המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

"כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהיתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אִמה. כנראה נראתה נחמדה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה: 'הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!'. יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף" (מתוך "פיטר פן" / ג'יימס מתיו בארי).

בעת שכתבתי את המאמר אני בסדר אתה בסדר, הייתי ערה כל הזמן למורכבות מסוימת שמצויה בתוככי יה"ב ושלא הרחבתי אודותיה מספיק באותו מאמר. אכן, כפי שציינתי שם, תיאוריית "הניתוח העיסקתי" הינה מורכבת הרבה יותר מכפי שאוכל אי פעם לכסות במאמרים שלי, ואינני מתיימרת כלל לטפל כאן בבלוג במכלול המורכבות של התיאוריה או להחליף את קריאת הספר עצמו. יחד עם זאת, ישנה מורכבות מסוימת שחשוב לי לעמוד עליה משום שהיא קשורה ישירות לחיי היצירה - הן מנקודת המבט האישית והן מנקודת המבט החברתית-תרבותית שלה. מהותה של מורכבות זו היא למעשה סוג של "התחפשות" של דמות נפשית אחת לדמות אחרת. אם נתייחס לתיאוריית הניתוח העיסקתי במובן הפשוט שלה, נוכל לראות שכל דמות פנימית הינה בעלת איפיונים מרכזיים שקל מאוד לזהות אותם. הורה הוא הורה, וקל מאוד לזהות אותו כשהוא מופיע; ילד מסתגל, ילד מתמרד וילד חופשי - קל מאוד לזהות אותם; ובוגר - כמובן, קל מאוד לזהות אותו. אבל מה אם נניח לרגע שכל אחד מהם יכול להתחפש לדמות אחרת? מה אם נניח שמה שאנחנו רואים ומזהים כה בקלות הינו בסה"כ מצג שווא, אשליה, הצגה שהדמויות הפנימיות עורכות בפנינו על מנת להערים עלינו ולחמוק מעינינו? על שאלות אלו ועוד אני מנסה לענות במאמר הנוכחי, תוך התייחסות לדמותו של פיטר פן - הילד החופשי הנצחי. נשאלת השאלה: האם פיטר פן, הילד הנצחי, הוא אכן ילד חופשי? ואם לא - מדוע הוא זוכה להיחשב ככזה?

כפי שתראו בהמשך, המאמר עוסק לא רק בדמותו של פיטר פן אלא גם בתופעה תרבותית רחבה הרבה יותר שהבנתה הינה בעלת חשיבות מכרעת לחיינו - הן האישיים, הן הקולקטיביים והן היצירתיים. המיתוס של פיטר פן, במובן העמוק שלו, משקף מציאות נפשית קולקטיבית שיש עימה בעייתיות המשפיעה באופן יסודי על חיינו. בהמשך המאמר אני מתייחסת לבעייתיות זו, תוך הישענות על התיאוריה שעומדת בבסיס ספרו המעולה של ניל פוסטמן אובדן הילדוּת. מהו אובדן הילדוּת? כיצד ומדוע אבדה לנו הילדוּת? ואם הילדוּת אכן אבדה - האם גם הבגרות אבדה לנו יחד איתה? כיצד אובדן הילדוּת משתקף בראי יה"ב? איזו השפעה יש לאובדן הילדוּת על חיי היצירה? על שאלות אלו ועוד אני מנסה לענות במאמר שלפניכם.

לפני שנמשיך למאמר עצמו, אני רוצה להעיר שתי הערות קצרות:

1) המאמר הנוכחי נשען כולו על תיאוריית הניתוח העיסקתי כפי שהצגתי אותה במאמר אני בסדר אתה בסדר. אני ממליצה לקרוא מאמר זה על מנת להבין את המאמר הנוכחי בשלמותו.

2) התייחסותי לדמותו של פיטר פן מתבססת על שני מקורות: הספר פיטר פן והסרט הוק. במהלך המאמר אני מתארת חלקים מעלילות הספר והסרט, כך שכדאי שתדעו: יש כאן ספויילרים.

פיטר פן:

"יש חוק אחד שאני מתעקשת שתצייתו לו כל עוד אתם מתארחים בביתי: אסור לגדול. הפסיקו לגדול מיד ברגע זה!" (סבתא ונדי מצהירה בתוקף, בסרט "הוק").

את דמותו של פיטר פן הכרתי לראשונה דרך הסרט "הוק" (ראו כאן הטריילר של הסרט). כמובן שהכרתי באופן כללי את דמותו של פיטר פן; אחרי הכל, מדובר בדמות מוכרת מאוד בתרבותנו, הלא הוא פיטר פן, הילד הנפלא שיודע לעוף ומשחק כל היום ולא מתבגר אף פעם. דמות מוכרת, בהחלט. אבל את הספר עצמו לא הכרתי, וגם לא את המחזה. לעומת זאת, את הסרט "הוק" הכרתי גם הכרתי. ראיתי אותו כמה וכמה פעמים ומאוד אהבתי ונהניתי לראות אותו. אהבתי את דמותו של הילד החופשי, הפרוע וחסר הגבולות, זה שחי בדמיונות ובעולם משלו ומלא בעליצות ושמחת חיים. אולם בפעם האחרונה שראיתי את הסרט התחלתי לחוש במסר תת קרקעי שעובר כחוט השני לאורך כל הסרט, מסר מאוד לא נעים שיוצר תחושה קבועה של "לא בסדר" כלפי עצם החיים, מעין הורה שנוכח בסרט ומחלחל לכל מעשיהן של הדמויות. ובכן, התחלתי להרהר בדבר. מדוע המסרים האלה מופיעים שם? אם פיטר פן הוא אכן ילד חופשי, שמח ומאושר - מדוע המסרים ההוריים נוכחים בסיפור שלו? הרי הוא משוחרר מההורה, לא? וככל שהרהרתי בדבר הגעתי למסקנה שלא, הוא לא משוחרר מההורה. ממש לא. כי פיטר פן הוא לא באמת ילד חופשי אלא רק ילד מתמרד שמתחפש לילד חופשי.

רק אחרי שהחלטתי לכתוב את המאמר אודות פיטר פן רכשתי את הספר והתחלתי להכיר יותר לעומק את דמותו של פיטר פן ואת ההקשר הרחב שבו נכתב הסיפור. הספר שרכשתי הוא בהוצאת הסדרה המוערת, הוצאה משובחת ביותר שאיננה מסתפקת אך ורק בתרגום הספר אלא מוסיפה תמונות והערות רבות שמופיעות בגוף הספר ומעשירות את חוויית הקריאה בצורה יוצאת מן הכלל. קראתי את הספר, וכן את ההערות, ובמהלך קריאת הספר קיבלתי שוב ושוב אישור לתחושות שעלו בי במהלך הצפיה בסרט: אכן, פיטר פן הוא לא ילד חופשי, ואכן, יש בסיפור נוכחות חזקה מאוד של הורה.

עלילת הספר "פיטר פן", בקצרה (ראו בויקיפדיה תיאור מפורט יותר של עלילת הסיפור, וכאן כתבה מעניינת אודות פיטר פן וג'יימס מתיו בארי), מתארת את הילדה ונדי דרלינג ושני אחיה הקטנים שמצטרפים לפיטר פן ועפים איתו לארץ-לעולם-לא. שם הם פוגשים דמויות שונות כגון פיות, בנות-ים, אינדיאנים, שודדי ים שבראשם עומד קפטן הוק הנורא, וכמובן - את "הילדים האבודים" חבריו של פיטר. ונדי ושני אחיה עוברים עם הילדים האבודים הרפתקאות שונות ומשונות, כשלקראת סוף הסיפור פיטר מצליח להרוג את קפטן הוק. בסוף הסיפור ונדי ואחיה חוזרים הביתה, בחזרה אל חיק הוריהם האוהבים והמודאגים. עלילת הסרט "הוק", לעומת זאת, בנויה כולה על השאלה: "מה היה קורה אילו פיטר פן היה מתבגר?", והתשובה שניתנת בסרט לשאלה הזאת היא שפיטר פן כפי הנראה היה מתבגר בצורה גרועה מאוד. פיטר שבסרט הפך בבגרותו לאדם משמים, לחוץ, חסר חוש הומור וחסר כל יכולת ליהנות מחייו, ובקיצור - הוא הפך לילד מסתגל. והגרוע מכל - הוא שכח כליל את עברו, ושכח שהיה אי פעם ילד שלא רצה להתבגר לעולם. עלילת הסרט מביאה את פיטר בדרכים נפתלות להתמודד מחדש עם עברו ולהיזכר במהותו האמיתית, הלא היא מהותו הפיטר פנית.

ישנם מספר הבדלים מהותיים בין הספר לסרט, והעיקרי מביניהם הוא תיאור דמותו של פיטר פן. בעוד שהסרט מתאר את פיטר פן כילד שמח, רגיש לזולת ואכפתי כלפי הסובבים אותו, הספר מציג דמות אחרת לחלוטין: אדם אנוכי, שחצן וחסר רגישות. באופן כללי ניתן לומר שלעומת הסרט, שמציג דמויות שטוחות וסטריאוטיפיות, הספר של ג'יימס מתיו בארי מציג דמויות עגולות ועמוקות מבחינה פסיכולוגית, דבר שאינו תואם כלל וכלל את הדימוי הציבורי החביב והשטחי שיש לסיפור של פיטר פן. העולם שמתואר בספר הוא עולם מורכב, כואב פעמים רבות, עצוב, מסוכסך, כאוטי, ובמובנים רבים ניתן לומר אפילו טראגי. אחרי הכל - הדמות הראשית של הסיפור מסרבת בכל תוקף להכיר בדבר המהותי ביותר שקיים בחיים: הזמן, והמוות הנלווה אליו כצל. היש דבר טראגי מזה?

הרקע הפסיכולוגי של הסיפור:

 

"אלה הילדים שנופלים מתוך העגלות כשהמטפלת לא מסתכלת. אם לא מבקשים אותם בחזרה תוך שבעה ימים, הם נשלחים לארץ-לעולם-לא כדי לחסוך בהוצאות. אני הקפטן" (פיטר פן, עמ' 47).

הסיפור של פיטר פן נטוע עמוק באווירה רגשית של נטישה: ההורים נוטשים את ילדיהם, והילדים אבודים ומחפשים אהבה בכל מקום שבו יוכלו להשיג אותה; ההורים ילדותיים ואינם מתפקדים כהלכה כמבוגרים, והילדים נאלצים לגדול ולגדל את עצמם בכוחות עצמם; ההורים מנוכרים לצרכיהם הרגשיים של הילדים, והילדים בודדים ומחפשים קירבת נפש זה במחיצת זה; ובשורה התחתונה ניתן לומר שההורים הם בעצם לא הורים והילדים הם בעצם לא ילדים.

