקטה רב-שלבית ולהטיל אותה לעבר שדה הכובד של הירח, כך שהנוסעים בה יוכלו לערוך תצפיות מדעיות ואולי אף לנחות על הירח ואז לחזור לכדור הארץ - כל אלה אינם אלא חלום פרוע בסגנונו של ז'ול ורן. אני אעז ואומר שמסע אנושי כגון זה לעולם לא יתרחש, תהא אשר תהא ההתקדמות הטכנולוגית העתידית" - כך טוען לי דפורסט, חלוץ הרדיו וממציא שפופרת הריק, בשנת 1957. 12 שנים אח"כ האמריקאים נחתו על הירח.

הביטלס בתחילת דרכם נאלצו לעבור מחברת תקליטים אחת לשניה, כי בכל מקום אמרו להם ש"הם לא באופנה", ו"מה שאתם שרים זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע". הנה ציטוט: "אנחנו לא אוהבים את הסאונד שלהם והגיטרה החשמלית בכל מקרה כבר בסוף דרכה" - נשיא חברת תקליטי "דקה" אחרי אודיציה של הביטלס (1962).

"רפסודיה בוהמית" - שירו של פרדי מרקורי - נשלל ע"י רבים בהפצתו לרדיו בטענה שהוא ארוך מידי ושלמאזינים לא תהיה סבלנות להקשיב לו. כדאי, הם אמרו, לקצרו בחצי. השיר, משהושמע לבסוף, הפך להצלחה היסטרית.

"אין שום סיבה שמישהו ירצה מחשב בביתו"- קן אולסון, נשיא יו"ר ומייסד חברת "דיגיטל" יצרנית המחשבים, טוען שמחשבים אישיים לא יתפסו (1977).

עד כאן הדוגמאות. מדהים, נכון?...

ולסיום אני רוצה לשתף אתכם בציטוט מתוך השיר חלומות:

חלומות של אתמול
הם שלהבות נרעדות
לא יכול כל החושך לכבות

החלומות הם האור שבנפשנו...

ירח מואר. לא יכול כל החושך לכבות

 

***

לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר

שנה טובה, שנה תודה

פתיחת אתר המוסיקה שלי
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית