הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים

המאמר שלפניכם הוא השני בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת מוסיקה, אמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון - קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער? - עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני (הנוכחי) עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.
 
נקודת המוצא של שני המאמרים היא ההגדרה של הקונסוננט והדיסוננט, כפי שראינו במאמר הראשון:

קונסוננט הוא אירוע רפוי/יציב שאינו זקוק לפיתרון
דיסוננט הוא אירוע מתוח/בלתי יציב שזקוק לפיתרון

(קונסוננט ודיסוננט: להלן קונס' ודיס')

בעוד שבמאמר הראשון עסקנו בהתבוננות בחלקה הראשון של ההגדרה - מהם קונס' ודיס', במאמר הנוכחי אני מתבוננת בחלקה השני - שאלת הפיתרון: מהו פיתרון? למה והאם "צריך" לפתור? האם שאלת הפיתרון היא שאלה תרבותית? נפשית? מוסרית-ערכית? כולן ביחד?

גם במאמר הזה אני מזמינה אתכם למסע, שונה מאוד הפעם. המסע הזה הוא צלילה היסטורית אל נבכי הנפש המערבית והתפתחותה כפי שהיא מתבטאת בעיקר במוסיקה ובתיאוריה המוסיקלית. אני לא מתייחסת כאן לשאר האמנויות כי המאמר מספיק ארוך גם מבלי להתייחס לתחומים נוספים. אני מקווה שתוכלו לעשות בעצמכם את ההשלכות לגבי שאר האמנויות. אחרי הכל - נפש היא נפש היא נפש. 

אני לא יודעת אם למדתם תולדות המוסיקה או האם ראיתם אי פעם את כמויות הספרים שנכתבו על ההיסטוריה המוסיקלית. אני כן. מדובר בכמויות אדירות של מידע, תאריכים, שמות, סגנונות ותת-סגנונות, תקופות ותת-תקופות, ובקיצור - הרבה מאוד חומר והרבה מאוד עובדות שמתארות מה קרה - אבל ברוב המקרים לא מסבירות למה קרה. כפי שכתבתי במאמר תיאוריה במוסיקה, התיאור בלבד איננו מספיק על מנת להבין באמת את התיאוריה, לפחות לא עבורי. מעולם לא יכולתי להסתפק בתיאור בלבד ותמיד חיפשתי תשובות לשאלה "למה". בשנים שלאחר סיום לימודיי באקדמיה למדתי וקראתי הרבה ספרים שבכוחם היה להסביר לי את התהליכים העמוקים התת-קרקעיים שהאנושות עברה ועדיין עוברת ולתת לי תשובות רבות לשאלותיי. הספרים והכתבים הללו לא עסקו כלל במוסיקה. הם עסקו בנפש - תיאוריות מסודרות ומובְנות של הנפש האנושית והתפתחותה. בעיניי העובדות ההיסטוריות הן כמו לבנים שבאמצעותן ניתן לבנות בניין (שהוא הבנת ההיסטוריה), אולם ללא מלט לא ניתן לבנות את הבניין, והמלט שמדביק אותן לכדי שלמות הוא ההבנה של התפתחות הנפש. התיאוריה המרכזית שהדביקה לי את הלבנים של הידע ההיסטורי המוסיקלי שלי היא התיאוריה היונגיאנית על התפתחות התודעה, ובעיקר כתביו של אריך נוימן - שהיה ממשיכו ותלמידו החשוב ביותר של קארל גוסטב יונג. הספרים של נוימן שקראתי הם משבר והתחדשות ו - פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש ומתוכם שאבתי את המושגים "צל" ו"מוסר ישן ומוסר חדש" שאני משתמשת בהם כאן במאמר.

במאמר שלפניכם אני עוסקת בהיכרות עם ההתפתחות ההיסטורית-נפשית-מוסיקלית הרלוונטית לשאלות ששאלתי קודם לכן, תוך הישענות על התיאוריה היונגיאנית. אני נאלצת לנקוט כאן בשטחיות ובכוללניות על מנת להקיף את כל רוחב היריעה ולתת תשובה מסודרת ככל האפשר על השאלות ששאלתי. זהו מסע בלוויין, לא ברגל. אין לי כל כוונה ללמד כאן תולדות המוסיקה אלא רק להתמקד בשאלות ששאלתי. לדעתי זה די והותר למאמר אחד. בנוסף, לעיתים תמצאו שאני מתייחסת לתקופות בצורה "לא נכונה" כלומר שבאותה התקופה קרו דברים נוספים, שונים, ולעיתים אף מנוגדים לדברים שציינתי. במהלך שנות הוראתי הגעתי למסקנה שמה שמאפיין תקופה הוא לא כל מה שקרה בה אלא כל מה שקרה בה שלא יכול היה לקרות לפני כן. לאירועים אלו אני מתייחסת במסע ההיסטורי שאני מציגה כאן. 

 

ובכן, נצא לדרך...

1) שאלות, בעיות, פתרונות:

ראשית נשים לב לשאלה מתי אנחנו משתמשים במלה "פיתרון" במהלך חיינו. איזה מצבים בחיינו דורשים פיתרון? התשובה היא: מצבים של שאלות או בעיות.

שאלה: כפי שראינו במאמר הראשון, סימן שאלה הוא מתוח יותר מאשר נקודה. למה? כי סימן שאלה יוצר חוסר ודאות. חוסר ודאות הוא מצב של מתח, וודאות היא מצב של הרפיה.

בעיה: בעיה נוצרת מסתירה או מהתנגשות בין דברים שונים ולכן גם היא מצב של מתח.

מהו הפיתרון בעצם? פיתרון הוא פעולה שמפרקת את המתח. כל פעולה שאנחנו עושים כשיש לנו שאלה או בעיה אשר מביאה אותנו לחוסר השאלה או הבעיה היא פיתרון. האנושות עסקה מאז ומתמיד בניסיון לפתור שאלות ובעיות. אם מתוך סקרנות ואם מתוך ניסיון לשפר את חיי הכלל והפרט - ניתן לספר את סיפור האנושות כניסיון/הצלחה/כישלון בפיתרון השאלות והבעיות שעניינו אותה.

כפי שציינתי במאמר הראשון, שאלת הקונס' והדיס' היא שאלת מפתח בחיינו במובן זה שאם נתבונן בתוכנו ומחוצה לנו דרך המשקפיים של השאלה הזו נוכל להבין דרכה הרבה מאוד על עצמנו. השאלה האם "צריך" לפתור או לא היא שאלה אישית ותרבותית. היחיד והתרבות יכולים להתייחס בסלחנות רבה למתחים מסוימים ובחוסר סובלנות קיצוני למתחים אחרים. אנחנו יכולים להשקיע הרבה מאוד מזמנינו ומִרצנו על מנת לפתור בעיה אחת, ובאותו זמן ממש להתעלם מבעיה אחרת שיש לנו - לא פחות גדולה ממנה. ניתן לומר שאישיותינו מוגדרת עפ"י מה שבעינינו הוא בעיה הדורשת פיתרון או לא. כך גם "אישיותה" של קבוצה, חברה ותרבות. תורת המוסר של כל חברה היא סיכום תפיסתה לגבי מהי בעיה ומה לא, ומהו בעיניה הפיתרון לבעיה. זוהי נקודת המוצא שממנה אנחנו מתחילים את המסע שלנו.

2) כשאין בעיה אין פיתרון - יוון העתיקה:

גם במוסיקה יש לנו שאלות ובעיות. גם במוסיקה ישנם חוסרי ודאויות, התנגשויות בין אלמנטים וסתירות. כיצד המוסיקה המערבית מתמודדת עם השאלות והבעיות הללו? האם התיאוריה המוסיקלית יכולה להסביר את אופן ההתמודדות הזה בכלים ברורים? התשובה היא, כמובן, כן. אם אנחנו לומדים ומלמדים תיאוריה דרך נקודת המבט של הקונס' והדיס', אנחנו יכולים להבין הבנה עמוקה מאוד של שפת המוסיקה, הבנה שהיא עקרונית ומהותית. לא ניתן ללמוד תיאוריה מבלי להבין את העקרונות שעומדים מאחורי הקונס' והדיס', ולא ניתן להבין הבנה מהותית של הדיס' והקונס' מבלי ללמוד תיאוריה. אלו הם כלים שלובים.

כבר בתקופת יוון העתיקה הבינו את הקשר ההדוק שבין הבנת התיאוריה לבין הבנת הקונס' והדיס'. תשתית ההבנה והידע התיאורטיים-מערביים של הקונס' והדיס' מצויה במחקרים שנעשו ביוון העתיקה, מחקרים שנועדו להביא לשימוש יעיל במוסיקה לצרכי חיי היומיום. החלוקה לקונס' ודיס' במושגים של יוון העתיקה היא החלוקה לאפולוני (קונס') ודיוניסי (דיס'). היוונים לא שפטו את הקונס' והדיס' מבחינה מוסרית אלא הבינו שהווייתו של האדם כוללת את שני ההיבטים הללו ושחשוב ששניהם יבואו לידי ביטוי. כך למשל הטרגדיה היוונית משתמשת באמצעים שונים - תיאטרליים ומוסיקליים - על מנת להביא לקתרזיס לקראת סופה, קתרזיס שבמהותו הוא דיס' ומטרתו לזכך את הנפש (הזיכוך משמעו קונס'). כמובן שהיוונים ראו במצבים של איזון ושיווי משקל כעדיפים על פני מצבים של אלימות או כאוטיות, אך הם הבינו שדווקא על מנת לשמור על האיזון יש לבטא גם את ההיבטים האפולוניים וגם את ההיבטים הדיוניסיים. דוגמא נוספת היא חלוקתם של כלי הנגינה והסולמות המוסיקליים לאפולוניים ודיוניסיים. למשל, לפני יציאה למלחמה היו משמיעים לחיילים מוסיקה דיוניסית על מנת להעיר בהם את רוח הקרב ולחמם אותם כך שיתמלאו מתח שיתפרק במלחמה (אני משתמשת במלה "לחמם" כי חום הוא דיס' וקור הוא קונס'). כך, הידע וההבנה התיאורטית שימשו את היוונים בהתייחסותם לשני ההיבטים של חיי אנוש כלגיטימיים וכחשובים באותה המידה. מבחינת היוונים אין צורך לפתור את הדיס' כי השאלה והבעיה נתפסו כחלק מהחיים, ולכן בתיאוריה ובפרקטיקה המוסיקלית היוונית אין התייחסות לשאלת הפיתרון.

הידע התיאורטי המוסיקלי שהיוונים חשפו וגיבשו שימש את התרבות המערבית במהלך כל התפתחותה ועד ימינו אנו. כמובן שמאז נעשו מחקרים רבים ונוספו אינסוף תובנות ותיאוריות שנבנו עליו, אולם כל מה שקרה מאז יוון העתיקה ועד היום הוא הרחבה של התובנות הבסיסיות אליהן הגיעו ביוון העתיקה.

3) הבעיה ופתרונה - הכנסיה הנוצרית והמוסר הישן:

הנצרות, עם עלייתה, אימצה אל ליבה את המסקנות התיאורטיות-מוסיקליות של היוונים אך נתנה להן פרשנות מוסרית אחרת, הפוכה, שנבעה מהתפיסה הערכית-מוסרית-נפשית הנוצרית. פרשנות זו שלטה בתרבות המערבית ובמוסיקה שלה החל מעליית הנצרות ועד סוף המאה ה-19 וניתן לכנותה "הפרשנות של המוסר הישן". המוסר הישן רואה את הדיוניסי כשלילי ואת האפולוני כחיובי. מבחינת הנצרות הדיס' הוא הצל, החושך, או במילים אחרות - החטא. עפ"י הנצרות החלוקה של הדיס' והקונס' היא דיכוטומית:

השטן = דיס', צל, חטא, גוף, רגש, חושך, נשי, תאווה, יצר, בעיה, חוסר ודאות, שאלה, מתח, ליכלוך, גשמי, סתירה, ארצי, שחור, לא-מודע, זמני, לילה, רע, שקר, שלילי, כאוס, גיהינום, לא בסדר.

אלוהים = קונס', אור, רוח, חשיבה, גברי, הרפיה, ידיעה, טוהר, קדושה, שליטה, נצחי, טוב, אמת, לבן, יום, מודע, חיובי, סדר, היררכיה, גן עדן, בסדר.

כפי שניתן לראות, מבחינת הנצרות הנפש והגוף הם הבעיה כי הנפש והגוף כוללים את כל היבטי הצל. עפ"י הנצרות החיים הם מאבק מאומץ ואינסופי בניסיון לשלוט-להשתיק-ולדכא את היצר, להילחם בנטיה לחטא, ובעצם ניסיון לשלוט בדיס'. כל מה שהוא דיס' מעורר בהכרח חוסר נחת, חוסר סיפוק וחוסר קבלה של "המושלמות האלוהית" ולכן הוא שטני מעצם טבעו. מאחר שהחיים עצמם נוצרו כתוצאה מחטא שאין עליו כפרה, החיים עצמם הם שליליים, רעים, מכוערים ומלאי חטא. הפיתרון מבחינת הכנסיה: על מנת לכפר על החטא הקדמון של הולדתו (שלא ניתן לכפר עליו באמת אף פעם), צריך המאמין להוכיח את נאמנותו לאלוהים ולכנסיה ע"י סיגוף הגוף, משמעת קיצונית, הלקאה עצמית - פיזית ונפשית, הימנעות מכל היבטי הצל, ואמונה קנאית עיוורת וחסרת פשרות. שאלות על אלוהים הן אסורות ונתפסות ככפירה, ספקנות ושטניות.

במאות ה-15 וה-16 חלו שינויים מהותיים בחברה הנוצרית אשר החלו לכרסם במעמדה הפיזי והרוחני של הכנסיה. כתוצאה מכך משאביה ויכולותיה של הכנסיה לכפות על הציבור את ערכי המוסר הישן הלכו והצטמצמו. החל מהמאה ה-17 אנו עדים לשינויים מרחיקי לכת ביחס אל הדיס', שינויים שהלכו והעמיקו עד סוף המאה ה-19. בד בבד עם התפוררתו של המוסר הישן ניתן לראות תהליך של התגברות הביטוי האמנותי האינדיבידואלי. בשעה שהמוסיקה הנוצרית הכנסייתית שאפה לביטוי מוסיקלי אובייקטיבי, אוניברסלי ורציונלי, אנו רואים שאותן האפשרויות שהכרנו במאמר הראשון - יחסיות, שילובים-ומינונים וסובייקטיביות - הולכות ומשתלטות על מרכז הבמה המוסיקלית. הצל מתפשט והולך, זוחל החוצה ממחשכי הלא-מודע, ודיוניסוס חוזר להיות מוערך. יחד עם זאת, הפרשנות של המוסר הישן עדיין שלטה בכיפה עד סוף המאה ה-19.

כיצד הדבר בא לידי ביטוי בתיאוריה המוסיקלית?

כל לימודי התיאוריה המוסיקלית המערבית מתבססים על החלוקה בין קונס' לדיס'. בשיעורי תיאוריה תוכלו לשמוע לפחות כל 5 דקות את המושגים הללו. הדיס' נחשב כמובן ל"בעייתי" ולפיכך יש "לטפל" בו נכון. למן שחר ההיסטוריה המוסיקלית הנוצרית, עסקו התיאורטיקאים של המוסיקה בהגדרת טיבו של הדיס', במיונו, ובניסיון למצוא דרכים ראויות וטובות לטפל בו כך שהוא לא יבלוט. חשוב שנשים לב: מבחינה מוסיקלית טהורה הכנסיה לא יכלה להתכחש ליופיו ולחשיבותו של הדיס' ולכן לא ביטלה אותו לחלוטין. אמנם המוסיקה המקובלת במאות הראשונות של עליית הנצרות - השירה הגריגוריאנית - היתה נטולת כל מתחים, אך במרוצת השנים הדיס' חדר למוסיקה וקנה לו שביתה בקומפוזיציות של טובי המלחינים בתקופתם. לכן התיאורטיקאים עסקו בניסיון מתמיד להבהיר לעצמם ולתקופתם כיצד לטפל נכון בדיס' (כלומר לשלוט בו, למשטר אותו), ולאט לאט הלכה והתגבשה מערכת חוקים לטיפול בדיס' שהחזיקה מעמד עד סוף המאה ה-19. אם תקשיבו למוסיקה העתיקה ולמוסיקה הרומנטית (כלומר לשני הקצוות הכרונולוגיים של תקופת המוסר הישן), ייתכן שהן תישמענה לכם כ"כ שונות זו מזו עד שלא תוכלו להבחין במכנה המשותף ביניהן. אבל יש מכנה משותף - עמוק, יסודי, שורשי: המוסר הישן ויחסו לטיפול בדיס'. עצם ההסכמה והנחת היסוד שצריך לטפל בדיס' היא המשותפת לכל הסגנונות המוסיקליים החל מעליית הנצרות ועד תחילת המאה ה-20.

שימו לב למספר עקרונות מנחים לטיפול בדיס':

1) דיס' תמיד זוכה לטיפול מודע.
2) דיס' תמיד יופיע בין שני קונס'.
3) דיס' תמיד נכנס ויוצא בהדרגה (בד"כ בצעד).
4) דיס' תמיד שולי, תפל, תלוי, חלש, זר.
5) דיס' תמיד יהיה "בדרך". חובה להתחיל ולסיים בקונס'.

עקרונות אלו נמצאים בבסיסה של המוסיקה המערבית על כל תקופותיה וסגנונותיה (חוץ מאשר במאה ה-20). יחד עם זאת, החוקיות הזאת הלכה והתרחבה עם השנים. ניתן לומר שככל שהמוסיקה התפתחה כך המוסר הישן והחוקים הנוקשים לטיפול בדיס' הלכו וקיבלו פרשנויות אישיות ומורכבויות עמוקות יותר ויותר. הפיתרון הפך יותר ויותר למשהו שאינו מובן מאליו ואינו צפוי. הפיתרון הפך בעצמו לשאלה, לחוסר ודאות. לא ניתן היה יותר לצפות את התנהלותו המדויקת של הדיס' כי הוא הפך ליותר ויותר עצמאי. וכך, לקראת סוף המאה ה-19, השתלטותו של הדיס' על המוסיקה פירקה למעשה את מערכת החוקים (=הערכים) הזו והותירה אותה ריקה מתוכן. הדיס' עמד על זכותו לחזור ולהיות לגיטימי ושווה זכויות במערכת הרגשית-מוסרית-מוסיקלית של האדם התרבותי.

הדוגמא המובהקת ביותר ליחסה השולל של הכנסיה הנוצרית כלפי הדיס' מתמצה בגישתה אל מרווח אומלל אחד שכל הצל המוסיקלי הושלך עליו והוא הואשם בשטניות. אכן כן, זהו הטריטון, מרווח השטן. כינוי גנאי זה דבק בו החל מתקופה מוקדמת ביותר בתיאוריה המוסיקלית של המוסר הישן ומאז לא נס ליחו. שימו לב לייחוס התכונות המאגיות, המוסריות והנפשיות למוסיקה. המוסיקה נודעה, ובצדק, בכוח ההשפעה המוסרי שלה, והטריטון נודע בתור המדיח לשטניות. למה? הנה ההסבר, בקצרה: האוקטבה, כידוע למוסיקאים שביניכם, היא המרווח הקונסוננטי ביותר. כל המרווחים האחרים הם פחות יציבים מאוקבה, ברמות שונות של חוסר יציבות. כל המרווחים, חוץ מהטריטון, הם לא שיוויוניים (כלומר - הם מחלקים את האוקטבה באופן לא-שיוויוני) ולכן יש בין שני צליליהם היררכיה: צליל אחד של המרווח חזק והצליל השני חלש. דבר זה מעניק יציבות למרווח כי היררכיה יוצרת יציבות (זהו עיקרון אוניברסלי). הטריטון, מאחר שהוא מחלק את האוקטבה באופן שיוויוני, הוא חסר היררכיה. אין לו צליל חזק וחלש - שני הצלילים שלו שווים בעוצמתם. לפיכך, הטריטון, בכל הֶקשר שבו הוא נמצא, הוא מערער היציבות האולטימטיבי. זוהי תכונתו המרכזית, ומלחינים בכל התקופות השתמשו בו תמיד כגורם אקספרסיבי ראשון במעלה (בו ובקומבינציות שנובעות ממנו כמו אקורדים שמכילים אותו וכד'). כמובן שמרווח ברמת מתח שכזו זכה לטיפול מיוחד שבמיוחדים מצד התיאוריה המוסיקלית של המוסר הישן - הצבע שלו חריף, דיוניסי מאוד, מטשטש ומערפל חושים, כאוטי.

לסיום החלק הזה, ולפני שנמשיך הלאה, אני רוצה להמליץ לכם על שני ספרים שמציירים תמונה חדה ומדויקת של החיים תחת שבטה של הכנסיה הנוצרית בשנות שלטונה החזקות. הראשון הוא הספר שוגון מאת ג'יימס קלאוול, שעלילתו מתרחשת בשנת 1600. גיבור הסיפור הוא ימאי אנגלי שמגיע עם צוותו ליפן הפיאודלית ונלכד בה. המפגש בינו ובין התרבות היפנית מרתק - זהו המפגש שבין המוסר הישן למוסר האלילי. הספר מרתק עד מאוד - מכל בחינה שהיא - ומומלץ מאוד לקריאה. הספר השני הוא "שם הוורד" מאת אומברטו אקו. זהו סיפור שמתמצת את רוח הנצרות בצורה מבריקה והוא אף עובד לסרט. עלילת הספר/סרט מפגישה אותנו בצורה חדה ועוצמתית עם רוח הכנסיה כפי שהצגתי אותה כאן, ומלבד זאת הוא גם מאוד מעניין בתור סיפור (הוא כתוב כסיפור בלשי). בנוסף לכך, הסרט מלווה לכל אורכו בשירה הגרגוריאנית הכ"כ אופיינית לתקופה, וזוהי הזדמנות מצוינת לחוש באופן בלתי אמצעי את המוסיקה הכנסייתית העתיקה.

4) כשהבעיה היא הפיתרון - המאה העשרים:

המשבר:

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היא תקופה של שינויים כבירים ומרחיקי לכת ביחס אל הדיס'. בתקופה זו אנו עדים למספר אירועים הממחישים לנו את השינויים בצורה מובהקת: 

• תורת היחסות של אלברט איינשטיין שאושרה והתקבלה סופית ב-1919 ערערה על התפיסה המדעית של ניוטון לפיה אנו שרויים בסדר אלוהי המתגלה אט אט ע"י המדע (הרציונל, הקונס'). במקום רק סדר, התברר לחברה המערבית שיש גם סדר וגם כאוס.
  
• המחקר האנתרופולגי שהחל בשנים אלו זרע בחברה המערבית את הרעיון שהכל יחסי גם בתחום התרבותי.
  
• שיחרור העבדים באמריקה עירער את כל מושגי החברה הנוצרית הלבנה והחל בשיחרור הצל (ה"שחור"), שינוי אשר השפיע באופן חובק-כל על החברה האמריקאית ובסופו של דבר גם על יתר חלקי העולם.
  
• התנועה הפמיניסטית החלה לצבור תאוצה בשנים אלו והקימה את התשתית לאחד השינויים החשובים ביותר שחלו במאה ה-20: עליית כוחו של הנשי (הצל). ב-1920, לראשונה בתולדות האנושות, נשים הפכו לזכאיות עפ"י חוק לבחור ולהיבחר בבחירות הכלליות ולהשפיע גם הן על שינויים חברתיים ופוליטיים. הדיס' מממש את שאיפתו לחזור ולהיות לגיטימי, חזק, עצמאי ושווה זכויות.
  
• מהפכות אביב העמים באמצע המאה ה-19 הביאו לשיחרור הצל ברמה הלאומית-חברתית-נפשית בסדר גודל של מדינות. מבחינה זו, התנועה הציונית החדשה היתה גם היא חלק מהתנועה לשיחרור הצל של העם היהודי: הכמיהה המודחקת לשיבת ציון עלתה על פני השטח ודרשה את מימושה בפועל.
  
• ההאצה בתקופה זו בשימוש בטלגרף ובעקבותיה המצאת כלי תקשורת המונית נוספים (טלפון, רדיו, מצלמה, פטיפון, סרט הקולנוע, טלוויזיה, ועוד) הביאו לשינוי מכונן במאה העשרים, שינוי שבמהותו הוא דיס': שינוי ההיררכיות והשליטה במידע ע"י האליטות של המוסר הישן והפצת המידע באופן הרבה יותר חופשי לכלל בני האדם. שינוי זה איפשר שיחרור תכני צל בקנה מידה שלא היה מעולם בתרבות האנושית. ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת שבו אני סוקרת לעומק את השפעתן מרחיקת הלכת של המדיות החדשות תוך התייחסות לספרו של ניל פוסטמן "אובדן הילדוּת".
  
• ושינוי שמסכם במובן מה את כל השינויים כולם: לידתה של הפסיכולוגיה המודרנית ע"י זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה. לידתה של הפסיכולוגיה המערבית היא למעשה לידתו של הלא-מודע, ובמילים אחרות: לידתה של ההכרה המערבית בכך שאיננו רק שולטים בחיינו אלא גם נשלטים ע"י כוחות לא-מודעים, ע"י הצל. הנפש (הצל) הפכה לנושא מהותי שניתן לעסוק בו ברצינות, במקצועיות ובאופן מדעי. הלא-מודע עולה על סדר היום החברתי-נפשי-מוסרי של החברה המערבית בכללותה.

 
בתקופה זו אנו עדים לתחושה קשה ומיואשת של אובדן ערכים, אובדן האמונה ואובדן ההבחנה של המוסר הישן בין אמת לשקר. בכתביו של פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני הידוע ואחד ממבשרי השינוי, ניתן לראות זאת בצורה מוחשית ועוצמתית מאוד. ברשומה משל האיש המשוגע - מתוך "המדע העליז" מאת פרידריך ניטשה תוכלו לקרוא את המשל הפילוסופי הקצר שמתוכו נגזר הביטוי הידוע והכ"כ דיסוננטי לאוזנו של המאמין במוסר הישן: "אלוהים מת". זהו משל שממחיש באופן כואב וטראגי את רוח התקופה ואת תחושת האובדן והקינה על מותם של ערכים שהלכו ואינם עוד. ניטשה לא היה לבד כמובן. כל גדולי היצירה והרוח של תקופתו עסקו בביטויו של השבר הזה. נדמה שהעולם הישן מת אך עדיין לא נוצר ממנו עולם חדש או מערכת ערכים חדשה שניתן לחיות לפיה. האמנות והתרבות בתקופה זו משקפות את הבילבול והאבל על אובדנו של עולם ערכים יציב ומוצק שניתן להישען עליו כמקור של נחמה. אלוהים מת, ומי (או מה) יחליפו? מן הראוי להזכיר בהקשר הזה את כתביו של פרנץ קפקא שהשפעתו על המאה ה-20 היתה עצומה. בכתביו ניתן לראות את כל עומקם של ייסורי האדם שנזרק מגן העדן של השליטה והתבונה אל עולם כאוטי, ריק, עזוב ושומם. הנה ציטוט מדבריו של גוסטאב מהלר שכפי שתוכלו לראות יש בו אמונה באלוהים אך לא כמקור לנחמה (קונס') אלא כמקור לכאב ובילבול (דיס'): "דוגמא נפלאה לכל האנשים היוצרים הוא יעקב הנאבק במלאך אלוהים וכופה אותו לברכו. גם לי אין אלוהים רוצה להעניק את ברכתו; רק בתוקף המאבק הנורא שעליי להיאבק כדי ליצור את המוסיקה שלי אני זוכה בברכתו, בסופו של דבר" (מתוך "הביוגרפיה של מהלר" / מייקל קנדי).

נקודת השבר הערכי של האינטליגנציה באירופה היתה מלחמת העולם הראשונה. איש לא האמין שבעולם כה רציונלי ומתקדם, שנשען על ערכים כה "נכונים" כמו ערכי המוסר הישן, יכולות להתרחש מלחמות בסדר גודל נוראי כ"כ. אחרי מלחמת העולם הראשונה אירופה השתכנעה סופית שהמוסר הישן התרוקן מתוכנו. עם זאת, תחליף למוסר הישן לא נמצא עדיין. כך מתאר זאת פרופ' ר. דרייקורס בספרו "יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית": "האדם אינו מקבל יותר את החוקים המחמירים של החברה האוטוקראטית, ועדיין לא מצא משמעת עצמית פנימית וסדר שאינו מושתת על כוח, אלא על אחריות וביטחון עצמי".

במוסיקה תקופה זו היא תקופת בין השמשות ואנו עדים ליחס מבולבל ונבוך כלפי אופן השימוש בדיס'. מערכת החוקים של המוסר הישן לטיפול בדיס' כבר לא ממש משכנעת את המלחינים והם משתמשים בה באופן חופשי עד כדי ביטולה. מחד אנו עדים למגמה האקספרסיוניסטית, שמייצגיה הבולטים הם גוסטאב מהלר וריכרד שטראוס, אשר מותחת את המתח עד הקצה כלומר עד הגבול המקסימלי של פירוק החוקים לטיפול בדיס'; ומאידך אנו עדים למגמה האימפרסיוניסטית, שמיוצגת בעיקר ע"י קלוד דביסי ומוריס ראוול, אשר מתייחסת לחוקים של הטיפול בדיס' בצורה חופשית, מעורפלת. הגישה האימפרסיוניסטית יוצרת את המגע הראשון של המוסיקה המערבית עם הגישה המזרחית שמבטלת את ההירכיה בין קונס' לדיס' ועוסקת בביטוי הרגשי של "כאן ועכשיו" (בניגוד לשאיפה אל הנצח של המוסר הישן). בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 נוצרת לראשונה המוסיקה האטונלית ע"י מלחין אשר השפיע השפעה מכרעת על המוסיקה של המאה ה-20: ארנולד שנברג. שנברג לא היה המלחין היחיד שיצר מוסיקה אטונלית, אך הוא המלחין החשוב ביותר שהחל ליצור שפה חדשה, אלטרנטיבית, על חורבות השפה הישנה. הגישה האטונלית יוצרת שיוויון זכויות מלא בין הדיס' לקונס' ולפיכך אין יותר צורך לפתור את הדיס'. הקונס' מאבד את עליונותו על הדיס'.

לסיום החלק הזה, ולפני שנמשיך הלאה, אני רוצה להמליץ לכם על הספר חלף עם הרוח מאת מרגרט מיטשל. זוהי סאגה שמתארת את השבר הערכי-מוסרי כפי שהוא מתבטא בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב וכפי שהוא משתקף דרך עיניה של גיבורת הספר סקארלט או'הרה. הספר מספר את סיפורה האישי של סקארלט וגם את סיפורו של הדרום בארה"ב וכיצד הוא מתמודד עם המעבר מהמוסר הישן אל התקופה הפוסט-מודרנית. הספר מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

התפרצות הצל - כשהשטן אינו קיים:

"הטריק הכי גדול של השטן זה שהוא שיכנע את העולם שהוא לא קיים" (מתוך הסרט "החשוד המיידי").

במאה ה-20 הדיס' כובש את מרכז הבמה. הקונס' הופך לבעיה, והדיס' הוא פיתרונו. אחרי מלחמת העולם הראשונה האדם המערבי ניצב לראשונה ללא כלי מוסרי מנחה, ופניו אל תוך עצמו. ומה שגילה בתוך עצמו היה כאוס. באין כללים של מוסר חיצוני שישלוט בו, האדם המערבי החל להתפרק לגורמים. במאה ה-20 האדם המערבי כמו רץ אל תוך נפשו, מנסה להשביע רעב של מאות שנים של הדחקת צרכי נפש וגוף שהיו אסורים וכעת הם מותרים. כללי המוסר התהפכו והאדם המערבי כמו מקיא את חומרי הצל המודחקים שלו וחוגג את חירותו החדשה. לכאורה, היעדרותו של אלוהים מחייו ומנפשו של האדם החילוני המערבי איננה מפריעה לו כלל וכלל. הייאוש נעשה יותר נוח.

החל משנות העשרים של המאה ה-20 אנו עדים להתפרצות הצל בצורות שונות: 

• פריחת תעשיית הבידור והקולנוע בארה"ב ושיגשוגה העצום גם בשאר חלקי העולם ככלי לשיחרור הצל הרגשי.
• התקשורת ההמונית, כחלק מתעשיית הבידור, מבטאת גם היא את הצל ומשקפת עולם דיסוננטי ורווי אלימות כנורמה חברתית.
  
• התפרצות "המהפכה המינית" ובכלל זה תעשיית הפורנוגרפיה שהחלה את דרכה בתחילת המאה ה-20 וממשיכה לשגשג עד היום.
  
• "מרד ההמונים" וביסוס מעמדו ושליטתו של ההמון על חייו, כלומר דמוקרטיה, כשינוי שיוצר ומאפשר ריבוי קולות (ריבוי קולות הוא תמיד דיס'). 
• התחזקות מעמד האשה ושאיפתה לעצמאות כלכלית ומקצועית, ובכלל זה השינויים ביחסים שבין גברים לנשים, עירערו את מעמדה של המשפחה עד לפירוק המשפחה המסורתית כדגם היחיד האפשרי. ראו כאן כתבה אקטואלית בעניין זה.
  
• עליית הנאציזם, שהיה התופעה האכזרית ביותר בתולדות האנושות, ויותר מכל תופעה אחרת במאה ה-20 ביטא את הרעל שהצטבר במשך כאלף שנות דיכוי של המכוער והשטני בנפש האדם.
  

 

שימו לב לציטוט הבא שמבטא הרבה מהאווירה הזאת שבה הכל מותר, אין אמת ושקר, אין אלוהים ואין שטן, הכאוס הוא הסדר החדש, ואם אתה נחשב אדם נאור וחלק מהקליקה - מותר לך לומר הכל: "כך התייחס המלחין הגרמני הידוע קרל היינץ שטוקהאוזן לפיגועי 11 בספטמבר בארה"ב: 'העובדה המדהימה היא שאנשים אלו (המחבלים) הצליחו להשיג מה שאנו כאמנים יכולים רק לחלום עליו: להתאמן בפנאטיות עשר שנים רק כדי לבצע קונצרט אחד, ולמות. זהו מעשה האמנות הגדול ביותר שנעשה אי פעם. אני לא הייתי מסוגל לכך'" (מתוך העיתון "מקור ראשון", 11/11/2005).

במוסיקה שיחרור הצל במאה ה-20 התבטא במגוון כמעט אינסופי של סגנונות הלחנה וגישות לשימוש בדיס'. ניתן לתאר את המאה ה-20 כ"אסכולה של איש אחד". המלחינים חיפשו, מצאו והמציאו את עצמם בעצמם ולעיתים אף שינו והחליפו מספר סגנונות הלחנה במהלך חייהם. הגיוון האינסופי שהתאפשר לאחר פריקת העול המוסרית-מוסיקלית פיתה את המלחינים לנסות הכל. השימוש בדיס' הוגבר והתבטא בכל הפרמטרים המוסיקליים. מלחינים חיפשו ומצאו דרכים מרתקות להעמיס עוד ועוד דיס', לכאורה קצה נפשם ביופי, טוהר ואוניברסליות (והיו אף מלחינים שאמרו זאת במפורש).

שנברג, שהיה מלחין מודע ותיאורטיקן בחסד, ניסח תהליך זה כ"האמנסיפציה של הדיסוננט" (שימו לב להקבלה המרתקת שבין התחום הפוליטי-חברתי-מוסרי לבין התיאוריה המוסיקלית). הדיס', מבחינת שנברג, צריך להפוך ל"אזרח שווה זכויות" ואסור לפתור אותו. שנברג אף הרחיק לכת ויצר "תורת מוסר" מוסיקלית חדשה שכל מטרתה היא לוודא שהדיס' אכן התאזרח באופן מוחלט וללא פיקפוק כך שחלילה מלחינים לא יתפתו לחזור לסדר הישן. תורתו של שנברג, הלא היא הדודקפוניה (שיטת שנים-עשר הטונים), היתה הניסיון היחיד שנעשה במאה ה-20 ליצור תורה מסודרת ומחייבת שתהווה תחליף לסדר הישן (ובניסוחו של שנברג: "יין חדש בבקבוק ישן"). הוא התייחס לתורה שלו ברצינות תהומית, ממש כתחליף לדת, כפי שתוכלו לראות בציטוט הבא: "בשנת 1916 ייסד ארנולד שנברג בווינה את 'החברה למופעים מוסיקליים פרטיים'. גם אנטון וברן ואלבן ברג היו חברים בה. מה שעשה את החוג הזה לתמהוני במידת מה, היו התקנות שקבע שנברג: כל חבר נדרש לבוא לכל מופע מצוייד לא רק בתעודת זהות, אלא גם בתצלום שלו, על מנת ששום זר עוין לא יוכל להתגנב לאולם ולהתערבב בין ה'שייכים'. ה'שייכים' היו מי שהבינו אל הלשון המוסיקלית החדשה. ה'זרים' היו השמרנים שלא הבינו אותה" (מתוך "ברנשטיין - הביוגרפיה" / ג'ואן פייזר). אמנם היצירה הדודקפונית ה"רשמית" הראשונה של שנברג נוצרה ב-1924, והציטוט הנ"ל הוא מ-1916, אולם יחסו של שנברג כלפי "הלשון המוסיקלית החדשה" כפי שהוא מתבטא בציטוט נשאר עקבי, ואף התחזק, לאחר המצאת הדודקפוניה. אכן, הבקבוק היה ישן מידי עבור רוב המלחינים של המאה ה-20. חוץ משני תלמידיו של שנברג, המלחינים אלבן ברג ואנטון וברן שהלחינו עפ"י חוקי הדודקפוניה, רוב המלחינים העדיפו ליצור גם בקבוק חדש וגם יין חדש. יחד עם זאת, השפעתה של הדודקפוניה על המוסיקה במאה ה-20 היתה עצומה. החוקים ששנברג יצר בתורה שלו ניסחו והבהירו כיצד ניתן ליצור יחסים בין צלילים כך שלא תהיה ביניהם שאיפה לפיתרון, ועצם ניסוח החוקים האלה נתן השראה וכיוון למלחינים רבים במאה ה-20 (ראו כאן ראיון אקטואלי מרתק עם פייר בולז - מבכירי המלחינים של חציה השני של המאה - שעוסק בנושאים אלו ממש).

כמו כן יש לציין בהקשר של שיחרור הצל את עלייתה והתבססותה של מוסיקת הג'אז שהשפעתה על האירועים הנפשיים-מוסיקליים שהתרחשו במאה ה-20 היתה בעלת חשיבות מכרעת. מוסיקת הג'אז החזירה למעשה את המוסיקה לתיפקודיה הדיוניסיים, וכל הסגנונות המוסיקליים במאה ה-20 הושפעו ממנה רבות.

לסיום החלק הזה, ולפני שנמשיך הלאה, אני רוצה להמליץ לכם על הקומדיה נשים מושלמות בכיכובם של מתיו ברודריק וניקול קידמן, שעוסקת במתח שבין ערכי המוסר הישן לבין ערכי העולם החדש שבו הכל מותר - והעיקר שיש לו רייטינג. אמנם זוהי קומדיה אך הסרט בהחלט מעורר מחשבה, ומלבד זאת הוא מקסים ומצחיק וכיפי והמוסיקה שלו יפהפיה. מומלץ מאוד.

5) אם אתה לא חלק מהפיתרון אתה חלק מהבעיה - סוף המאה העשרים ותחילת שנות האלפיים:

התחדשות וביסוס מעמדו של הצל:

"בקריאה שניה אני מוצא טעם רב יותר לפרסם טיוטות לרומנים, שהן עדויות נאמנות על מבוכת היצירה. אחרי שהתמוטטו כליל ערכיה של החברה המערבית, אין טעם לפרסם רומנים מגובשים, בעלי מבנה ארכיטקטוני מושלם, שהוא הביטוי המובהק ביותר של האמונה בערכים אלה. הקורא המשכיל בן זמננו לא יכעס עליי אם אגיש לו שברי חרסים. הוא מתענג על הדבקתם זה לזה יותר מאשר על יופיו של הכד השלם" (מתוך "רביעיית רוזנדורף" / נתן שחם).

העשורים האחרונים של המאה ה-20 היו שנים של התבססות מעמד הצל. דברים רבים שהתפרצו במהלך המאה הפכו למובנים מאליהם, לגיטימיים ואף משעממים בעיני רבים מהדור החדש. במובן מסוים החברה המערבית עברה לשלב נפשי אחר - בוגר, מפוכח ומאוזן יותר. נכון שיש עדיין גילויי צל קיצוניים, אך בהחלט ניתן לראות שמתחילה להתרחש בחיינו מגמה של איזון ושילוב של הצל עם האור. האינטרנט, כמאפיין מגמה זו, הוא השינוי המרכזי שחל בשנים אלו, ועצם יצירתו מעידה על השינוי. אם נשים לב לתכונותיו של האינטרנט נוכל לראות בהן שילוב של הגברי והנשי: הטכנולוגיה, המידע, המילים, העצמאות והאפשרות לאקטיביות ויוזמה אישית - כולם ביטוי של הגברי. לעומתם - אסוציאטיביות, ביטוי עצמי, ריבוי קולות, חיבור לקהילה, יצירתיות, ביטול הסמכויות - כולם ביטוי של הנשי (ראו כאן כתבה על תופעה אקטואלית שמבטאת בצורה מובהקת את אופיו של האינטרנט: תופעת המוח-כוורת). באמצעות האינטרנט העולם יכול להגיע לאיזון בין המודע ללא-מודע, בין הקונס' לדיס', בין הגברי לנשי. 
 
גם במוסיקה אנו עדים לביסוס מעמדו של הצל בדמותה של מוסיקת הרוק שהיא התופעה המוסיקלית המרכזית של העשורים האחרונים של המאה. השפעתה החברתית-מוסרית-נפשית של מוסיקת הרוק היתה מכרעת עבור החברה האמריקאית תחילה ואח"כ עבור העולם כולו. בנוסף לכך, ביסוס מעמדה של מוסיקת הרוק הביא ליצירת סגנונות ותת-סגנונות מוסיקליים נוספים, כמו למשל הרוק המתקדם שהוא למעשה שילוב בין "לבן" ל"שחור".

כמו כן, האפשרויות הטכנולוגיות ליצירת מוסיקה הפכו את עשייתה לנגישה מאי פעם והביאו לפעילות ענפה במידה שלא תאומן של מוסיקת האינדי - מוסיקה שמבוססת על ביטוי חופשי של הפרט והפצה חופשית של המוסיקה שלו. ביטול הסמכויות שקובעות מהם טוב ורע, בשילוב עם מרד ההמונים, הביאו לכך שכל אדם וכל יוצר הם הסמכות של עצמם, ובסופו של דבר הכל הוא עניין של טעם אישי. כמובן שגישה כזאת היא גישה שמעודדת יצירתיות וחופש ביטוי. 

בנוסף יש לציין את ג'ון קייג', המלחין הידוע (לשמצה לעיתים), שפעל ויצר במחצית השניה של המאה ה-20 ומימש את הצל עד קצה גבול היכולת שלו: האין. אתם מוזמנים לקרוא עליו במאמר הזה. המאמר לא מדויק בפרטים אך כן מדויק במהות ולכן צירפתי אותו (הוא גם חביב ומשעשע בין השאר). אני ממליצה לקרוא גם את התגובות למאמר - הן משעשעות ונוגעות בשאלת הקונס' והדיס' בכל מיני צורות.

לסיום החלק הזה, ורגע לפני סיום המסע שלנו, אני רוצה להמליץ לכם על ספרו הקטן והמצוין של אורי ברייטמן רוק מתקדם - משנות ה-60 ועד היום, ספר שמבהיר בצורה פשוטה ומעמיקה כאחד את החיבור שבין ה"לבן" ל"שחור" כפי שהוא מתבטא בפרוגרסיב רוק. זהו ספר מרתק, מעשיר ומעורר עניין בסגנון המוסיקלי הזה. כמו כן אני ממליצה על ספרו המשובח והמרתק של ד"ר מוטי רגב רוק מוסיקה ותרבות, ספר שלימד אותי רבות אודות הקשר שבין מוסיקה וחברה ומוסיקה ותרבות. מומלץ ביותר.

6) לסיום: פיתרון הבעיה - התבוננות והמוסר החדש:

עפ"י התיאוריה היונגיאנית אודות התפתחות התודעה, הנפש - הן של היחיד והן של הקולקטיב - שואפת מטבעה למודעות. מודעות היא מצב של שילוב מאוזן בין מודע ללא-מודע (או, אם תרצו, בין קונס' לדיס'). מבחינת המוסר החדש - שהוא המוסר של הנפש המאוזנת והמודעת או של זו השואפת לכך - הבעיה היא חוסר המודעות, אם של היחיד ואם של הקולקטיב. הכלי המרכזי של המוסר החדש להתמודדות עם הבעיה הזאת הוא ההתבוננות. זהו כלי רב עוצמה שבאמצעותו אנחנו יכולים לפתור את רוב השאלות והבעיות של חיינו. כמובן שיש ללמוד כיצד להתבונן (ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית), אבל משרכשנו את הכלי הוא מהווה עבורנו נשק ומגן מפני מצוקות וקשיים רבים בחיינו.

התקופה שבה אנו חיים היא תקופה טובה עבור כל מי שמעוניין לפתח את יכולת ההתבוננות ואת המודעות העצמית שלו, וניתן לראות סביבנו סימנים ברורים לעידוד הפרט להתפתחות נפשית ויצירתית. אני באופן אישי מרגישה בת מזל שאני חיה דווקא בתקופה הזאת ולא באחרת. אני שמחה לחיות בעולם שמאפשר לי להתבטא, ליצור, לבחור, להשתנות, וללמוד על עצמי כ"כ הרבה דברים. אני גם אוהבת לראות את מה שאני רואה בעולם שסביבי. טוב ויפה בעיניי לראות עולם ששואף ומגיע למה שהוא יכול באמת להיות: עולם יוצר, עולם בצלם אלוהים. 

***

לקריאה נוספת:

שיעורי מוסיקה
אני בסדר אתה בסדר
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים
מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

מה הקהל שמע? - על לימודי תיאוריה והכרת טבעם של החומרים המוסיקליים