ונדי ואחיה, ג'ון ומייקל, גדלים בתוך האווירה הזאת, וזוהי הסיבה שהם מתפתים לברוח ממנה אל מציאות אחרת, חלופית, חלומית. אמנם הסופר מתאר את משפחתה של ונדי כמשפחה נפלאה ואידיאלית ("מעולם לא היתה משפחה מאושרת כל-כך, עד שהגיע פיטר פן"), אולם בהתבוננות קצת יותר מעמיקה ניתן להבחין באווירה הכאוטית והבלתי מתפקדת השוררת בבית משפחת דרלינג. מר דרלינג הוא למעשה ילד קטן בגוף של מבוגר ("כמובן, כפי שראינו, הוא לא היה איש חכם במיוחד; למען האמת, אילו רק ניתן להסיר מראשו את הקרחת היה אפשר לחשוב שהוא רק ילד"), וגברת דרלינג היא אשה ילדותית וחסרת אבחנה שאינה רואה את המתרחש בביתה ואינה ערה לצרכיהם הרגשיים של ילדיה ("ובפה המתוק והמלגלג של גברת דרלינג היתה טמונה תמיד נשיקה אחת שוונדי לא הצליחה להשיג, אף כי לא היה ספק שהיא שם, גלויה לעין כל, בזווית הימנית של הפה"); זוהי אשה קפריזית שנוטה למצבי רוח וסערות נפש תדירות, ותגובותיה למציאות גובלות פעמים רבות בהיסטריה. כמובן, לא מדובר בהורים שמתעללים בילדיהם. מדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין שבה ההורים מספקים את צרכי ילדיהם במובנים רבים מאוד. אולם מתחת לפני השטח ניתן לחוש בניכור העמוק שבין ההורים לבין ילדיהם, ניכור שמביא את ילדי משפחת דרלינג לחפש אהבה וקירבה במקום אחר: בעולם הפנטזיה הפיטר פנית.

שלא כמו ילדי משפחת דרלינג, שהוריהם כן מתפקדים כהורים במידת מה, הילדים האבודים שגרים על האי-לעולם-לא נשכחו וננטשו במפורש ע"י הוריהם. כך למשל מספר פיטר: "לפני זמן רב חשבתי כמוכם שאמי תשאיר את החלון פתוח בשבילי לעולמים, ועל כן שהיתי פה ירחים על ירחים עד שחזרתי; אבל החלון היה סגור על בריח, כי אמי שכחה ממני לגמרי, וילד קטן אחר שכב במיטתי". ההורים של הילדים האבודים אפילו לא מנסים להעמיד פנים שאכפת להם מילדיהם. הם פשוט לא מתפקדים כהורים. עבור אנשים שחוו ילדות שכזאת מדובר בלא פחות מאשר טרגדיה. הכמיהה להישאר ילד גוברת פעמים רבות על כל שאר צרכי הנפש ולא מאפשרת לילד לגדול ולהיות אדם בוגר שאחראי לחייו. מי שלא זכה לילדות תומכת ומגדלת עלול לרצות להישאר ילד כל חייו.

דמותו של פיטר פן:

"...'אין לי שום אמא', אמר פיטר. לא זו בלבד שלא היתה לו אמא, גם שום כמיהה לאמא לא היתה לו. לדעתו אימהות היו בני אדם שמפריזים מאוד בערכם. אך ונדי, לעומתו, חשה שלמולה ניצבת טרגדיה" (פיטר פן, עמ' 41).

כפי שכבר ציינתי לפני כן, דמותו של פיטר פן היא דמות מורכבת ומסוכסכת עד מאוד. כמובן, ישנם באישיותו אלמנטים רבים שמאפיינים את דמותו של הילד החופשי: יש לו הרבה מאוד קסם אישי, הוא אוהב לשחק, לעוף, לחיות את חיי הרגע, להשתולל, לבלות ו"לעשות חיים". אבל אם מתבוננים בדמותו קצת יותר לעומק ניתן להבחין שתכונותיו העיקריות אינן התכונות החיוביות שמאפיינות את הילד החופשי, אלא תכונות אנטגוניסטיות ושליליות שמאפיינות דווקא את דמותו של הילד המתמרד. אנוכיות, ציניות, אכזריות, רכושנות, בוגדנות, שחצנות, ריקנות, שטחיות, חוסר סקרנות, רודנות, שתלטנות, תלישות מהמציאות, פחדנות - כל אלו הן תכונותיו הבולטות של פיטר פן, והן תכונות שמאפיינות גישה שלילית ואנטגוניסטית. הילד החופשי לעולם לא ירצה לשעבד את זולתו או לגזול ממנו את הזכות להיות חופשי. הילד החופשי לעולם לא ינצל את חולשותיהם של אחרים. הוא לא ישקר, לא ירמה, לא יתאכזר ולא ישאף להכאיב לזולתו. הילד החופשי הוא תמים, כנה, אכפתי, סקרן, מאמין, אוהב, מחובר, נאמן, אמיתי ורגיש לזולתו. אולם פיטר פן הוא יותר מידי שבור לב מכדי להיות רגיש לזולתו. חוסר האמון הבסיסי שלו אינו מאפשר לו לאהוב או להיות אכפתי או כנה. הוא ילד נטוש ופגוע שאינו מוכן להיקשר לאף אדם, וכל יחסיו עם זולתו נשענים על מניפולציות רגשיות וניצול. ובשורה התחתונה ניתן לומר שפיטר הוא אדם עייף ושבע קרבות, שמחפש את אהבתה של אימו בכל מקום אפשרי, אך לא מוכן להודות בכך ולא מוכן לתת כלום תמורת אהבה זו.

בכל מעשיו ובחירותיו של פיטר פן ניתן לחוש בנוכחותו החזקה של ההורה. הוא נלחם בהורה שלו - החיצוני והפנימי - באופן בלתי פוסק, וכל מעשיו נובעים מהרצון לנצח את ההורה ולהתמרד נגדו. התנהגות זו מהווה את ההוכחה הברורה ביותר לכך שפיטר הוא לא ילד חופשי אלא ילד מתמרד, וזאת משום שבעולמו של הילד החופשי אין ולא תהיה לעולם דריסת רגל להורה. הנה מספר ציטוטים מתוך הספר שמדגימים זאת היטב:

"אני לא רוצה ללכת לבית ספר וללמוד דברים רציניים", אמר פיטר בלהט. "אני לא רוצה להיות איש".

"הם יכלו לדבר על אימהות רק כשפיטר לא היה שם, כי הוא אסר על שיחות בנושא זה בטענה שהן מטופשות".

"מספר הילדים על האי משתנה, כמובן, בהתאם למי שנהרג וכיוצא בזה; וכשנדמה שהם מתחילים להתבגר, שזה נגד החוק, פיטר מדלל אותם".

"גם אם לפיטר היתה פעם אמא, הוא כבר מזמן לא התגעגע אליה. הוא הסתדר מצוין בלי שום אמא. הוא הירהר כמה פעמים באימהות, וזכר רק את החסרונות שלהן".

"זה קרה כי שמעתי את אמא ואבא", הסביר פיטר בקול נמוך, "משוחחים על מה יהיה איתי כשאהפוך לאיש". כעת ניכר בו שהוא חש מצוקה יוצאת דופן. "אני לא רוצה להיות איש לעולם". אמר ברגש. "אני רוצה להישאר תמיד ילד קטן ולשחק. אז ברחתי לגני קנזינגטון, וחייתי תקופה ארוכה ארוכה בקרב הפיות".

עד כאן הציטוטים. שימו לב כמה פעמים מוזכר כאן מה פיטר לא רוצה לעשות. לא רוצה ללכת לבית ספר, לא רוצה להיות איש, אסור לדבר על אימהות, אסור להתבגר (ומי שמתבגר - יש "לדלל" אותו!), אימהות הן לא בסדר, ההורים שלי לא יכולים להבין אותי. נדמה שהמאפיין העיקרי של הילד המתמרד הוא הידיעה הברורה מה הוא לא רוצה לעשות, בעוד הילד החופשי יודע מה הוא כן רוצה לעשות. זהו ההבדל המהותי בין השניים. בעוד הילד החופשי מרוכז במה שכן מתחשק לו לעשות - הילד המתמרד עסוק בלעשות הכל להיפך. דווקא. והעיקר שלא יעשה חלילה את מה שההורה שלו דורש ממנו. זוהי מציאותו הנפשית של פיטר פן, מציאות של ילד מתמרד.

רק לעיתים נדירות במהלך הספר ניתן לחוש את עולמו הפנימי האמיתי של פיטר, וכפי שתוכלו לראות מהציטוט הבא מדובר בעולם פנימי כואב ועצוב עד מאוד: "מפעם לפעם פיטר היה חולם וחלומותיו היו כואבים יותר מחלומותיהם של ילדים אחרים. משך שעות אי אפשר היה לנתק אותו מחלומותיו, אף שהיה מתייפח מתוך החלום באופן שובר לב. נדמה לי שהחלומות עסקו בחידת קיומו. כשזה קרה נהגה ונדי להוציא אותו מהמיטה, ולהושיב אותו על ברכיה ולהרגיע אותו בכל מיני דרכים מתוקות שהמציאה בעצמה, ולאחר שנרגע היתה מחזירה אותו למיטה לפני שהספיק להתעורר לגמרי, כדי שלא ייפגע כבודו מכך שטיפלה בו". כפי שניתן לראות, פיטר אינו מוכן להודות בכאב שלו ולהתמודד איתו באופן ישיר. רק כשהוא ישן הוא מרגיש, ואין לו שום רצון אמיתי לדעת מה מתחולל בתוך נפשו פנימה. הוא מודחק ומדחיק את הכאב שלו ואת הצורך שלו באהבה אימהית, ומשליך את הצורך הזה על הדמות הנשית של הסיפור - הלא היא ונדי.

דמותה של ונדי ותפקידה במערך הנפשי של פיטר:

"חדשות טובות בנים", קרא פיטר. "סוף סוף הבאתי לכולכם אמא" (פיטר פן, עמ' 81).

אחת ההוכחות העיקריות לכך שפיטר הוא אדם מאוד לא מאושר הוא הצורך הנואש שלו בוונדי. הוא מצליח להביא אותה - וכמעט הייתי אומרת: לגרור אותה - בדרך מניפולטיבית אל עולמו, האי-לעולם-לא, וכשהיא מעוניינת לעזוב את האי ולחזור הביתה הוא מנסה לתמרן אותה בכל מניפולציה אפשרית על מנת שתישאר במחיצתו. והיא לא נשארת. היא מעדיפה לחזור לציוויליזציה ולמציאות. מדוע? משום שוונדי היא אדם מציאותי. היא מחוברת למציאות ואין לה צורך להתנתק ממנה, בטח ובטח שלא לזמן רב מידי. כשהיא חוזרת הביתה היא מנסה לשכנע את פיטר להישאר עימה בעולם המציאותי, ואף מבטיחה לו שתמשיך לאהוב אותו גם אם יגדל, אבל הוא לא רוצה. הוא מעדיף להישאר ילד נצחי.

ונדי מייצגת בסיפור את דמותו של ההורה המלטף, וכן את דמותו של הבוגר. אמנם היא רק ילדה, וזקוקה בעצמה למישהו שיגדל אותה, אולם לזמן מה היא מוכנה לתפקד על תקן של אמא לילדים האבודים. פיטר "מביא" אותה אליהם כאילו הביא רק להם אמא ולא לעצמו, אולם ברור לחלוטין שהוא עצמו ניזון מאהבתה ומהטיפול שהיא מעניקה לילדים האבודים. תפקידה של ונדי באי-לעולם-לא הוא לעצב את מסגרת החיים ואת סדר הזמן (מתי אוכלים? מתי ישנים? אפשר בהחלט לסמוך על ונדי שתיתן תשובות לשאלות האלה), לטפל בצרכיהם הפיזיים של הילדים וכן ללמד אותם קריאה, כתיבה, נימוסין וכללי התנהגות חברתית נורמטיבית.

אם נשאל את עצמנו מדוע פיטר זקוק לוונדי, הרי זה משום שעולמו של פיטר הוא עולמו של הילד המתמרד ולפיכך הוא עולמו של ההורה. פיטר לא יכול באמת לחיות בלי הורה כלשהו לצידו, והוא מחפש דמות הורית שתארגן אותו ותעזור לו לייצב את אישיותו הכאוטית והמסוכסכת. כי אכן כן, עולמו של הילד המתמרד הוא עולם מסוכסך וכואב, מלא בשליליות וכעס, והוא תמיד זקוק לכוח חיובי כלשהו שיאזן אותו ויביא מרגוע לליבו הפצוע. ונדי מבטאת את אותו כוח חיובי ששומר על פיטר מחובר למציאות, כפי שמתבטא בהערה הבאה מתוך הספר: "זהו מפתח חשוב להבנת אישיותו של פיטר פן. הוא לעולם אינו בטוח בהבדל בין החיים לבין משחק, ויעדיף תמיד לשחק. כל דבר ששייך לחיים האמיתיים - אהבה רומנטית, מוות, זמן - אינו ברור לו, ואפילו מאיים עליו. באופן האופייני לו, פיטר מתקשה להבדיל בין משחק למציאות, וזקוק לאישורה של ונדי, המחוברת יותר למציאות".

אם כן, פיטר מייצג את הילד המתמרד וונדי מייצגת את ההורה המלטף והבוגר. ומה לגבי קפטן הוק? איזו דמות הוא מייצג בדרמה הפיטר פנית?

דמותו של קפטן הוק:

"עם התנועות המסולסלות, המחוות, והחיוך השטני הנוראי; אותו פרצוף חיוור כמוות, אותן שפתיים אדומות כדם, אותם תלתלים ארוכים, לחים, שמנוניים. הצחוק הארסי, הצווחה המאנית, הנימוס המחלחל שבמחוותיו. ברייה טראגית ומעוררת חלחלה שלא ידעה שלווה, ושנשמתה מיוסרת; צל אפל; חלום מאיים; שד של פחד השוכן דרך קבע בנבכי מחשבותיו של כל ילד קטן" (פיטר פן, עמ' 141, הערה 10).

קפטן הוק מייצג את ההורה המכה בצורה הקיצונית ביותר שלו: הוא שונא ילדים עד כדי כך שהוא שואף להרוג אותם ולרצוח אותם נפש. ואם נשאל את עצמנו מדוע הוא כה שונא ילדים, הרי שהדבר מוסבר לנו היטב בספר: קפטן הוק הוא קורבן של חברה שנהגה בו ביד קשה וניסתה לאלף אותו להיות "ג'נטלמן", ובכך הרסה כל קשר חיובי שיכול היה להיות לו עם החלקים הרכים והאוהבים שבנפשו. כתוצאה מכך הפך הוק לאדם שונא ומרושע ששואף להשמיד את החברה השנואה עליו ע"י השמדת הילדים, שמסמלים את ההמשכיות האנושית ולפיכך את החברה כולה. מכאן נובע שקפטן הוק הוא לא רק הורה מכה אלא גם ילד מתמרד בגירסתו הקיצונית, גירסה מלאת עוינות ושנאה.

ובכן, אם קפטן הוק מסמל את ההורה המכה, ברור לחלוטין מדוע הוא מהווה את האויב הגדול ביותר של פיטר פן. הרי פיטר פן נלחם כל חייו בהורה, ומי מייצג יותר טוב את ההורה מאשר קפטן הוק? אולם, לקראת סוף הספר, כשפיטר מצליח סוף סוף לגבור על אויבו, מתגלה אמת מרה מאוד אודות אישיותו של פיטר: הוא עצמו הופך להיות בן דמותו של הוק, גם אם רק בזעיר אנפין. כך נכתב בהערה שמופיעה בספר אודות השינוי שעובר פיטר לאחר מותו של הוק: "בהוראות הבמה להצגה כתוב: 'המסך עולה וחושף את פיטר, נפוליאון של ממש על הסיפון. אסור שיעלה שוב, פן נראה את פיטר מהלך על הסיפון, חבוש בכובעו של הוק ומעשן את הסיגרים שלו, ועל ידו קרס ברזל קטן'. פיטר מאמץ התנהגות רודנית, ובהדרגה הופך יותר ויותר להוק; זו דרכו של בארי להדגיש את מה שעד כה נרמז, והוא שפיטר והוק בעצם אינם כה שונים זה מזה. בספרה 'פיטר פן בארגמן' אשר נכתב כהמשך לסיפור 'פיטר פן', ג'רלדין מקורקרן ממשיכה לפתח את הדמיון הזה ומציגה בפנינו פיטר אפל ואכזרי שמאמץ בזה אחר זה את כל גינוניו של הוק".

לכאורה היה צפוי שאחרי שפיטר יהרוג את הוק האווירה תשתנה לטובה. אחרי הכל, ניצחון על ההורה מביא איתו תמיד הקלה גדולה ותחושת חופש שלא היתה לפני כן. אבל פיטר, משום מה, לא עובר תהליך של גאולה עם מותו של הוק. הוא לא הופך ליותר רגוע ושליו, הוא לא ניצָל משנאתו להורה ומרצונו להתמרד נגדו, ואפילו להיפך - הוא מאמץ את שיטותיו ומחקה את דרכיו. מדוע? משום שהילד המתמרד כבול לעולם להורה. הילד המתמרד חי בתוך הטריטוריה של ההורה ולכן אינו יכול להיפרד ממנו כל עוד הוא לא מוותר עליו באופן מודע והולך לו לדרכו שלו. מוות פיזי של הורה לא יכול להביא מרפא לנפש. הדבר היחיד שיכול באמת להביא מרפא לנפש הוא התנתקות מעולמו של ההורה ובניית עולם אחר, מציאותי יותר, שמבוסס על צרכי הנפש האמיתיים ולא על תביעותיו של ההורה. וכיצד עושים זאת? כמובן, באמצעות הבוגר. הבוגר הוא הכלי היחיד שבאמצעותו הנפש יכולה להיגאל ולהירפא, ולפיטר פן, כך מסתבר, אין בוגר. הוא ילד נטוש שלא זכה לטיפוח וגידול הבוגר שלו, ולפיכך אין לו שום כלי שיעזור לו להתמודד עם המציאות הפנימית המסוכסכת שלו. מבחינה נפשית הניצחון של פיטר על הוק הוא לא ניצחון אלא הפסד, משום שפיטר לא מצליח לצאת מהמעגל המכלה של הנצח ולחזור לחיים. כל הדימוי העצמי שלו נשען על היותו ילד מתמרד, ועם מותו של ההורה הוא נשאר ללא כלום. אין יותר במי להילחם, אין יותר את מי לנצח. אין מושגים אחרים או אפשרויות אחרות מלבד עולמו של ההורה שהוא יכול לחיות לפיהם, משום שאין לו בוגר שיאפשר לו ללמוד מושגים חדשים ואפשרויות חדשות. ולכן הוא לא יכול להתפתח אל מעבר למעגליות הכרונית שהוא נתון בה. וזוהי בדיוק הטרגדיה שלו: הוא לא יכול לגדול, גם אם ירצה. הוא נידון להיות ילד מתמרד לנצח, מנודה מהחיים ומעצמו, חי בעולמות פנטסטיים, חוזר שוב ושוב על אותן החוויות ואותן הפעולות, ללא התקדמות, ללא שינוי, ילד מתמרד שחי בנצח לנצח.

לסיכום, כפי שראינו, פיטר פן הוא למעשה ילד מתמרד ולא ילד חופשי. וכעת אני חוזרת לשאלה ששאלתי בתחילת המאמר: אם אכן פיטר פן הוא לא ילד חופשי - מדוע הוא זוכה להיחשב ככזה? מדוע הדימוי של פיטר פן בתרבות שלנו הוא כה חיובי ומפתה? מדוע הוא מהווה דוגמא ומופת לחופש ולשמחת חיים?

אובדן הילדוּת:

"במרבית המקרים נקבע התיפקוד החברתי ע"י תנאי סביבת מידע מסוימת, ואין כל ספק שזהו המצב בנוגע לקטגוריה החברתית של הילדוּת. הילדים מהווים קבוצת אנשים שאינם יודעים דברים מסוימים הידועים למבוגרים. בימי הביניים לא היו ילדים, מפני שלא היו קיימים אמצעים שבסיועם יכלו המבוגרים לדעת דברים מיוחדים רק להם. בימיו של גוטנברג התפתחו אמצעים כאלה. בעידן הטלוויזיה הם נכחדים" (מתוך "אובדן הילדוּת" / ניל פוסטמן).

כפי שציינתי קודם לכן, עד לאחרונה לא הכרתי את הספר "פיטר פן" ואף לא את נסיבות כתיבתו. אולם כשהרהרתי בעיקרון המנחה של הסיפור ובדמותו של פיטר פן, ידעתי דבר אחד בוודאות כמעט מלאה: מתי הוא נכתב. מאחר שהאמנות משקפת תמיד את המציאות הפנימית והחיצונית של יוצריה, ניתן לדעת די בביטחון מהי התקופה שבה הם יוצרים ומהם מקורות ההשראה שלהם. ולאחר שניחשתי את תקופת כתיבתו של הסיפור, הלכתי ובדקתי האם אני צודקת בהערכתי, ונוכחתי לראות שאכן צדקתי. ובכן, כיצד ידעתי זאת? המחזה והספר "פיטר פן" נכתבו בתחילת המאה ה-20, היא התקופה שבה החל תהליך ההתפוררות של ערכי "העולם הישן", תהליך שתיארתי אותו כ"התפרצות הצל" במאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים. תקופה זו מתאפיינת במרד תרבותי עצום מימדים כנגד התפיסות שהדריכו את התרבות המערבית במשך כ - 1,000 שנים ואף יותר. דמותו של פיטר פן, אם כן, נטועה עמוק בתוך תקופה זו שבה הכעס על "המוסר הישן" החל לצאת החוצה ממחשכי הלא-מודע הקולקטיבי ולבוא לידי ביטוי בחיים הציבוריים ובחיי היצירה. המוסר הישן שהטיל חיתתו על התרבות המערבית כולה הפך למוקצה מחמת מיאוס בעיני חלקים נרחבים מהציבור, ובמקומו עלה וגבר הצורך הנפשי הקולקטיבי להתבטא בחופשיות ו"לעשות מה שבא לנו". בלי חוקים, בלי מגבלות, לחגוג את חגיגת החיים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. זהו הפוסטמודרניזם וזה פירושו: חיה ותן לחיות, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אין דין ואין דיין, אין ערכים אנושיים אבסולוטיים המשותפים לכולם, כל דבר ניתן לפרשנות אישית, אין אמת ושקר, אין הבדל בין עובדות ובדיה, המציאות היא בסה"כ עניין של נרטיב סובייקטיבי שכל אחד יכול לפרש כרצונו, אין טוב ורע, אין אמונה ואין אלוהים. החילוניות כפי שאנו מכירים אותה, זאת שמקדמת את חופש הפרט עד קצה גבול היכולת שלו, נולדה אז, בדיוק בתקופה ש"פיטר פן" נכתב. וממש כמו פיטר פן, העולם החילוני שנולד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אמר לא. לא לא לא ולא לכל צווי ההורה של המוסר הישן. וכך הפכה התרבות החילונית לילד מתמרד שמתנגד לצווי ההורה של המוסר הישן ונלחם בהם עד כלות.

פרופ' ניל פוסטמן, בספרו המרתק והמומלץ ביותר לקריאה "אובדן הילדוּת" (ראו כאן וגם כאן מאמרים קצרים אודות הספר), מתאר את התהליך הזה מנקודת המבט של "הסביבה הסמלית" התקשורתית והשפעתה על השיח הציבורי בחברה המערבית. הסביבה הסמלית היא למעשה כל אותם כלים שבאמצעותם אנחנו משוחחים אחד עם השני ועם עצמנו. האם אנחנו משוחחים זה עם זה באמצעות מילים? תמונות? דימויים ויזואליים? צבעים? צורות? מילים מדוברות? מילים כתובות? האם אנחנו משוחחים זה עם זה ישירות או שמא אנחנו משתמשים בכלים שמתווכים בינינו? ואם אנחנו משתמשים בכלים שמתווכים בינינו - מהו טיבם של כלים אלו וכיצד הם משפיעים על השיח בינינו? והשאלה החשובה מכולן: כיצד המדיום התקשורתי שבו אנחנו משתמשים משפיע עלינו? ומהו הקשר בין "סביבת המידע" לבין קיומן של הילדוּת והבגרות?

פוסטמן סוקר את התהליך ההיסטורי שעבר על החברה הנוצרית-מערבית למן ימי הביניים ועד ימינו. הוא מראה שבימי הביניים הסביבה הסמלית היתה ישירה, כלומר השיח האנושי לא עבר דרך מדיום תקשורתי כלשהו אלא היה ישיר ומיידי ונשלט ע"י השפה שבע"פ. האנשים בימי הביניים היו אנאלפביתיים ברובם, והכנסיה שלטה רובה ככולה בקריאה ובכתיבה ולפיכך גם ברוב אוצרות הידע האנושי שהיו קיימים עד אז. אולם האנאלפביתיות נבעה לא רק משליטתה של הכנסיה על הידע אלא גם מהקושי הטכני להעביר את הידע ממקום למקום. עד שהומצאה מכונת הדפוס היה צורך להעתיק באופן ידני את הספרים על מנת להעביר הלאה את הידע האצור בהם, ומדובר היה בעבודה מפרכת וקשה עד מאוד. לפיכך תפוצתה של המילה הכתובה היתה מוגבלת מאוד, ולפיכך גם הצורך ללמד אנשים קרוא וכתוב היה מיותר למדי. אחרי הכל - אם כ"כ קשה להשיג ספרים לקריאה, הרי שאין שום טעם או צורך ללמוד לקרוא. כך, הסביבה הסמלית עד להמצאת מכונת הדפוס ע"י גוטנברג היתה סביבה שלא חרגה אל מעבר לניסיון האנושי המיידי. האנשים היו מוגבלים לחייהם שלהם ותו לא.

דבר זה השתנה כאשר הומצאה מכונת הדפוס. האפשרות להפיץ ספרים בקנה מידה גדול הביאה אט אט להיווצרו של אדם חדש - "האדם המשכיל". השפעתה של מכונת הדפוס על חיי הציבור היתה מרחיקת לכת בעוצמתה. הסביבה הסמלית השתנתה ויחד עימה השתנו האנשים עצמם, הווה אומר: השתנו הנפש והרוח ועימן השתנו לחלוטין הציפיות של האנשים מעצמם ומחייהם. פוסטמן מראה כיצד היווצרו של "האדם המשכיל" הביא בסופו של דבר להיווצרו של מושג חברתי חדש: הילדוּת. לדבריו: "מה שקרה הוא שנברא האדם המשכיל, ובבואו הוא השאיר מאחוריו את הילדים. כי בעולם הימי-ביניימי הצעירים והמבוגרים כאחד לא ידעו קרוא וכתוב, ועניינם הצטמצם בכאן ועכשיו, ב'מיידי ובמקומי'. זו הסיבה לכך שלא היה צורך במושג הילדוּת; כולם היו שותפים לאותה סביבת המידע, וחיו, על כן, באותו עולם חברתי ואינטלקטואלי. אך כשגילה מכבש הדפוס את כוחו, נעשה ברור שנוצר סוג חדש של בגרות. למן המצאת הדפוס ואילך הפכה הבגרות לעניין שצריך להגיע אליו. היא נהייתה להישג סמלי, לא ביולוגי. למן המצאת הדפוס ואילך היה על הצעירים להפוך למבוגרים, והיה עליהם לעשות זאת בעזרת הקריאה, בעזרת הכניסה לעולם הטיפוגרפיה. וכדי להשיג זאת היה צריך לחנכם. לפיכך המציאה התרבות את בתי הספר, ובעשותה כן עשתה את הילדוּת לדבר בלתי נמנע".

פוסטמן ממשיך ומתאר את השפעתה מרחיקת הלכת של הקריאה הן על החיים החברתיים והן על החיים האישיים. הוא מראה כיצד האדם הפך לממושמע יותר, מחונך יותר, מאורגן יותר במחשבותיו ובעשייתו. ההכרח "לשבת עם עצמו" בזמן הקריאה הפריד את האדם מהקבוצה אליה השתייך ואיפשר לו להתפתח כאינדיבידואל. בנוסף, יכולת ההפשטה והדמיון שהקריאה מפתחת העמיקה את יכולתו של האדם לחשוב ולפתח רעיונות ובכך לקדם את עצמו ואת תרבותו. פוסטמן מתאר תקופה זו - החל מהמצאת הדפוס ועד המצאת הטלגרף - כתקופת פריחה אינטלקטואלית שבה האנשים ביססו את רוב השיח שלהם על המילה הכתובה. זוהי תקופה שבה הומצאו כללי התנהגות וחוקים חברתיים חדשים והחברה כולה התארגנה סביב רעיונות רבים ושונים שהובעו בספרים. כך מתאר פוסטמן את תרומתה של המילה הכתובה לאירגון הנפשי והרוחני החדש שנולד בעקבותיה: "צורת הספר המודפס יצרה דרך חדשה לאירגון התוכן, ובעשותה כן יצרה דרך חדשה לאירגון המחשבה. הקוויוּת חסרת הפשרות של הספר המודפס - האופי הרצוף של הצגת הדברים משפט אחר משפט, החלוקה לפיסקאות, האינדקסים האלפא-ביתיים, הכתיבה והדיקדוק הסטנדרטיים - כל אלה יצרו הרגלי חשיבה שג'יימס ג'ויס כינה אותם בלצון 'חשיבת אבגד', בהתכוונו למבנה הכרה המקביל הדוקות למבנה הטיפוגרפי".

אולם, כפי שפוסטמן מתאר, באותו זמן ממש שבו המילה הכתובה התבססה באופן עמוק ויסודי בחברה המערבית ושבעקבותיה התבססה הילדוּת כשלב התפתחותי שיש לעבור אותו על מנת להגיע לבגרות - באותו זמן ממש החל תהליך של התפתחות טכנולוגית בעלת השפעה מכרעת על החברה המערבית, תהליך שפוסטמן מתאר כך: "בין שנת 1850 ל - 1950 התפורר מבנה התקשורת האמריקנית, והוקם לאחר מכן מחדש, בסיוע בלתי פוסק של המצאות - מכונת הדפוס הרוטציונית, המצלמה, הטלפון, הפטיפון, סרט הקולנוע, הרדיו והטלוויזיה. במקביל להתפתחות התקשורת החשמלית התפתח מה שכונה ע"י דניאל בורסטין 'המהפכה הגראפית' - הופעת עולם סמלי של תמונות, סרטים מצוירים, פוסטרים וכרזות פרסומת. שתי מהפכות אלו, הגראפית והאלקטרונית, ייצגו יחד התקפה לא מתואמת אך עזה על השפה והספרות, וגרמו לעיצובו מחדש של עולם אידיאות לאייקונים ודימויים המופיעים במהירות האור. לא ניתן להגזים בחשיבותה של התפתחות זו. כי בעוד שמהירות ההפצה הפכה את השליטה במידע לבלתי אפשרית, שינה הדימוי המיוצר להמונים את אופי המידע עצמו - מדיבורי לבלתי דיבורי, מטיעוני למייצג, מרציונאלי לרגשי. השפה היא הפשטה של החוויה, בעוד שתמונות הן ייצוג מוחשי של החוויה. ייתכן שתמונה תהא שווה אלף מילים, אך בשום אופן אין היא זהה לאלף מילים. או למאה. או לשתיים. המילים והתמונות הן שני עולמות שיחה שונים. כי המילים הן בדיה של הדמיון, אם ניתן לומר כך. לא קיימים במציאות דברים כגון 'חתול' או 'עבודה' או 'יין'. מילים אלו הן מושגים של הסדירויות שאנו חוזים בטבע. תמונות אינן מראות מושגים. הן מראות דברים. לא ניתן להגזים בהדגשת העובדה כי תמונות, שלא כמשפטים, אינן ניתנות להפרכה. הן אינן מעלות הנחה, אינן כוללות ניגוד או שלילה של עצמן, לא קיימים כללים או ראיות או היגיון שעליהן להתאים עצמן אליהם. כך ניתן במובן מסוים לומר, שתמונות ודימויים גראפיים אחרים הם 'רגרסיביים מבחינה קוגניטיבית', לפחות בניגוד לעולם המודפס".

כפי שניתן לראות, הסביבה הסמלית השתנתה. כמובן, היו עדיין ספרים, והמילה הכתובה היתה עדיין נגישה עבור כולם, אולם החל מהמצאת הטלגרף ואילך המילה הכתובה נאלצה להתמודד לראשונה עם מתחרה רציני מאוד: החושים. המעבר ממדיום תקשורתי שמפתח את החשיבה אל מדיום שמגרה את החושים היה מעבר הדרגתי, אולם בסופו של דבר המדיום החושי גבר על המילה הכתובה והאפיל עליה; וכתוצאה מניצחון זה ניתן לראות ירידה משמעותית בערכה ובמשמעותה של הילדוּת. כך מתאר פוסטמן את השפעתו מרחיקת הלכת של תהליך זה: "לימוד הקריאה אינו סתם עניין של ללמוד כיצד 'לפצח את הצופן'. כשהילד לומד לקרוא הוא לומד דרך התנהגות מיוחדת, שחוסר התנועה הגופני הוא רק אחד מתוויה. שליטה עצמית היא אתגר לא רק לגוף אלא גם לנפש. משפטים, פיסקאות, ודפים שלמים, נפרשים לאִטם, ברצף, ובהתאם להיגיון שאין לו דבר עם האינטואיציה. בשעת הקריאה חייב האדם להמתין כדי לקבל את התשובה, להמתין עד שיגיע למסקנה. ובשעה שהוא ממתין הוא חייב להעריך את תקפותם של המשפטים, או לפחות לדעת מתי ובאילו נסיבות להפעיל שיפוט ביקורתי. ללמוד לקרוא פירושו ללמוד לציית לחוקיה של מסורת רטורית ולוגית מסובכת. על האדם היודע קרוא וכתוב ללמוד ולהרהר ולהיות אנליטי, להיות סבלני ובעל דיעה משלו, להיות מוכן תמיד, לאחר שיקול דעת מתאים, לומר 'לא' לטקסט כזה או אחר. לילדים קשה לסגל לעצמם הרגלי התנהגות אלה. ואכן, יש ללמדם בהדרגה. עד ימינו אלה היתה המילה המודפסת, למרות היותה נוחה לקליטה למראית עין, קשה למדי לרכישה, ו'העמדה המשכילה' היתה קשה מידי להשגה. דבר זה שימש בהצלחה כחיץ בין הילד לבין המבוגר. אולם, עם הטלוויזיה התמוטט הבסיס של היררכיית המידע הזו. כי הטלוויזיה היא בראש ובראשונה מדיום חזותי".

כפי שאנו רואים, המילה הכתובה היא למעשה כלי שבאמצעותו ניתן לפתח את הבוגר. על מנת לקרוא ולכתוב יש לפתח כישורים שרובם ככולם הינם כישורי בוגר: ניתוח, איפוק, משמעת עצמית, יכולת להעריך מצבים, פיתוח כלים לשיפוט ביקורתי, בירור עובדות, סבלנות, היגיון, ועוד - כל אלו מחזקים את הבוגר ומפתחים את מיומנותו, וכמובן גם להיפך: היעדרם מנוון את מיומנותו. פוסטמן מראה כיצד עקב התפתחותה של המדיה החושית הבוגר החל להתנוון, ואיתו החלה להתנוון גם הבגרות עצמה; ובעקבותיהם הילדוּת החלה להיעלם. ההבחנה בין מבוגר לילד כבר איננה כה ברורה כפי שהיתה בעבר. הילדים מתבגרים טרם זמנם והמבוגרים עושים כל שביכולתם להישאר צעירים. אין תהליך הכשרה שהילד צריך לעבור על מנת להיות מבוגר ואין סטנדרטים מוגדרים שמבדילים את המבוגר מהילד. פוסטמן מסביר זאת כך: "בלומדנו לפרש את משמעותם של דימויים, אין לנו צורך בשיעורי דיקדוק, או איות, או היגיון, או אוצר מילים, וגם אין לנו צורך באימון מוקדם". מושג ההורות מאבד מערכו משום שכל הידע שמצוי בידי ההורה נגיש גם עבור הילד. בעידן הטלוויזיה הילדים יכולים לראות ולדעת כל מה שההורים יכולים לראות ולדעת. הכאוס שולט, האנרכיה חוגגת. הנה מספר דוגמאות אקטואליות שממחישות היטב את השפעתה זו של הסביבה הסמלית החושית על הילדוּת והבגרות: כאן תוכלו לראות את "הלוליטות החדשות של הוליווד", נערות צעירות שעוסקות בדוגמנות בעלת צביון בוגר, מיני ומפתה; כאן תוכלו לראות ילדות קטנות שמשתתפות בתחרות יופי (!) לילדות, ומנסות בכל כוחן ובכוח אימהותיהן להיראות מבוגרות ומפתות; ארה"ב: הוריה של ילדה בת ארבע מרפדים את החזה והטוסיק של ילדתם כחלק מתחרות יופי בה השתתפה, כדי להפוך אותה ליותר "סקסית". הפדופילים מעולם לא היו שמחים יותר; למה ילדה צריכה להתחפש לשוטרת סקסית? שאלה טובה, באמת; מחקר: רוב בנות השש רוצות להתלבש בצורה סקסית. למה? כי הן מבינות שזאת הדרך להרגיש אהובה ומקובלת בחברה; כאן תוכלו לראות ילדים שמקבלים הכשרה כיצד להיות סלבריטי, ובעצם מקבלים הכשרה כיצד להיות מבוגרים, ומהר; והנה נשים מבוגרות שמסרבות בכל תוקף להתבגר ורוצות להישאר צעירות, לתמיד.

אם נתייחס לדברים שפוסטמן כותב לגבי תרומתה של המילה הכתובה לאירגון החשיבה ולמבנה ההכרה הליניארי, נוכל לראות שהתעצמותו של המדיום החושי פועל בדיוק להיפך. ולדבריו של פוסטמן: "הטלגרף יצר עולם של אנונימיות אשר גרם לכך שהמידע יצא מהקשריו. הטלגרף גם הסיט את ההיסטוריה אל הרקע והעצים את ההווה המיידי הבו-זמני. אך חשוב מכל, הטלגרף החל את תהליך הפיכת המידע לבלתי ניתן לשליטה. כי כמות המידע היא תוצאה של המהירות שבה ניתן לייצרו ולהפיצו. חדשות משום מקום פירושן חדשות על כל מקום, על כל דבר, ובלי שום סדר מסוים. הטלגרף יצר קהל ושוק לא רק לחדשות אלא גם לחדשות מקוטעות, נעדרות רציפות ובלתי רלוונטיות בעיקרן". התקשורת האלקטרונית מבוססת רובה ככולה על חוסר הֶקשר וקטיעת רצפים. שלא כמו ספר, שבנוי באופן לוגי ומתוך הֶקשר, רוב החומרים שמוצגים בתקשורת הם מנותקים מהֶקשר ולפיכך לא ניתן להבין את משמעותם. אדם שנחשף לאמצעי התקשורת רואה רק את מה שקורה עכשיו, ברגע זה, ואינו יכול להבין מה קורה באמת. החושים שלו מוצפים בשפע של מידע חסר הֶקשר, והאורגניזם שלו מנסה בכל כוחו להתמודד עם המתח שכרוך בעיכול כמויות המידע שניחתות עליו מכל עבר. מצב זה יוצר אצלו מתח גבוה, משום שכפי שכתבתי במאמר קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?, כמויות אינפורמציה גדולות ושינויים מהירים גורמים למתח גבוה (זהו עיקרון אוניברסלי כפי שכתבתי שם). כך, צריכת המידע חסר ההקשר יוצרת בסופו של דבר תרבות שאני מכנה אותה "תרבות של הפרעות קשב". מדהים לראות עד כמה רבים הם ההורים שאינם מבינים זאת וממשיכים לצפות מילדיהם להיות מרוכזים, בשעה שסביבת המידע שלהם כה עמוסה, כה מתוחה, כה חסרת הֶקשר.

אם ננסה להבין את התהליך הזה במושגים של יה"ב, נוכל לראות שהתרבות החילונית כפי שהיא משתקפת דרך אמצעי התקשורת השליכה מאחורי גווה כישורי בוגר רבים מאוד. בשאיפתה למרוד ולהרוס את חוקי המשחק שהכתיב ההורה של המוסר הישן, היא שפכה את התינוק עם המים וויתרה לא רק על היבטיו השליליים של המוסר הישן אלא גם על ערכים חיוביים רבים שלו שהיוו חלק מהותי מהתרבות המערבית עד "עידן הטלוויזיה" כפי שמכנה אותו פוסטמן (ראו כאן דוגמא אקטואלית ומזעזעת לעניין הזה: כתבה שסוקרת סדרות טלוויזיה אמריקאיות שמציגות גילוי עריות כדבר חיובי, מלהיב וזוהר. מזעזע ביותר). וכך כותב פוסטמן לגבי ההיבט המוסרי של כלי התקשורת האלקטרונית: "מה שנחשב פעם למביש, עשוי להפוך ל'בעיה חברתית' או ל'נושא פוליטי' או ל'תופעה פסיכולוגית'; אולם, במרוצת תהליך זה עליו לאבד את אופיו האפל, הנסתר, וכן גם חלק מכוחו המוסרי". הבילבול המוסרי, הערכי והרגשי שמשתקף בחיים הציבוריים דרך אמצעי התקשורת הוא בילבול עמוק מאוד, ולפעמים ישנה תחושה קשה של אובדן. אובדן הילדוּת, אובדן הבגרות, ואובדן הדרך של התרבות המערבית בכלל.

המיתוס של פיטר פן - אובדן הילדוּת:

"פיטר לא התחרה. ראשית, הוא שנא את כל האימהות מלבד ונדי; ושנית, הוא היה הילד היחיד בכל האי שלא ידע לכתוב או לאיית - אפילו לא מילה אחת קטנה. דברים כאלה היו מתחת לכבודו" (פיטר פן, עמ' 95).

אם נבין את סיפורו של פיטר פן דרך נקודת המבט של אובדן הילדוּת, נוכל לראות שפיטר הוא בעצם לא באמת ילד, מהסיבה הפשוטה שהוא מסרב לגדול. כפי שראינו, קיומה של הילדוּת קשור באופן שלא ניתן להפרידו מקיומה של הבגרות, ומשביטלנו אחד מהם - ביטלנו גם את השני. ואם "אסור להתבגר" אז גם אסור להיות ילד. 

כפי שניתן לראות מהציטוט הנ"ל - פיטר לא קורא, והוא מתעלם בכל תוקף מהמילה הכתובה. ואם נשאל מדוע הוא עושה זאת, הרי שהציטוט מספק לנו תשובה מאוד ברורה: הוא לא קורא משום שהוא נלחם על כבודו. עם מי הוא נלחם? עם ההורה כמובן. ולמה הוא נלחם איתו? משום שההורה אומר לו שהוא לא בסדר אם הוא לא קורא.

פוסטמן, בתארו את החברה המשכילה באור כה אידיאלי ומופתי, מתעלם באופן עקבי מהיבט קריטי ביותר של החברה הזאת: האמצעים הרגשיים שבהם היא השתמשה על מנת לבסס את השליטה במילה הכתובה היו האמצעים של המוסר הישן. כפי שתיארתי זאת במאמר "הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים", המוסר הישן מניח כהנחת יסוד שהאדם הוא לא בסדר מטבעו, יצר האדם רע מנעוריו, והכלי של המוסר הישן להתמודד עם ה"בעייתיות" הבסיסית הזאת של טבע האדם היא להכריח אותו להיות "בסדר" - ולא משנה מהם הקריטריונים הספציפיים שנחשבים ל"בסדר" באותו הזמן. ייתכן שעל מנת להיות "בסדר" האדם יצטרך "להתנהג יפה" או ללכת לבי"ס או לאכול בפה סגור או לקרוא "כמו שצריך" או להיות אמיץ או להצטיין בלימודים או לעבוד קשה או להרוויח הרבה כסף - האפשרויות הן אינסופיות וכוחו של ההורה לכפות אותן גם הוא אינסופי. והילד, אם הוא רוצה להנות מחסותו של ההורה, צריך למלא אחר הוראותיו, אחרת ייענש. זוהי רוחו של המוסר הישן שבאמצעותה הצליחה החברה המערבית לבסס את שליטתה של המילה הכתובה על החיים הציבוריים. זהו כוח מסרס וחונק שהופך את חוויית ההשכלה מחוויה חיובית לחוויה שלילית. התרחש כאן תהליך אירוני: על מנת לבסס את הבוגר, החברה השתמשה בכוחו של ההורה. המסר ההורי הוא "אתה לא בסדר אם אתה לא בבוגר", ולמעשה - הבוגר מזוהם ע"י ההורה. בוגר לא יכול לתפקד בצורה כזאת. הבוגר חייב להיות נקי משליטתו של ההורה על מנת לשמש ככוח אמיתי שמדריך את האדם. כשהבוגר מזוהם בהורה, ההיגיון נפגע אנושות. ראיתי לא מעט אנשים משכילים שביססו את כל חייהם על המילה הכתובה ובכ"ז הבוגר שלהם היה מאוד חלש משום שהיה מזוהם בהורה; ומנגד ראיתי אנשים פשוטים שכמעט לא ידעו קרוא וכתוב אולם היה להם היגיון חד כתער ויכולת להתמצא היטב במציאות. הקריאה והכתיבה הן אמנם כלי רב ערך לפיתוח הבוגר אבל יש לזכור שמדובר בכלי ותו לא. אי אפשר להתעלם מהשפעתו השלילית של ההורה על הבוגר ומיכולתו להרוס כל חלקה טובה ביכולת החשיבה שלנו. כאשר ההורה מעביר את המסר "אתה לא בסדר אם אתה לא קורא" - הוא יוצר אצל הילד אנטגוניזם וחוסר רצון להתפתח. כך, החברה המשכילה כרתה לעצמה את קברה במו ידיה שלה. באותו זמן ממש שהיא הצליחה לבסס את שליטתו של המדיום הטיפוגרפי, היא יצרה אנטגוניזם רגשי כה עמוק כלפי התרבות שהולידה אותו עד שהדבר הביא בסופו של דבר לפירוקו. אמנם ילדים מסתגלים רבים הסכימו לקבל על עצמם את צווי ההורה כלשונם, אולם מנגד קמו ילדים מתמרדים רבים שכבר לא הסכימו לקבל את מרותו של המוסר הישן, וממש כמו פיטר פן החלו להילחם על כבודם. לא רוצים לקרוא. אל תגידו לנו מה לעשות. אנחנו מעדיפים להישאר בורים ועמי ארצות והעיקר שלא נרגיש כל הזמן שאנחנו לא בסדר. מאסנו במסר השלילי שלכם. אנחנו רוצים לחיות את חיינו בצורה חופשית בלי שתשבו לנו כל היום על הראש עם הכפייתיות שלכם. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו בסדר לכל הרוחות!

מהבחינה הזאת המרד הפוסטמודרני שפרץ בעוצמה כה רבה בתחילת המאה ה-20 הוא מרד חיובי מאוד. השאיפה להרגיש "בסדר כפי שאני" היא שאיפה אמיתית שנובעת מעמקי הנפש האנושית. כפי שכתבתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", הילד המתמרד נמצא באמצע הדרך שבין הילד המסתגל והילד החופשי. אמנם הוא עדיין כבול להורה, אולם הוא כבר נמצא בדרך אל החופש. הילד המתמרד מהווה "גשר מנטלי" שמעביר את האדם מהיותו צייתן וכנוע להיותו חופשי ואחראי לגורלו. ועל מנת לעשות זאת הוא משתמש באנרגיה נפשית חזקה ועוצמתית מאוד: הכעס. נדמה שרוב פעולותיו של הילד המתמרד נובעות מכעס ומהרצון "להילחם על כבודו", וכפי הנראה הוא צריך לרוקן את כל מאגרי הכעס שלו עד שיוכל להשתחרר סופית מההורה ששולט בו. כך, כשהוא מצוי בין הפטיש של ההורה לסדן של הכמיהה אל החופש, הילד המתמרד עושה את דרכו כשהוא מלא אנטגוניזם ולעג כלפי ההורה.

מכאן ניתן להבין מדוע פיטר פן הפך לדמות כה נערצת בתרבות החילונית (בחיפוש חופשי בגוגל ניתן לראות שפע עצום של מקורות העוסקים בדמותו, החל מסיפורי ילדים, המשך בניתוחים של הסיפור וכלה באיורים, פסלים, תמונות, וכד' שנוצרו בהשראת הספר). מאחר שהתרבות החילונית היא אנטגוניסטית מטבעה, ומושגיה הם עדיין מושגיו של המוסר הישן, התרבות החילונית מעריצה כל דמות אנטגוניסטית שמתנגדת לציוויים ההוריים. עולמו של פיטר פן נטוע בחשיבה הדיכוטומית של המוסר הישן בדבר טוב ורע ("וכשאתם קמים בבוקר, כל מעשי השובבות והיצר הרע שאיתם הלכתם לישון כבר קופלו לצרורות קטנים ונטמנו בקרקעית המוח, ובראש הערימה פרושות המחשבות היפות שלכם, מאווררות לתפארת, מוכנות לשימוש"), כך שברור שהוא לא ילד חופשי. אולם מאחר שהתרבות החילונית בעצמה עדיין לא חופשית, היא מזהה את הילד המתמרד כילד חופשי. מסתבר שילד מתמרד הוא מקסימום החופש שהיא מסוגלת לשאוף אליו. היא לא יכולה לראות את מה שנמצא מעבר אליו.

כך, האידיאולוגיה החילונית אימצה רבות מתכונותיו של פיטר פן, הלא הן תכונותיו של הילד המתמרד. הבגרות נתפסת כ"כבדות", אדם מעמיק נחשב "חופר", הורים מנסים להיות "מדליקים" ו"מאאאגניבים" ו"זורמים", רצינות נתפסת כסוג של חטא שיש להתבייש בו, אנוכיות הפכה לתכונה כמעט מקודשת, בוגדנות וחוסר נאמנות הן צו השעה ("והמעניין בו במיוחד הוא שניתן להדגים באמצעותו את אחת התכונות המוזרות של פיטר, והיא שבאמצע הקרב הוא נהג להחליף צדדים פתאום. שם בגיא, כשהניצחון עוד עמד על כפות המאזניים, רגע נוטה לפה ורגע נוטה לשם, הוא קרא פתאום: 'היום אני אדום-עור. ומה אתה, טוטלס?'"), ריקנות ושטחיות מקודמות למרכז הבמה, תמימות נחשבת לנלעגת, רגישות ואכפתיות לא מביאות רייטינג, חוסר סקרנות הוא דבר מגניב, וציניות ושנינות מעל הכל. החילוניות האידיאולוגית המרדנית שמה לה למטרה לנפץ את כל הפרות הקדושות ויהי מה. ובעשותה כן היא לא שמה לב לדבר אחד, בולט מאוד: בשעה שהיא היתה עסוקה רובה ככולה בהתקוממות נגד ההורה, היא בעצמה הפכה לבת דמותו של ההורה, ממש כמו פיטר פן. מדוע? משום שהכלי היחיד שהיא מכירה על מנת להשפיע על המציאות הוא הכלי של המוסר הישן. 

ממש כפי שפיטר פן התייחס ברודנות כלפי הסובבים אותו, וממש כפי שהוא ניסח חוקים על האי כאילו הוא אדוני האי בכבודו ובעצמו, כך החילוניות האידיאולוגית מנסחת חוקים חדשים, בלתי כתובים אך נוכחים בעוצמה רבה בחיים הציבוריים. כי אמצעי התקשורת הם לא רק כלי להעברת מסרים אלא הם בראש ובראשונה כלי לעיצוב המציאות. וכפי שכבר הבנו - הם כלי של החברה החילונית משום שהשימוש בהם נובע בראש ובראשונה מהמרד במוסר הישן. אמצעי התקשורת משרתים את הערכים של החברה החילונית, כשבראש סולם הערכים ניצב חוסר ההקשר, הכאוס. הכאוס מאפשר לתקשורת שליטה בציבור, משום שכאוס, מטבעו, מוציא אנשים משיווי משקל. אי אפשר להישאר בשיווי משקל כשאתה מוצף אינפורמציה חסרת הֶקשר; אי אפשר להישאר בשיווי משקל כשהחושים שלך מותקפים מכל עבר; אי אפשר להישאר בשיווי משקל כשמעבירים לך כל הזמן מסרים אנטגוניסטיים ומלאי כעס. החלק בתוכנו ששומר על שיווי המשקל המנטלי שלנו הוא הבוגר, והתקשורת תוקפת את הבוגר בכל דרך אפשרית. כך, אמצעי התקשורת, שהפכו ליישות עצמאית בעלת צרכים ורצונות משל עצמה, מנהלים את חיינו ומודיעים לנו השכם והערב מה אנחנו אמורים לחשוב, להרגיש, לרצות ולדמיין. ובשורה התחתונה ניתן לומר שהם הפכו לסמכויות שמעצבות את חיינו. ומהי סמכות אם לא דמות הורית? באופן אירוני, במעין הפוך על הפוך, החילוניות ששאפה מלכתחילה לחופש הפכה בעצמה לסוהר שכולא אחרים ורודה בהם. ממש כמו פיטר פן. המסרים שהיא מעבירה כוללים כללי עשה ואל תעשה רבים מספור שכולם מתבססים על האנטגוניזם המתמרד. וכך, המסר ההזוי משהו: "מי שלא מתמרד הוא לא בסדר" הפך למסר שמצוי מתחת לפני השטח ומחלחל לרוב הדיווחים ה"אובייקטיביים" לכאורה של התקשורת. אם נחזור לדברים שכתבתי בתחילת המאמר בדבר התחפשות של דמויות לדמויות אחרות, נוכל לראות שדמותו של האדם שנחשב ל"בסדר" בעיני האידיאולוגיה החילונית הוא למעשה ילד מסתגל שמתחפש לילד מתמרד שמתחפש לילד חופשי. האידיאולוגיה החילונית משלה את עצמה שהיא חופשית אולם החופש שלה הוא רק תחפושת, זיוף, הונאה עצמית. כי החופש האמיתי לעולם לא יימצא בטריטוריה של ההורה. החופש האמיתי יימצא בטריטוריה נפרדת, טריטוריה של אמונה, חיבור, כנות, תמימות ואהבה, היא הטריטוריה של הבוגר והילד החופשי, הטריטוריה של "אני בסדר אתה בסדר".

סינדרום פיטר פן בחיי היצירה - להישאר צעיר לנצח:

"אבל למה עכשיו את לא יודעת לעוף, אמא?"

"כי כבר גדלתי, יקרה שלי. כשאנשים גדלים הם שוכחים כיצד".

"למה הם שוכחים כיצד?"

"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק התמימים והעליזים וחסרי הלב יכולים לעוף".

(דיאלוג בין ונדי המבוגרת לבתה, פיטר פן, עמ' 183).

מדוע ונדי אומרת לבתה שרק "חסרי הלב" יכולים לעוף? כמובן, היא פגועה מפיטר וכועסת עליו משום שהוא עזב אותה והעדיף על פניה את עולמו המדומיין, אולם האם זוהי הסיבה היחידה לדבריה או שיש רובד נוסף לאמירה הזאת? ובכן, בתחילת הספר פיטר מסביר לוונדי ואחיה כיצד עפים ומספק בעצמו תשובה לשאלה הזאת: "אתה פשוט ממלא את הראש שלך במחשבות נפלאות ונעימות, והמחשבות מרימות אותך באוויר". שוב ניתן לראות עד כמה עולמו של פיטר הוא עולמו של המוסר הישן. החלוקה הדיכוטומית בין מחשבות טובות ורעות, ועצם החשיבה עצמה ככלי להתנתקות מהמציאות - שניהם גם יחד מבטאים באופן עמוק מאוד את העולם החושב, הגברי, העולם הבלתי-רגשי של פיטר פן. עד כמה שפיטר מתנגד לקריאה וללימוד, ועד כמה שהוא מסרב לקחת חלק בתרבות שהוא שייך אליה - באופן מהותי הוא עדיין כבול אל תרבות זו בכבלים רבי עוצמה. כפי שכתבתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", הדמות הפנימית האמונה על היכולת לעוף הוא הילד החופשי. וכפי שכתבתי שם, הילד החופשי לא חושב אלא מרגיש. ולא רק שהוא מרגיש, אלא שהוא מרגיש הכל. אין לו מגבלות של רגשות טובים או רעים או יפים או לא יפים או ראויים או בלתי ראויים. הילד החופשי כשמו כן הוא: חופשי. ולכן לא ייתכן שהוא יעוף רק באמצעות רגשות מסוג אחד, אחיד. הוא מרגיש ומבטא את כל קשת הרגשות האנושיים בבחינת "כל מה שאנושי אינו זר לי". הילד החופשי עף על כנפי הרגש ולא על כנפי המחשבה. חיי הדמיון והיצירה לא נובעים ממחשבות או רעיונות או תהיות או הרהורים או אידיאולוגיות או תפיסות עולם, אלא מהכמיהה לבטא את הזרמים המשתנים של חיי הנפש והרגש. במובן זה מאוד ברור מדוע פיטר נחשב ל"חסר לב" בעיני ונדי. כי הוא אכן חסר לב. הוא לא מרגיש.

היבט נוסף של המוסר הישן שפיטר מממש בבלי דעת הוא שאיפתו של המוסר הישן לחיי נצח. כפי שכתבתי במאמר "הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים", המוסר הישן מקפל בתוכו חלוקה דיכוטומית בין טוב ורע, כשברשימת הדברים הטובים נמצאים גם חיי הנצח. השאיפה הרוחנית לחיי נצח, הרצון לברוח מחיי העולם הזה אל חיים נצחיים, מושלמים, מנותקים מהמציאות הפיזית הכֹּה מגבילה וכה ארצית, היא שאיפה שנמצאת בלב ליבו של המוסר הישן ומשפיעה על ההוויה שלו באופן מוחלט. ופיטר, מבלי שהוא מודע לכך, מממש שאיפה זו בכל רגע ורגע מחייו. כך יוצא, שאף על פי שהוא מתנגד להורה ומתמרד נגדו, הוא חי עפ"י עולם המושגים שלו וכָּמֵה לאותם הדברים שההורה עצמו כָּמֵה אליהם. וכך מתקבלת תמונה רגשית ששוללת את החיים, והחיים עצמם נראים ארציים מידי, חולפים מהר מידי, משעממים, משמימים, והזמן - שהוא מתנת אל - הופך לאויב מר שיש לנצחו בכל מחיר. גם פיטר פן וגם קפטן הוק נלחמים בזמן, כל אחד בדרכו שלו. והיבט זה של נפשם מראה שוב עד כמה הם למעשה דומים אחד לשני.

השפעתם של דברים אלו - החשיבה, החלוקה הדיכוטומית בין טוב לרע, חוסר היכולת להרגיש, הבריחה מהמציאות, השאיפה לחיי נצח, וההתמרדות נגד ההורה - על חיי היצירה הקולקטיביים הינה השפעה מכרעת. אמנים רבים, רבים מידי, הופכים לקורבן של חברה שתובעת מהם לייצר שוב ושוב את אותן היצירות, לבטא שוב ושוב את אותם הרגשות, ולהיראות תמיד אותו הדבר. מאחר שהחיים פירושם שינוי ושינוי פירושו חיים, אמנים שאינם משתנים לא יכולים לספר שום דבר באמת מעניין על החיים. אמן בן 60 שמתנהג, יוצר ופועל כאילו הוא עדיין בשנות ה-20 לחייו הוא אמן שחוק ותקוע שלא מחדש דבר ומשחזר עד לזרא את אותם הרגשות ואותן החוויות. וכך, באופן אירוני, הוא הופך לאמן משעמם ו"מבוגר", חסר חיוניות ומיובש, כשכל כוונתו מלכתחילה היתה הפוכה לחלוטין: להישאר תוסס וצעיר לנצח.

התופעה הזאת מתבטאת בצורה הבוטה ביותר בתופעת הבוטוקס וניתוחי הפנים שהפכה בשנים האחרונות לנפוצה ביותר בקרב אמני במה רבים. באתר של קליניקה שמעניקה למטופליה טיפולי בוטוקס כתוב על טיפולי הבוטוקס כך: "הקמטים שלנו נוצרים למעשה עם השנים, מכיוון שהבעות הפנים שלנו משאירות סימנים. מכיוון שרעלן הבוטוקס משתק את הקשר בין העצב לשריר, הוא בעצם מבטל את האיתותים שהגוף מוסר לעור שלנו ומבטל את הופעתם של הקמטים ואף מצמצם את הופעתם העתידית". כפי שניתן לראות, טיפולי ההצערה נועדו למחוק את העבר ואת הסימנים שהזמן משאיר על הגוף. כל אותן חוויות שהאדם חווה ושנרשמו על פניו - נמחקות. ולא רק זה אלא שטיפולי הבוטוקס משתקים חלק מהמערכת הגופנית על מנת למנוע הופעת קמטים חדשים. פעולה זו מגבילה במובן הפיזי ביותר את יכולת ההבעה הרגשית. ומה חשוב לאמן יותר מאשר ההבעה הרגשית שלו? כך ביטאה זאת ג'וליה רוברטס בראיון שנערך עמה: "זה מצער שאנחנו חיים בחברה כ"כ מעוותת ומבוהלת, שבה נשים לא נותנות לעצמן הזדמנות אפילו לראות איך הן היו נראות כמבוגרות. אני רוצה לקבל מושג על איך איראה לפני שאני מתחילה להחליק את הקמטים. אני רוצה שהילדים שלי יידעו כשאני עצבנית, כשאני שמחה, כשאני נדהמת. הפנים שלך מספרות סיפור, וזה לא צריך להיות סיפור על הנסיעה שלך למנתח הפלסטי". בעניין זה אני מאוד ממליצה לקרוא כתבה שעוסקת בשפת הגוף של ילדים ומראה עד כמה הגוף מדבר איתנו כשאנחנו מאפשרים לו להתבטא. ילדים עדיין מאפשרים לו להתבטא. מבוגרים הרבה פחות. ובמקרים קיצוניים הם אפילו מעדיפים לשתק אותו כך שלא יעז לחשוף את "חולשותיהם". והרי טיפולי הבוטוקס נועדו לעזור להם להישאר צעירים לנצח, לא? ובכן, מי שרוצה להישאר באמת צעיר לנצח יכול ללמוד משהו משפת הגוף של ילדים: פירושו של להיות צעיר הוא לא להתכחש לעצמך ולרגשותיך אלא בדיוק להיפך - להיות תמים, אמיתי ולבטא את רגשותיך בכנות. כאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה אודות מדונה, "הנערה היומרנית" שמסרבת להשלים עם התבגרותה הבלתי נמנעת; וכאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה אודות מישל פייפר שמוכנה לקבל את החיים ואת הזמן כפי שהם. מי מהן נראית יותר בריאה בגופה ובנפשה? תראו ותשפטו בעצמכם.

תופעת הבוטוקס וטיפולי ההצערה הם אמנם החצנה בוטה וקיצונית ביותר של סינדרום פיטר פן, אולם השורש הנפשי של תופעה זו קיים גם בקרב אמנים רבים שלא עברו טיפולי הצערה פיזיים. במהלך חיי נתקלתי בלא מעט אמנים שסירבו להתפתח, לגדול ולהתבגר. הדימוי של הבגרות בתרבותנו הוא מאוד שלילי ומקשה על אמנים להסכים להתבגר, כי לכאורה הם עלולים להפוך ל"מבוגרים" אפורים ומשעממים ולאבד את הלחלוחית היצירתית שלהם. גם אני עצמי הרגשתי ככה בעבר. פחדתי להתבגר, פחדתי לוותר על סממנים של התנהגות מרדנית וילדותית, פחדתי "להתמסד" ולהפוך למשעממת. אבל בסופו של דבר הבנתי שהפחדים האלה גורמים לי להיתקע מבחינה נפשית, והתקיעוּת הנפשית היא זאת שגורמת לי להפוך למשעממת - לפחות בעיני עצמי. ובכן, מהן הסיבות שגורמות לנו לסרב להתבגר? לדעתי מדובר בפחד עמוק מפני אובדנו של הילד החופשי. כפי שראינו, הבילבול שקיים בנפשות כולנו אודות טיבם של הילד המתמרד והילד החופשי גורם לנו לראות את הילד המתמרד כילד חופשי. דמות האמן המרדני שלא מוכן לקבל את חוקי החברה היא דמות מוכרת מאוד ואף יותר מכך: מוערכת מאוד. החברה מצפה מהאמנים להתמרד. היא מצפה מהם לצאת נגדה. היא מצפה מהם להיות חריגים בכל מחיר, מיוחדים בכל מחיר, שונים בכל מחיר. היא מעודדת התנהגויות מרדניות, ואמן שלא הולך "בתלם המרדני" (נשמע אבסורד? ובכן כן, זה אכן אבסורד) נחשב לבלתי רלוונטי, משעמם, אמן שלא ראוי שידברו בו. דימוי האמן הזה משפיע על כל סוגי האמנים ובכל תחומי האמנות. ומאחר שאנחנו מתוגמלים היטב על מרדנות, אנחנו מסרבים לוותר עליה. הפחד להפוך לבלתי רלוונטיים ושכוחי-אל יכול לשתק גם את האמנים הטובים והמוצלחים ביותר.

היבט נוסף של הפחד להתבגר הוא חוסר ההבחנה בין התנהגות יָלְדִית להתנהגות ילדותית. אמנים רבים מאמינים שאם הם לא "מתמסדים", לא מתבגרים, ומתנהגים באופן מרדני ואנטגוניסטי - הם מבטאים בכך רוח חופשית. ולא היא. הכרתי אמנים שהתנהגו בצורה ילדותית וחשבו לתומם שהתנהגותם מעידה על "רגישות אמנותית" ותו לא ("אני אמן! אני רגיש!), ובעיניי יש כאן טעות יסודית שחשוב לתקן אותה. שלא כמו היָלְדִיוּת, מהותה של הילדותיות היא לא חופשית אלא תלותית. אדם ילדותי הוא אדם חסר אחריות, נצלן, שחי מתוך התפיסה של "מגיע לי" ו"תנו לי" ואינו מסוגל להישען על עצמו, והוא אדם אנוכי שלא מוכן להכיר בצרכי זולתו. ילדותיות לא קשורה בשום צורה לחיי היצירה ואין שום קשר בינה לבין ההוויה היצירתית וחיי האמן. לעומת זאת, יָלְדִיוּת היא הכרחית עבור האמן משום שפירושה חיבור טבעי וספונטני אל הילד החופשי שבתוכו. ומאחר שהיָלְדִיוּת מבטאת כל כולה את עולמו של הילד החופשי, היא חופשית מטבעה כי אין בה תלות בזולת והיא ניזונה רק מהמרכז של עצמה. אפשר בהחלט להתבגר, להפסיק להיות ילדותיים, ועדיין להישאר יָלְדִיים ושמחים במעשה היצירה.   

