מהו פיתוח שמיעה?
על מנת להסביר מהו פיתוח שמיעה, אתן לכם תחילה דוגמא מתחום אחר: נניח שמכניסים אתכם לחדר עמוס חפצים למשך עשר דקות, ללא הנחיה מיוחדת מה אתם אמורים לעשות בו. כשאתם יוצאים מהחדר אתם מתבקשים לכתוב את כל מה שראיתם בו. ונניח שאחרי שכתבתם מה שכתבתם אתם מוכנסים שנית אל החדר, אבל הפעם עם הנחיה מפורשת לשים לב היטב לכל מה שיש בו. רוב הסיכויים שאחרי הפעם השניה תהיה בידיכם הרבה יותר אינפורמציה לגבי תכולת החדר. ומה היה קורה אם אחרי כל זאת הייתם עוברים אימונים שיכשירו אתכם לקלוט ולזכור מידע חזותי? מן הסתם הייתם יוצאים מהחדר הזה כברשותכם הרבה יותר מידע. ז"א, ניתן לומר שבפעם הראשונה רק הסתכלתם על החדר, ובפעמים הבאות התבוננתם בו.
זהו ההבדל שבין לשמוע לבין להקשיב.
פיתוח שמיעה הוא לימוד אמנות ההקשבה. זהו אימון מכוון של השמיעה, שמטרתו להגביר את העירנות והמודעות שלנו לתוכן הצלילי שאנו קולטים. יתרה מכך - אימוני פיתוח השמיעה מלמדים אותנו לא רק להתבונן בחדר ולראות את כל מה שיש בו, אלא גם לראות ולהבין את הקשרים שבין החפצים שבחדר.
איך מפתחים את השמיעה?
כל עשייה מוסיקלית מפתחת את השמיעה. כל עוד אתם מקשיבים - אתם מפתחים את השמיעה שלכם. עצם העיסוק במוסיקה מפתח את השמיעה. נגינה, שירה, לימוד ותירגול תיאורטי, ניתוח, יצירה, חיקוי משמיעה, ניסוי וטעיה - כל אלה מפתחים את השמיעה. השמיעה מתפתחת כל הזמן ובמשך כל החיים כל עוד אנחנו עוסקים במוסיקה וערים למעשינו. החוש המופלא הזה עסוק כל הזמן בבניית עצמו ובגילויים חדשים.
למרות שהשמיעה מתפתחת מעצמה כל הזמן, מומלץ מאוד לעסוק באימונים מכוונים של פיתוח שמיעה. אין סתירה בין השניים. להיפך. כשאנחנו מבודדים תחום מסוים ומתרכזים בו, אנחנו מגבירים את המודעות שלנו אליו והוא הופך לכלי שמשרת אותנו באינטרקציה עם תחומים נוספים. מה גם שתוך כדי האימונים השמיעתיים אנחנו מפתחים מיומנויות רבות נוספות כמו שליטה בקצב, בהרמוניה, בנגינה, בהכרת המקלדת, וכד'. יחד עם זאת, יש לשים לב לכך שהשמיעה מתפתחת בקצב משלה, וחשוב שנקשיב לעצמנו ולא נעמיס על עצמנו יותר מדי אימונים ותירגולים שמיעתיים. שלא כמו לימוד ידע, השמיעה היא גופנית ונפשית ועלינו להתחשב במגבלותיה וצרכיה.
האם לימודי פיתוח שמיעה כרוכים בהכרח בלימודי תיאוריה ובקריאת תווים?
בהחלט לא. ישנם תרגילים רבים שתוכלו לבצע ללא ידע תיאורטי מוקדם.
הלימודים אצלי מתבצעים על פי רוב בשילוב של תיאוריה ופיתוח שמיעה מאחר שבעיניי הם כלים שלובים ותומכים מאוד זה בזה. אולם לעיתים מגיעים אליי תלמידים שמגלים קושי בקריאת תווים ובתיאוריה, ולמענם המצאתי תרגילים שונים - הן לתירגול בשיעור והן לתירגול בבית. כאן תוכלו למצוא תרגילים לתירגול עצמי בפיתוח שמיעה שהכנתי עבורכם ושניתן לתרגל אותם ללא ידע תיאורטי מוקדם (תרגילים אלו מתאימים הן לתלמידים מתחילים והן לתלמידים מתקדמים).
כשאנחנו כותבים הכתבת מנגינה אנחנו מבצעים למעשה שני שלבים: הראשון - שומעים ומבינים את המנגינה, והשני - מתרגמים אותה לשפת התווים. השלב השני הוא לא שמיעתי ולא קשור בהכרח ללימודי פיתוח שמיעה אלא לקריאת וכתיבת תווים. ניתן בהחלט לשמוע היטב מבלי לקרוא או לכתוב תווים. יחד עם זאת, הידע התיאורטי מוסיף אפשרויות רבות לתירגול השמיעתי. ככל שיודעים ומבינים יותר, ניתן לתרגל יותר ויותר היבטים של המוסיקה באופן שמיעתי.
כיצד לבחור מורה לפיתוח שמיעה?
ישנן שיטות לימוד רבות של פיתוח שמיעה - כמעט כמספר המורים המלמדים תחום זה - כשכל אחת מהן שמה דגשים שונים על היבטים שונים של המוסיקה והשמיעה. אני ממליצה לכם לבחור מורה ששיטת ההוראה שלו מדברת לליבכם ומקדמת אתכם לעבר המטרות שלכם כמוסיקאים לעתיד.
בנוסף, ובניגוד לתחומים אחרים שבהם אנחנו בוחרים מורה בעיקר לפי שיקולים מקצועיים, בתחום פיתוח השמיעה חשוב לבחור מורה גם לפי שיקולים רגשיים. כמובן, בכל תחום חשוב שהמורה יתייחס לתלמידיו בצורה רגישה ומכבדת, אולם בתחום השמיעה הדבר חשוב שבעתיים - ואפילו קריטי - להמשך התפתחותם של התלמידים. מדוע? משום שתחום השמיעה אפוף פעמים רבות בהילת מסתורין, וכרוכים בו הרבה מאוד פחדים ואמונות תפלות. מאחר שמדובר בחוש ולא בידע הניתן לכימות ומדידה, אנשים רבים - תלמידים ומורים כאחד - פוחדים ממנו ולא יודעים כיצד להתמודד איתו בצורה נכונה. מה גם שכל העומס של המבחן הפנימי "האם אני מוכשר או לא?" מוטל על השמיעה, וזהו עומס גדול ומאתגר מאוד עבור חוש השמיעה הצעיר והמתפתח. מורים ביקורתיים ששופטים את תלמידיהם לגבי יכולתם השמיעתית גורמים להם נזק בל יתואר, משום שהם רק מוסיפים אש למדורה ומחזקים את הפחדים ואת המבחנים הפנימיים האינסופיים שהתלמידים שרויים בהם ממילא. וככל שהפחדים מתחזקים כך תחושת הכישלון מתחזקת משום שאדם לחוץ ומתוח לא מסוגל להקשיב, וכשהוא לא מסוגל להקשיב הוא מוכיח לעצמו שוב ושוב שהשמיעה שלו "לא טובה" - ובסופו של דבר הוא מרגיש כמו כישלון אחד גדול. בקיצור, מדובר במעגל שלילי של הנצחת הפחדים וחוסר יכולת להתגבר עליהם. לכן אני ממליצה לכם לבחור מורה רגיש ומכבד - ובעיקר סבלני מאוד - שיעודד אתכם וייתן לכם הרגשה טובה עם השמיעה שלכם בכל שלבי התפתחותה.
אם אתם לומדים עם מורה שאתם נהנים ללמוד אצלו, הייתי ממליצה לכם לעצור מידי פעם ולשאול את עצמכם האם אתם אכן מתקדמים. ישנם מורים שמלמדים פיתוח שמיעה באופן מאוד מהנה וכיפי אך אינם מספקים לתלמידיהם כלים טובים שיעמדו לרשותם בהמשך דרכם כמוסיקאים. בעיניי זהו קריטריון חשוב לבחירת מורה לפיתוח שמיעה - מורה שמצייד אתכם בכלים מקצועיים להמשך דרככם.
המיתוס של שמיעה אבסולוטית:
ישנם שני סוגי שמיעות שיש להם שם: שמיעה יחסית ושמיעה אבסולוטית. שתיהן מתארות יכולת לזהות גובה צליל באופן מדויק וחסר הֶקשר. מי שיש לו שמיעה יחסית זקוק לצליל ראשוני ידוע מראש שלפיו הוא מזהה את שאר הצלילים, ומי שיש לו שמיעה אבסולוטית מזהה כל צליל, ללא צליל ידוע מראש.
תלמידים רבים מרגישים רגשי נחיתות עזים ביחס לחבריהם בעלי השמיעה היחסית או האבסולוטית. המיתוס של השמיעה האבסולוטית עלול לשתק שמיעות אחרות, טובות לא פחות, רק בגלל הפחד והאמונה התפלה ש"אם אין לי שמיעה אבסולוטית אז כנראה שאני לא מוכשר". וזו טעות שחשוב לי לתקן אותה (גילוי נאות: לי עצמי יש שמיעה אבסולוטית, כך שאני לחלוטין אובייקטיבית בעניין הזה). למה אני מתכוונת? על מנת להסביר את כוונתי אתן לכם שוב דוגמא מחוש הראיה:
אני מרכיבה משקפיים במספר די גדול. בלי המשקפיים שלי אני מרגישה כמו עכבר במבוך... אם רופא היה צריך להגדיר את הראיה שלי הוא כנראה היה אומר שיש לי ראיה "לא טובה". ובכ"ז, בתחומים מסוימים יש לי ראיה שבבית שלנו אנחנו נוהגים לכנותה בהומור "ראיה ביונית": אני מסוגלת לזהות חוסר דיוק במילימטרים, לפי הראיה שלי אנחנו מרכיבים מדפים בבית (אני מתפקדת על תקן "פלס אנושי"...), אני מסוגלת לאמוד כמויות מדויקות מאוד לפי הראיה, וכד'. אם כן, כיצד נגדיר את הראיה שלי? לא טובה? כן טובה? ולשם מה נגדיר אותה?
החושים הם תחום מורכב מאוד, בעלי איכויות ורבדים שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. לכן כדאי שניזהר מאוד - הן כמורים והן כתלמידים - מתיוג מיותר וחסר ערך של השמיעה ל"סוגים". זה לא חשוב. חשוב להכיר את השמיעה שלנו. חשוב לפתח אותה. חשוב להקשיב. רוב תלמידיי עד היום היו בעלי שמיעה מצוינת - רגישה, עמוקה ומדויקת, אך לרובם הכמעט מוחלט לא היתה שמיעה יחסית או אבסולוטית אלא "רק" שמיעה טובה. ולעומתם, התלמידים המעטים בעלי השמיעה האבסולוטית שלימדתי היו מהגרועים בתלמידיי משום שהם סמכו יותר מידי על האבסולוטיות של השמיעה שלהם והפכו לתלויים בה לחלוטין (ורק שתדעו - תלות מוגזמת בשמיעה האבסולוטית מנוונת מאוד את השמיעה וגורמת לה להיות נוקשה וחסרת רגישות). ולא רק זה אלא שברוב המקרים הם גם היו מאוד שחצנים ומאוד אטומים לכל ניסיון ללמד אותם פיתוח שמיעה ("כבר יש לי שמיעה אבסולוטית, בשביל מה אני צריך להקשיב?? בכל מקרה אני כבר שומע הכל!").
האם נכון לומר שמי שיש לו שמיעה אבסולוטית אכן "שומע הכל"? לא, בהחלט לא. כפי שכבר ציינתי לפני כן, שמיעה אבסולוטית היא שמיעה חסרת הֶקשר. מי ששומע אבסולוטית יכול לזהות צלילים נפרדים, אקורדים נפרדים וצלילים נפרדים במנגינות - אבל לא יותר מזה. ז"א - מדובר בסוג שמיעה מאוד מוגבל ומגביל שעלול לפעמים אפילו להפריע להקשבה. על מנת לשמוע את המוסיקה כיחידה שלמה, אורגנית, בעלת קשרים רבים בתוכה - יש לפתח את השמיעה האבסולוטית אל מעבר לחוסר ההקשר של הצלילים הנפרדים, כך שנוכל לזהות את הצלילים הנפרדים כחלק מהמערכת שבתוכה הם נתונים. אחרי הכל - מוסיקה היא שפה, וממש כמו בכל לימוד אחר של שפה אנחנו לומדים לזהות לא רק את האותיות אלא גם מילים, משפטים, פיסקאות, וכד'. האם היינו מסתפקים בזיהוי האותיות וטוענים שאנחנו "כבר שומעים הכל" ומכירים מצוין את השפה רק עפ"י זיהוי האותיות שלה? לא, כמובן שלא. לפיכך, כפי שאתם רואים, גם תלמידים ששומעים אבסולוטית צריכים לפתח את השמיעה שלהם, ולא להסתפק אך ורק בשמיעה המוּלדת שלהם.
בסיכומו של עניין, אני ממליצה לכל אחד לקבל את השמיעה הטבעית שלו כפי שהיא, ולהמשיך לפתח אותה מהנקודה שבה היא נמצאת - ולא משנה אם היא אבסולוטית או לא. כמו כן, חשוב שנפתח את השמיעה בדרכים שמכבדות אותה ולא מנסות לכפות עליה דברים בלתי טבעיים. שמעתי על שיטות לימוד של פיתוח שמיעה שמנסות לפתח בכוח שמיעה אבסולוטית, ובעיניי זהו אבסורד שאין כדוגמתו משום שמדובר בהתנגדות לגוף ולחושים - ואיך אפשר לצפות שהחושים שלנו יתפתחו כשאנחנו מתנגדים להם? השמיעה הטבעית שלנו היא מתנת אל, ולדעתי עדיף שנתייחס אליה בדיוק כפי שאנחנו מתייחסים לכל מתנה אחרת שאנחנו מקבלים: בשמחה, בהנאה, ובתודה.
***
לקריאה נוספת:
רשימת המאמרים בבלוג
על מנת להסביר מהו פיתוח שמיעה, אתן לכם תחילה דוגמא מתחום אחר: נניח שמכניסים אתכם לחדר עמוס חפצים למשך עשר דקות, ללא הנחיה מיוחדת מה אתם אמורים לעשות בו. כשאתם יוצאים מהחדר אתם מתבקשים לכתוב את כל מה שראיתם בו. ונניח שאחרי שכתבתם מה שכתבתם אתם מוכנסים שנית אל החדר, אבל הפעם עם הנחיה מפורשת לשים לב היטב לכל מה שיש בו. רוב הסיכויים שאחרי הפעם השניה תהיה בידיכם הרבה יותר אינפורמציה לגבי תכולת החדר. ומה היה קורה אם אחרי כל זאת הייתם עוברים אימונים שיכשירו אתכם לקלוט ולזכור מידע חזותי? מן הסתם הייתם יוצאים מהחדר הזה כברשותכם הרבה יותר מידע. ז"א, ניתן לומר שבפעם הראשונה רק הסתכלתם על החדר, ובפעמים הבאות התבוננתם בו.
זהו ההבדל שבין לשמוע לבין להקשיב.
פיתוח שמיעה הוא לימוד אמנות ההקשבה. זהו אימון מכוון של השמיעה, שמטרתו להגביר את העירנות והמודעות שלנו לתוכן הצלילי שאנו קולטים. יתרה מכך - אימוני פיתוח השמיעה מלמדים אותנו לא רק להתבונן בחדר ולראות את כל מה שיש בו, אלא גם לראות ולהבין את הקשרים שבין החפצים שבחדר.
איך מפתחים את השמיעה?
כל עשייה מוסיקלית מפתחת את השמיעה. כל עוד אתם מקשיבים - אתם מפתחים את השמיעה שלכם. עצם העיסוק במוסיקה מפתח את השמיעה. נגינה, שירה, לימוד ותירגול תיאורטי, ניתוח, יצירה, חיקוי משמיעה, ניסוי וטעיה - כל אלה מפתחים את השמיעה. השמיעה מתפתחת כל הזמן ובמשך כל החיים כל עוד אנחנו עוסקים במוסיקה וערים למעשינו. החוש המופלא הזה עסוק כל הזמן בבניית עצמו ובגילויים חדשים.
למרות שהשמיעה מתפתחת מעצמה כל הזמן, מומלץ מאוד לעסוק באימונים מכוונים של פיתוח שמיעה. אין סתירה בין השניים. להיפך. כשאנחנו מבודדים תחום מסוים ומתרכזים בו, אנחנו מגבירים את המודעות שלנו אליו והוא הופך לכלי שמשרת אותנו באינטרקציה עם תחומים נוספים. מה גם שתוך כדי האימונים השמיעתיים אנחנו מפתחים מיומנויות רבות נוספות כמו שליטה בקצב, בהרמוניה, בנגינה, בהכרת המקלדת, וכד'. יחד עם זאת, יש לשים לב לכך שהשמיעה מתפתחת בקצב משלה, וחשוב שנקשיב לעצמנו ולא נעמיס על עצמנו יותר מדי אימונים ותירגולים שמיעתיים. שלא כמו לימוד ידע, השמיעה היא גופנית ונפשית ועלינו להתחשב במגבלותיה וצרכיה.
האם לימודי פיתוח שמיעה כרוכים בהכרח בלימודי תיאוריה ובקריאת תווים?
בהחלט לא. ישנם תרגילים רבים שתוכלו לבצע ללא ידע תיאורטי מוקדם.
הלימודים אצלי מתבצעים על פי רוב בשילוב של תיאוריה ופיתוח שמיעה מאחר שבעיניי הם כלים שלובים ותומכים מאוד זה בזה. אולם לעיתים מגיעים אליי תלמידים שמגלים קושי בקריאת תווים ובתיאוריה, ולמענם המצאתי תרגילים שונים - הן לתירגול בשיעור והן לתירגול בבית. כאן תוכלו למצוא תרגילים לתירגול עצמי בפיתוח שמיעה שהכנתי עבורכם ושניתן לתרגל אותם ללא ידע תיאורטי מוקדם (תרגילים אלו מתאימים הן לתלמידים מתחילים והן לתלמידים מתקדמים).
כשאנחנו כותבים הכתבת מנגינה אנחנו מבצעים למעשה שני שלבים: הראשון - שומעים ומבינים את המנגינה, והשני - מתרגמים אותה לשפת התווים. השלב השני הוא לא שמיעתי ולא קשור בהכרח ללימודי פיתוח שמיעה אלא לקריאת וכתיבת תווים. ניתן בהחלט לשמוע היטב מבלי לקרוא או לכתוב תווים. יחד עם זאת, הידע התיאורטי מוסיף אפשרויות רבות לתירגול השמיעתי. ככל שיודעים ומבינים יותר, ניתן לתרגל יותר ויותר היבטים של המוסיקה באופן שמיעתי.
כיצד לבחור מורה לפיתוח שמיעה?
ישנן שיטות לימוד רבות של פיתוח שמיעה - כמעט כמספר המורים המלמדים תחום זה - כשכל אחת מהן שמה דגשים שונים על היבטים שונים של המוסיקה והשמיעה. אני ממליצה לכם לבחור מורה ששיטת ההוראה שלו מדברת לליבכם ומקדמת אתכם לעבר המטרות שלכם כמוסיקאים לעתיד.
בנוסף, ובניגוד לתחומים אחרים שבהם אנחנו בוחרים מורה בעיקר לפי שיקולים מקצועיים, בתחום פיתוח השמיעה חשוב לבחור מורה גם לפי שיקולים רגשיים. כמובן, בכל תחום חשוב שהמורה יתייחס לתלמידיו בצורה רגישה ומכבדת, אולם בתחום השמיעה הדבר חשוב שבעתיים - ואפילו קריטי - להמשך התפתחותם של התלמידים. מדוע? משום שתחום השמיעה אפוף פעמים רבות בהילת מסתורין, וכרוכים בו הרבה מאוד פחדים ואמונות תפלות. מאחר שמדובר בחוש ולא בידע הניתן לכימות ומדידה, אנשים רבים - תלמידים ומורים כאחד - פוחדים ממנו ולא יודעים כיצד להתמודד איתו בצורה נכונה. מה גם שכל העומס של המבחן הפנימי "האם אני מוכשר או לא?" מוטל על השמיעה, וזהו עומס גדול ומאתגר מאוד עבור חוש השמיעה הצעיר והמתפתח. מורים ביקורתיים ששופטים את תלמידיהם לגבי יכולתם השמיעתית גורמים להם נזק בל יתואר, משום שהם רק מוסיפים אש למדורה ומחזקים את הפחדים ואת המבחנים הפנימיים האינסופיים שהתלמידים שרויים בהם ממילא. וככל שהפחדים מתחזקים כך תחושת הכישלון מתחזקת משום שאדם לחוץ ומתוח לא מסוגל להקשיב, וכשהוא לא מסוגל להקשיב הוא מוכיח לעצמו שוב ושוב שהשמיעה שלו "לא טובה" - ובסופו של דבר הוא מרגיש כמו כישלון אחד גדול. בקיצור, מדובר במעגל שלילי של הנצחת הפחדים וחוסר יכולת להתגבר עליהם. לכן אני ממליצה לכם לבחור מורה רגיש ומכבד - ובעיקר סבלני מאוד - שיעודד אתכם וייתן לכם הרגשה טובה עם השמיעה שלכם בכל שלבי התפתחותה.
אם אתם לומדים עם מורה שאתם נהנים ללמוד אצלו, הייתי ממליצה לכם לעצור מידי פעם ולשאול את עצמכם האם אתם אכן מתקדמים. ישנם מורים שמלמדים פיתוח שמיעה באופן מאוד מהנה וכיפי אך אינם מספקים לתלמידיהם כלים טובים שיעמדו לרשותם בהמשך דרכם כמוסיקאים. בעיניי זהו קריטריון חשוב לבחירת מורה לפיתוח שמיעה - מורה שמצייד אתכם בכלים מקצועיים להמשך דרככם.
המיתוס של שמיעה אבסולוטית:
ישנם שני סוגי שמיעות שיש להם שם: שמיעה יחסית ושמיעה אבסולוטית. שתיהן מתארות יכולת לזהות גובה צליל באופן מדויק וחסר הֶקשר. מי שיש לו שמיעה יחסית זקוק לצליל ראשוני ידוע מראש שלפיו הוא מזהה את שאר הצלילים, ומי שיש לו שמיעה אבסולוטית מזהה כל צליל, ללא צליל ידוע מראש.
תלמידים רבים מרגישים רגשי נחיתות עזים ביחס לחבריהם בעלי השמיעה היחסית או האבסולוטית. המיתוס של השמיעה האבסולוטית עלול לשתק שמיעות אחרות, טובות לא פחות, רק בגלל הפחד והאמונה התפלה ש"אם אין לי שמיעה אבסולוטית אז כנראה שאני לא מוכשר". וזו טעות שחשוב לי לתקן אותה (גילוי נאות: לי עצמי יש שמיעה אבסולוטית, כך שאני לחלוטין אובייקטיבית בעניין הזה). למה אני מתכוונת? על מנת להסביר את כוונתי אתן לכם שוב דוגמא מחוש הראיה:
אני מרכיבה משקפיים במספר די גדול. בלי המשקפיים שלי אני מרגישה כמו עכבר במבוך... אם רופא היה צריך להגדיר את הראיה שלי הוא כנראה היה אומר שיש לי ראיה "לא טובה". ובכ"ז, בתחומים מסוימים יש לי ראיה שבבית שלנו אנחנו נוהגים לכנותה בהומור "ראיה ביונית": אני מסוגלת לזהות חוסר דיוק במילימטרים, לפי הראיה שלי אנחנו מרכיבים מדפים בבית (אני מתפקדת על תקן "פלס אנושי"...), אני מסוגלת לאמוד כמויות מדויקות מאוד לפי הראיה, וכד'. אם כן, כיצד נגדיר את הראיה שלי? לא טובה? כן טובה? ולשם מה נגדיר אותה?
החושים הם תחום מורכב מאוד, בעלי איכויות ורבדים שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. לכן כדאי שניזהר מאוד - הן כמורים והן כתלמידים - מתיוג מיותר וחסר ערך של השמיעה ל"סוגים". זה לא חשוב. חשוב להכיר את השמיעה שלנו. חשוב לפתח אותה. חשוב להקשיב. רוב תלמידיי עד היום היו בעלי שמיעה מצוינת - רגישה, עמוקה ומדויקת, אך לרובם הכמעט מוחלט לא היתה שמיעה יחסית או אבסולוטית אלא "רק" שמיעה טובה. ולעומתם, התלמידים המעטים בעלי השמיעה האבסולוטית שלימדתי היו מהגרועים בתלמידיי משום שהם סמכו יותר מידי על האבסולוטיות של השמיעה שלהם והפכו לתלויים בה לחלוטין (ורק שתדעו - תלות מוגזמת בשמיעה האבסולוטית מנוונת מאוד את השמיעה וגורמת לה להיות נוקשה וחסרת רגישות). ולא רק זה אלא שברוב המקרים הם גם היו מאוד שחצנים ומאוד אטומים לכל ניסיון ללמד אותם פיתוח שמיעה ("כבר יש לי שמיעה אבסולוטית, בשביל מה אני צריך להקשיב?? בכל מקרה אני כבר שומע הכל!").
האם נכון לומר שמי שיש לו שמיעה אבסולוטית אכן "שומע הכל"? לא, בהחלט לא. כפי שכבר ציינתי לפני כן, שמיעה אבסולוטית היא שמיעה חסרת הֶקשר. מי ששומע אבסולוטית יכול לזהות צלילים נפרדים, אקורדים נפרדים וצלילים נפרדים במנגינות - אבל לא יותר מזה. ז"א - מדובר בסוג שמיעה מאוד מוגבל ומגביל שעלול לפעמים אפילו להפריע להקשבה. על מנת לשמוע את המוסיקה כיחידה שלמה, אורגנית, בעלת קשרים רבים בתוכה - יש לפתח את השמיעה האבסולוטית אל מעבר לחוסר ההקשר של הצלילים הנפרדים, כך שנוכל לזהות את הצלילים הנפרדים כחלק מהמערכת שבתוכה הם נתונים. אחרי הכל - מוסיקה היא שפה, וממש כמו בכל לימוד אחר של שפה אנחנו לומדים לזהות לא רק את האותיות אלא גם מילים, משפטים, פיסקאות, וכד'. האם היינו מסתפקים בזיהוי האותיות וטוענים שאנחנו "כבר שומעים הכל" ומכירים מצוין את השפה רק עפ"י זיהוי האותיות שלה? לא, כמובן שלא. לפיכך, כפי שאתם רואים, גם תלמידים ששומעים אבסולוטית צריכים לפתח את השמיעה שלהם, ולא להסתפק אך ורק בשמיעה המוּלדת שלהם.
בסיכומו של עניין, אני ממליצה לכל אחד לקבל את השמיעה הטבעית שלו כפי שהיא, ולהמשיך לפתח אותה מהנקודה שבה היא נמצאת - ולא משנה אם היא אבסולוטית או לא. כמו כן, חשוב שנפתח את השמיעה בדרכים שמכבדות אותה ולא מנסות לכפות עליה דברים בלתי טבעיים. שמעתי על שיטות לימוד של פיתוח שמיעה שמנסות לפתח בכוח שמיעה אבסולוטית, ובעיניי זהו אבסורד שאין כדוגמתו משום שמדובר בהתנגדות לגוף ולחושים - ואיך אפשר לצפות שהחושים שלנו יתפתחו כשאנחנו מתנגדים להם? השמיעה הטבעית שלנו היא מתנת אל, ולדעתי עדיף שנתייחס אליה בדיוק כפי שאנחנו מתייחסים לכל מתנה אחרת שאנחנו מקבלים: בשמחה, בהנאה, ובתודה.
***
לקריאה נוספת:
רשימת המאמרים בבלוג