אחד הדברים הבולטים בחייהם של אמנים הוא הקושי להבדיל בין דמיון למציאות. גם זהו חלק מסינדרום פיטר פן, כפי שניתן לראות בציטוט הבא מתוך הספר: "לא ברור באיזו מידה פיטר אכן נפצע, ובאיזו מידה זהו רק עוד משחק כאילו. בהוראות הבימוי למחזה כתוב: 'הוא מאמין בזה; הוא מצטיין כ"כ במשחקי כאילו עד שהוא ממש חש בכאב, וזרועותיו נשמטות בריפיון'". פיטר פן משחק כל הזמן ב"משחקי כאילו". משחקי הכאילו מאפשרים לו לנדוד במרחבי הדמיון ולהעשיר את עולם החוויות שלו. זוהי פונקציה מובהקת של הילד החופשי, ומשחקי הדמיון של פיטר הם אחד ההיבטים היפים ביותר של אישיותו. יחד עם זאת, היכולת להבדיל בין דמיון למציאות היא מאוד חשובה לחיי היצירה ולחיים בכלל. כפי שניתן לראות בציטוט, פיטר שוקע בצורה כה עמוקה ואינטנסיבית בעולם הדמיון עד שהוא הולך לאיבוד. גם אני חווה לעיתים את החוויה הזאת, ובעברי הרחוק חוויתי אותה בצורה יותר חריפה ולעיתים אפילו מסוכנת. הדרך להתמודד עם הבעיה הזאת היא לחזק את הבוגר. במאמר "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה ניתחתי בעיות בחיי היצירה שנובעות מיחסים לא מאוזנים של יה"ב במערכת הנפשית, ונתתי שם כלים כיצד לחזק את הבוגר והילד החופשי שבתוכנו.  

לסיום החלק הזה, ובחזרה לפוסטמודרניזם: כפי שכבר ציינתי קודם לכן, הילד המתמרד מצוי באמצע הדרך שבין הילד המסתגל לילד החופשי. לעומת הילד המסתגל ששואף לרָצות את ההורה בכל מחיר, ולעומת הילד החופשי שיודע מה הוא כן רוצה - הילד המתמרד יודע מה הוא לא רוצה. ומה הוא לא רוצה? כמובן, לעשות את מה שההורה שלו מצפה ממנו. ובכן, נשים לב: הילד המסתגל לא יודע כלום אודות עצמו והוא מתנהג בצורה כמעט מהופנטת בכל הקשור בהורה שלו. לעומתו, הילד המתמרד התקדם כבר צעד אחד קדימה: הוא כבר יודע משהו על עצמו. אמנם הוא יודע רק מה הוא לא רוצה אבל לפחות הוא כבר עסוק ברצונות שלו עצמו ולא ברצונות של ההורה שלו. וכך, בעצם עיסוקו בשאלה הזאת, בעצם ידיעתו מה הוא לא רוצה, בעצם העובדה שהוא מבטא איזשהו רצון, הוא מתקרב למעשה ברוחו לילד החופשי. לפיכך, ילד מתמרד יהיה תמיד יצירתי יותר מהילד המסתגל ויצירתי פחות מהילד החופשי. ואם נשליך את העיקרון הנפשי הזה על הנפש הקולקטיבית, נוכל לראות שבעוד שהמוסר הישן - שיסודו בילד המסתגל - דיכא את כוחות היצירה, הרי שהפוסטמודרניזם - שיסודו בילד המתמרד - שבר מחיצות רבות ושיחרר הרבה כוחות יצירה שהיו מדוכאים ועצורים לפני כן. לכן, בכל הקשור לנקודת המבט היצירתית, הפוסטמודרניזם מהווה התפתחות נפשית-חברתית-תרבותית חיובית ומבורכת עד מאוד.

ההורה המורה והילד במלכודת הפוסטמודרנית:

"מורים ומנהלים היו לא פעם הרשעים בסיפוריו של בארי. בספר 'הציפור הלבנה הקטנה' (1902) מוזכר המורה פילקינגטון, שאוסף אליו בנים שמלאו להם שמונה, ובזאת שם קץ לפרק המאושר בחייהם: 'הו צל שנוא! לא פגשתיך כדמות בשר ודם, אדוני, אך אני מדמיין אותך מזוקן ושחור פנים... הפחד מפניך ומפני גלימתך ומקלך, שהם חלק בלתי נפרד ממך, הוא שגורם לפיות להתחבא בשעות היום'. בטיוטות המוקדמות של המחזה 'פיטר פן', קפטן הוק לא נטרף בלוע התנין, אלא נמלט מהאי-לעולם-לא והולך להיות מורה בבית ספר" (פיטר פן, עמ' 70, הערה מספר 17).

יצא לכם פעם ללמוד אצל מורה שממש פחדתם ממנו? לי כן. כשהייתי תלמידת תיכון היה לי מורה שממש הטיל עליי אימה. הוא היה כ"כ סמכותני, כ"כ מרושע וכ"כ מלא שנאה כלפינו התלמידים עד שהייתי משקשקת מפחד - במובן הפיזי ביותר של המילה - בכל פעם שהוא נכנס לכיתה. כמובן שלא יכולתי ללמוד ממנו שום דבר. הפחד שיתק אותי לחלוטין. וכשקראתי את הציטוט הנ"ל אודות מורים ומנהלים הזדהיתי עם בארי והצדקתי לחלוטין את השנאה שלו כלפי ההורה באשר הוא. הורים, מורים ומנהלים רבים מנצלים את כוחם העצום ומשתמשים בילדיהם על מנת להתחזק על חשבונם. גישה הורית סמכותנית ונוקשה שכזאת יוצרת אצל הילדים רגשות טינה וכעס וגורמת להם לשנוא את הלימודים, את הסמכויות שבחייהם, את עצמם ואת החיים. יחד עם זאת, הדרך שהפוסטמודרניזם נוקט בה כתגובה על הרודנות ההורית הזאת גם היא לא מאוזנת. ביטולה של הסמכות ההורית הוא לא תגובה נאותה לרודנות של ההורה. ילדים זקוקים לסמכויות בחייהם וזקוקים לסדר, משמעת וגבולות. לגדל ילדים באנרכיה רגשית רק מתוך החשש שמא הסמכות ההורית תהרוס את הרוח החופשית שלהם - זוהי גישה שמשאירה את הילד בודד במערכה ועזוב לנפשו. כפי הנראה הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים היא דרך האמצע, הדרך שמשלבת את הטוב שבכל העולמות - היא הדרך של "אני בסדר אתה בסדר".

דוגמא מעניינת לתפיסה החינוכית הפוסטמודרנית היא כתבה שעוסקת בבתי"ס "מדליקים" ברחבי העולם. אם תיכנסו לכתבה תוכלו לראות שמדובר בטרנד של בתי ספר שמעוצבים בצורות מקוריות ויצירתיות עד מאוד, אולם אני באופן אישי לא מצאתי שום קשר בינם לבין התפקיד שאותו הם אמורים למלא: להיות "בית של ספר". כפי שניתן לראות, המדיום החושי שמתמרד נגד המילה הכתובה מחלחל מאמצעי התקשורת אל קודש הקודשים של תחום החשיבה: בית הספר. הסביבה הסמלית בבתי הספר "המדליקים" הללו עשירה בגירויים חושיים - צבעים, צורות, משחקים, וכד', וממקדת את הילדים בילד החופשי על חשבון הבוגר. לדעתי מדובר באבסורד ובחוסר מודעות משווע ממש. הניגוד והפער בין עיצוב המבנה לבין תפקידו מעידים על חוסר הבנה מוחלט במהותו ובתפקידו של החינוך. עצם העובדה שבתי ספר כאלו בכלל קיימים היא מטרידה מאוד בעיניי ומעוררת שאלות נוקבות אודות מצבה הנפשי של התרבות שבה אנו חיים. כמובן שאני מאוד בעד שבתי הספר יהיו יפים ואסתטיים ושיהיה נעים לבוא בשעריהם, אולם יש לזכור מהו תפקידו העיקרי של בית הספר: להיות בית של ספר ולפתח כישורי בוגר. ולפחות עפ"י הכתבה הזאת נראה שגם התפקיד הזה הולך ונעלם מהנוף של הילדוּת.  

 

דוגמא נוספת היא מאמר דעה קצר שנקרא "עודף הדמוקרטיה הפך למטרד" (ובעיניי לא מדובר כמובן בעודף דמוקרטיה אלא בעודף אנרכיה), ומתאר תופעה פוסטמודרנית אקטואלית שמתרחשת במערכת החינוך הישראלית. עפ"י המאמר הזה ניתן לראות שמערכת החינוך הופכת לסוכנת ומשווקת של התקשורת האלקטרונית ואף למתווכת בין התקשורת לבין הילדים - אותם ילדים שהתקשורת גוזלת את ילדותם ללא הרף וללא רחמים. בעיניי מדובר באבסורד חינוכי ונפשי ממדרגה ראשונה. שאלה: לאלו "מפורסמים" הילדים כיום יעדיפו להתחפש בפורים - ל"מפורסמים" של ההיסטוריה או ל"מפורסמים" של הטלוויזיה? למי הם יעדיפו להתחפש - לדוד בן גוריון או לאביב גפן? התשובה בגוף המאמר. 

דוגמא אחרונה ומעניינת היא כתבה שעוסקת בתיפקודי המוח ומראה כיצד לימודים ופיתוח מיומנויות חדשות מאפשרים לאדם להישאר צעיר לנצח. מסתבר שלימודים ורצינות הם דבר מאוד חיובי שמחזק את הנפש והמוח ושומר עליהם חיוניים ורעננים. אפשר להישאר צעירים לנצח גם בלי בוטוקס וטיפולי הצערה.

לסיום:

"הידיעה המתמדת שאמות בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו אי פעם כדי לעזור לי לבצע את הבחירות הגדולות של חיי, כי כמעט כל דבר - כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או כישלון - דברים אלו פשוט נופלים אל מול המוות, ומותירים רק את הדברים החשובים באמת" (סטיב ג'ובס מדבר על מוות ומחלק עצות לחיים).

המוות כעיקרון מארגן לחיים הוא רעיון מוכר, ודבריו של סטיב ג'ובס מבטאים אותו בצורה חדה ומדויקת. יצא לי לקרוא לא מעט סיפורים על אנשים שבזכות ההתמודדות עם עובדת מותם הבלתי נמנע זכו לחיים טובים, עשירים ומכוונים הרבה יותר. אכן, ידיעת המוות פירושה ידיעת החיים, והכרה במוות פירושה הכרה בחיים. פיטר פן לא מסוגל להתמודד עם המוות. עבורו החיים הם רק "משחק כאילו" ולכן גם המוות נראה בעיניו כהרפתקה חולפת ותו לא. אחת הרפליקות הידועות ביותר שלו היא "למות, זאת תהיה הרפתקה ענקית". המוות בעיניו הוא חסר משמעות ולכן גם חייו חסרי משמעות. ומאחר שהוא לא מבין את סוֹפִיותו של המוות, הוא לא יכול לחיות באמת. כי האמת של החיים כוללת בתוכה תמיד את האמת של המוות, ורק מתוך ההשלמה עם סוֹפיוּת החיים ניתן לחיות באמת כאן ועכשיו. ולחיות כאן ועכשיו זאת בדיוק המשמעות של להיות ילד חופשי.

***

לקריאה נוספת:

נפש ויצירה

אני בסדר אתה בסדר

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים