לפני מספר שנים בעלי
קרא ספר באנגלית שנקרא Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking מאת המחברת סוזאן קיין.
הוא קרא וסיכם אותו במסגרת עבודתו, ובמהלך הקריאה והסיכום הוא מצא את עצמו מתפעל
מאוד מהתכנים שעלו בספר. הוא שיתף אותי במידע שהוא קרא - מדובר היה בפירורים מעטים
יחסית לעושרו של הספר - ואני מצאתי את עצמי לא רק מתפעלת אלא לומדת על עצמי הרבה
דברים. הרבה מאוד. למעשה, אפילו רק פירורי המידע המעטים והקטנים הללו החלו אצלי
תהליך שינוי מאוד משמעותי בכל תחומי חיי. התובנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהמפגש עם
הרעיונות של סוזאן קיין היו מרחיקות לכת עבורי. וככל שהרהרתי בכך הגעתי למסקנה
שהתובנות הללו יכולות להיות משמעותיות לא רק עבורי אלא גם עבור אנשים נוספים,
ובעיקר עבור יוצרים ואמנים. לכן החלטתי כבר אז לכתוב מאמר בבלוג אודות הנושא
המעניין והחשוב הזה, וחיכיתי בקוצר רוח שהספר יתורגם לעברית על מנת שאוכל לקרוא
אותו ולהביא לבלוג את המידע שרלוונטי בעיניי לקוראי הבלוג. ואכן, כשהספר תורגם
לעברית רכשתי אותו וקראתי אותו בעיון, ואני מביאה כאן לפניכם תמצית מאוד קטנה
מרוחב היריעה הגדול של הספר. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהמאמר שלפניכם אינו מהווה
בעיניי תחליף לקריאת הספר. מדובר בספר שהוא 300 עמודים עמוסי מידע, ואין לי שום כוונה או
יכולת להקיף אותו במאמר אחד. מה גם שהרבה מהמאמר הוא תוספות והרחבות
ופרשנויות משלי, כך שאין חפיפה הכרחית בין המאמר לספר. אני מאוד ממליצה לקרוא את
הספר על מנת שתוכלו להבין את הנושא הזה דרך עיניכם שלכם.
ולפני שניגש למאמר אני רוצה לומר כמה מילים על הספר עצמו: ייתכן שזה יישמע לכם מוזר, אבל הספר שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר הוא לא ספר טוב בעיניי. יותר נכון לומר: הוא לא מספיק מדויק בעיניי. במהלך קריאתו הרגשתי הרבה פעמים שאני ממש מותשת מהקריאה בו. הוא היה ארוך מידי בעיניי, וניכרו בו לא מעט פגמים שהפריעו לי להנות מקריאתו. אבל למרות הכל המשכתי וקראתי אותו עד הסוף משום שהוא מאוד מעניין וסוקר הרבה היבטים של מופנמוּת ומוחצנוּת כפי שהן מתבטאות בכל תחומי החיים: היבטים אישיים, חברתיים, כלכליים, אירגוניים, עסקיים, תרבותיים, ובכלל. כמו כן, הספר חושף נקודות חולשה ועוצמה הן של מוחצנים והן של מופנמים ונותן כלים מעשיים טובים כיצד להתנהל יותר טוב כמוחצנים וכמופנמים. הספר מכיל גם הרבה סיפורים מעניינים שנותנים הרבה חומר למחשבה. והכי חשוב: הספר "שקט" נותן לגיטימציה ועידוד למופנמוּת והרגשה טובה עם עצמך כמופנם, וכפי שתוכלו לראות בהמשך המאמר, מדובר בעמדה ייחודית ומאוד חריגה בנוף הנפשי של החברה שלנו שמעודדת בעיקר תכונות מוחצנוֹת. למעשה מדובר בספר שהוא ממש מהפכני משום שהוא נוגע בשורשן של בעיות רבות בנפש האישית והקולקטיבית ונותן להן מענה. לא נכתבו ספרים כמוהו בנושא הזה. הוא הראשון והיחיד מסוגו. ולכן, מכל הסיבות האלה, אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר - על כל חסרונותיו ויתרונותיו. כאן תוכלו לראות את סוזאן קיין מעבירה הרצאת טד מרתקת בת 20 דקות (עם תרגום לעברית) שמסכמת בצורה יפה ומרגשת הרבה מהרעיונות שעולים בספר. מומלץ מאוד לראות.
מופנמים ומוחצנים - קווים לדמותם:
"יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים, יש אנשים שרוכבים על סוסים, ויש כאלה שגומאים מרחקים. אבל אני אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים; כן, אני אוהב להיות בבית, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים, אוהב להיות בבית" (אוהב להיות בבית / אריק איינשטיין).
תיאור דמותם של המופנמים והמוחצנים מובא בסוף הספר "שקט" בצורה כזאת: "ספר זה עוסק במופנמוּת כפי שהיא נתפסת מנקודת ראות תרבותית. עניינו העיקרי הוא בדיכוטומיה רבת השנים בין 'איש המעשה' ל-'איש הרוח', וכיצד יכולנו לשפר את העולם אילו מאזן הכוחות בין שני הסוגים היה רב יותר. הוא מתמקד בגבר או באישה המזהים את עצמם אי-שם במערך התכונות הבא: עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק. הספר 'שקט' עוסק גם בניגודו של האדם הזה: 'איש המעשה' התוסס, הפתוח, החברותי, המתיידד, הנוח להתרגש, הדומיננטי, האסרטיבי, הפעיל, נוטל הסיכונים, בעל העור העבה, הנוטה כלפי חוץ, הקליל, האמיץ, והחש נוח באור הזרקורים. אלה הן קטגוריות רחבות, כמובן. מעטים יזדהו באופן מלא עם האחת או עם האחרת. ואולם רובנו מכירים את הטיפוסים האלה מיד, מפני שהם ממלאים תפקידים משמעותיים בתרבותנו".
אם נתבונן בתכונותיהם של המופנם והמוחצן כפי שהן מוצגות בציטוט הזה, נוכל להסיק שמדובר בשני סוגי אישיות שונים לחלוטין זה מזה ושאין ביניהם שום מכנה משותף. ולא היא. באחד הפרקים בספר סוזאן קיין מראה שיש מהות בסיסית שמשותפת למוחצנים ומופנמים, והמהות הזאת היא רמת התגובתיות לגירויים שבאים מן החוץ. בעוד שהמופנם מגיב בעוצמה רבה לגירויים, המוחצן נשאר אדיש אליהם ומבקש עוד. לא ניתן להמעיט בחשיבות של רמת התגובתיות השונה בין מופנמים ומוחצנים, כי היא משפיעה באופן מרחיק לכת על כל הבחירות שאנו עושים בחיינו. בעוד שהמופנם יבקש להגן על עצמו מגירויים רבים ככל הניתן, המוחצן ייצא החוצה ויבקש להיחשף לגירויים רבים ככל הניתן. הצורך להגן על עצמו מגירויים הופך את המופנם לאדם מתבודד, שקט, רגיש, עדין, זהיר, איטי, מרוכז, מסודר, שואף לוודאות ויציבות, מעמיק, כבד; ואילו הצורך בגירויים וריגושים הופך את המוחצן לתוסס, אנרגטי, חברותי, קליל, מהיר, שטחי מבחינה רגשית, ספונטני ואוהב הפתעות, אמיץ ונטול עכבות. יחד עם זאת חשוב לציין שהתכונות הללו הן לא מוחלטות. מאחר שיש להן מהות אחת משותפת, הן למעשה נמצאות על סקאלה של יותר/פחות ולא מחולקות בצורה דיכוטומית של או/או. כלומר - אין אדם שהוא מוחצן לחלוטין או מופנם לחלוטין. כל אחד מאיתנו נמצא במיקום כלשהו על הסקאלה והוא מוחצן במידה מסוימת ומופנם במידה מסוימת. אחרי הכל - כולנו מגיבים במידה כזאת או אחרת לגירויים שבאים מן החוץ. לא ייתכן שלא נגיב, ומצד שני גם לא ייתכן שלא נהיה אדישים לחלק מהגירויים. מכאן יוצא שישנה סקאלה של רגישויות ולפיה ככל שהאדם יותר מופנם הוא יגיב לגירויים בעוצמה רבה יותר, וככל שהוא יותר מוחצן הוא יגיב בעוצמה פחותה יותר.
ההסבר הזה למהותן של המופנמוּת והמוחצנוּת מגובה בספר במחקרים מרתקים שנעשו על תינוקות וילדים, ואפילו על בעלי חיים שגם הם מגיבים לגירויים בעוצמות שונות וגם אצלהם יש סקאלה של מופנמוּת ומוחצנוּת. מחקרים אלו מוכיחים שמופנמוּת ומוחצנוּת הן בעלות טבע גנטי ואינן נתונות לבחירתו של האדם. כל אחד מאיתנו נולד עם טבע מופנם או מוחצן במידה כזאת או אחרת, והטבע הזה הוא האישיות שלנו, הוא האמת הביולוגית והגופנית שלנו. הגוף שלנו הוא זה שמגיב לגירויים. הגוף שלנו הוא זה שזקוק לכמות מסוימת של גירויים ולא לכמות אחרת. אפשר כמובן להרחיב ולשנות את גבולות האישיות שלנו, אולם חשוב שנדע מה אנחנו משנים, ולמה, ונעשה זאת לא מתוך התכחשות לאמת הבסיסית של גופנו ונפשנו אלא מתוך הכרת עצמנו ומתוך רצון לפתח יכולות ומיומנויות שחסרות לנו ומגבילות אותנו (בהמשך המאמר נדון בנקודה זו ביתר פירוט).
החנון והקוּל - מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי התרבות:
ובכן, אלו הן התכונות של המופנמים והמוחצנים, וכפי שראינו הן תכונות גנטיות וביולוגיות. אם נתבונן בתכונות אלו - הן המוחצנוֹת והן המופנמוֹת - נוכל לראות שלמעשה אין כאן אף תכונה שהיא שלילית במהותה. כל אחת מהתכונות הללו יכולה להיות חיובית מאוד בפני עצמה ולהביא הרבה מאוד טוב הן עבור היחיד והן עבור הקולקטיב שהוא חי בתוכו. החברה יכלה להנות ממכלול שלם של תכונות והוויות נפשיות ולהנות מכל העולמות - אילו רק היתה מעודדת את כל התכונות ורואה בכולן תכונות טובות וראויות. והבעיה היא שלא כך הוא הדבר. כפי שנראה להלן, כל תרבות מעודדת סט מסוים של תכונות שהן רצויות עבורה, ושוללת תכונות אחרות שלכאורה מפריעות לה להתקיים כקולקטיב. וכך חיי התרבות וחיי היחיד נפגעים בצורה עמוקה מאוד.
בספר "שקט" מתארת סוזאן קיין תהליך נפשי שהחברה המערבית ובראשה ארה"ב עברה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תהליך שהיא מתארת כמעבר מ"תרבות האופי" אל "תרבות האישיות" (תהליך זה חופף למעשה את מה שכיניתי "התפרצות הצל" במאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים ואת השבר התרבותי העמוק שתיארתי במאמר המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת ושהתחולל ממש באותן שנים שסוזאן קיין מתייחסת אליהן. אני מאוד ממליצה לקרוא את שני המאמרים הללו משום שהם נותנים תמונה רחבה ומקיפה אודות מצבה הנפשי הנוכחי של התרבות המערבית). "תרבות האופי" היא תרבות ששולט בה האידיאל המופנם ולפיה מה שחשוב הוא מיהו האדם, ומהו, מה הוא עושה וכיצד הוא מתנהג כלפי זולתו. לעומת זאת, "תרבות האישיות" היא תרבות ששולט בה האידיאל המוחצן ולפיה מה שחשוב הוא איך האדם מציג את עצמו ואיך הוא נראה בעיני אחרים. למעשה, המעבר מתרבות האופי לתרבות האישיות הוא מעבר מתרבות מוסרית ששולטים בה חוקי המשחק של המוסר הישן כפי שתיארתי אותם במאמר "הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים", אל תרבות חסרת מוסר וחסרת עכבות שמציבה את היחיד במרכז ההוויה החברתית ודוחקת הצידה כל מורכבות רגשית אחרת. הנה ציטוט מהספר "שקט" שמדגים היטב את שתי ההוויות הנפשיות הללו - תרבות האופי מול תרבות האישיות: "סֶסְמָן ספר את המילים שהופיעו לעיתים קרובות ביותר במדריכי אישיות מתחילת המאה ה-20 והשווה למילים הנפוצות במדריכי האופי של המאה ה-19. המדריכים המוקדמים יותר הדגישו תכונות שכל אחד יכול להשקיע בשיפורן, ואשר תוארו במילים כמו: תודעה אזרחית, חובה, עבודה, מעשים טובים, כבוד, מוניטין, מוסריות, נימוסים, יושרה. אבל המדריכים החדשים שיבחו תכונות שפיתוחן לא דרש מאמץ יתר. או שלאדם יש תכונות כאלה או שלא: ממגנט, מרתק, מהמם, אטרקטיבי, זוהר, דומיננטי, עוצמתי, נמרץ. לא במקרה פיתחו האמריקנים בשנות העשרים והשלושים אובססיה לשחקני קולנוע. ומי יכול לייצג אישיות ממגנטת באופן מוצלח יותר מכוכב קולנוע?". בספר "שקט" אנחנו מקבלים גם הסבר מעניין למעבר הזה מתרבות האופי לתרבות האישיות: מעבר מחברה יצרנית, חקלאית בעיקרה, אל חברה צרכנית (צרחנית) שהכלכלה שלה מבוססת בעיקר על ייצור המוני ותעשייתי. בשעה שחברה יצרנית מבוססת על קשרים קהילתיים ואישיים, חברה צרכנית מבוססת על קשרים מנוכרים וחסרי הֶקשר. כאשר מפעל מייצר בקלות כמות גדולה של מוצרים, הוא שואף למכור כמה שיותר מהם. "כמה שיותר" - כלומר לעודד אנשים לצרוך עוד ועוד. ועוד ועוד. חברה כזאת, שכל הכלכלה שלה מבוססת על כמויות צריכה גדולות, בהכרח תשאף ליצור אדם חדש: אדם מוחצן שזקוק לעוד ועוד גירויים מן החוץ, ותלוי בהם. כך, החברה המערבית מעודדת מוחצנוּת, וכמה שיותר מוחצנוּת - יותר טוב. וכך, התכונות המופנמוֹת נדחקות לקרן זווית ואיש אינו רואה בהן ערך מיוחד או תרומה משמעותית לחברה. בספר "שקט" תוכלו למצוא דוגמאות רבות לכך וכן מחקרים שמתארים לעומק את השינוי התרבותי שתיארתי כאן. ואם אתם רוצים דוגמאות נוספות למצב המנטלי הרעוע הזה, מספיק שתפקחו עיניים ותסתכלו סביבכם ותפקחו אוזניים ותקשיבו סביבכם - תקשיבו לכמויות הרעש הבלתי נדלות שהחברה שלנו מספקת יום יום ושעה שעה. בכל מקום ובכל רגע אנחנו מותקפים בגירויים אינסופיים, בכמויות מידע בלתי נדלות, בעומס עצום שמציף את החושים שלנו. אם אתם נוטים לכיוון המוחצן מטבעכם, אני מניחה שאתם דווקא אוהבים את האקשן הזה. אבל אם אתם מופנמים מטבעכם, אני מניחה שקשה לכם להכיל את התנועה הבלתי פוסקת הזאת שמקיפה אותנו מעברים. כאן תוכלו לקרוא כתבה מעניינת על "מדד קלאוט" שהוא מדד שמדרג את מידת הפופולריות שלנו ברשת ומתגמל אותנו יפה יפה על מוחצנוּת, וכמה שיותר ממנה יותר טוב. הנה למשל ציטוט מתוך הכתבה: "חמש דרכים להקפיץ את ציון הקלאוט שלכם: לצייץ כל הזמן, לכתוב סטטוסים כמה שיותר, להציף את הרשת שלכם. כמה שתפיצו יותר תוכן, ככה הסיכוי שלכם להעלות את הציון גבוה יותר, גם אם מדובר בתוכן גרוע. תגדילו את מעגל החברים שלכם. כמה שיותר רשתות חברתיות ככה יותר טוב. תבינו מה הקהל אוהב, תהיו כמה שיותר פופוליסטים. אנשים אוהבים תמונות של אוכל? תציפו אותם. אנשים אוהבים לראות אתכם מתבזים בתנוחות משונות? תנו להם את מה שהם מבקשים. הלקוח תמיד צודק, הלב שלכם הרבה פחות. קלאוט זה עבודה. אל תצאו לחופשה אף פעם, אל תפסיקו לכתוב, אל תפסיקו להציף. עד שבסופו של דבר לא תהיו אדם שיש לו ציון קלאוט אלא תהיו ציון קלאוט שיש לו אדם". אתם הבנתם את זה?
במזרח, לעומת זאת, האידיאל השולט הוא האידיאל המופנם. הנה מספר ציטוטים מהספר "שקט" שממחישים היטב את ההבדלים בין מזרח ומערב:
"ילדים ביישנים ורגישים דחויים ע"י בני גילם בקנדה, ואילו בסין הם מבוקשים כחברים למשחק, וסיכוייהם אף טובים יותר מאלה של ילדים אחרים להיבחר לתפקידי מנהיגות. ילדים סינים רגישים ומאופקים מכונים דונגשי (מבינים), מילת שבח נפוצה".
"האמריקנים מדגישים את החברותיות ומחשיבים את התכונות המאפשרות התחברות קלה ועליזה. הסינים מדגישים תכונות עמוקות יותר ומתמקדים במידות מוסריות ובהישגים".
"מחקר אחר ביקש מאסיאנים-אמריקנים ומאירופים-אמריקנים לחשוב בקול בזמן שהם פותרים בעיות, ומצא שהאסיאנים הצליחו הרבה יותר כשהורשו לשתוק. לעומתם, ביצועי הלבנים היו משופרים יותר כשנתנו ביטוי קולי לפתרון הבעיות שלהם. תוצאות אלה אינן מפתיעות אף אדם המכיר את העמדות האסיאניות המסורתיות למילה המדוברת: הדיבור נועד להעברת מידע; שתיקה והתבוננות פנימית הן סימנים של מחשבה עמוקה ואמת נעלה יותר. המילים הן נשק מסוכן בפוטנציה, משום שהן חושפות דברים שהשתיקה יפה להם. הן פוגעות באחרים; הן עלולות לסבך את הדובר בצרות. ראו למשל את הפתגמים שלהלן, שמקורם במזרח הרחוק: 'הרוח שואגת, אבל ההר נשאר דומם' (פתגם יפני); 'היודעים לא מדברים. המדברים לא יודעים' (לאו זי, הדרך של לאו זי); 'אף על פי שלא עשיתי כל ניסיון להתבונן בתורת השתיקה, החיים ביחידות גורמים לי ממילא להימנע מחטאי הדיבור' (קאמו נו צ'ומיי, מתבודד יפני בן המאה ה-12). והשוו אותם לפתגמים מן המערב: 'הייה אמן הדיבור כדי להיות חזק, כי כוח האדם בלשון, והדיבור עוצמתי יותר מכל קרב' (מימרת פתהוטפ, 2400 לפנה"ס); 'הדיבור הוא מהות הציוויליזציה. המילה, גם המילה הסותרת מכולן, מקיימת קשר - השתיקה היא המבודדת' (תומס מן, הר הקסמים); 'לפה סגור אפילו זבוב לא נכנס' (פתגם עממי)".
כפי שניתן לראות, כל הציטוטים שעוסקים בתרבות המזרח מתייחסים לתרבויות אסיה. אולם ההכללה הגסה משהו של "המזרח כתרבות מופנמת" היא נכונה לא רק לתרבויות האסיאתיות אלא לתרבות המזרח בכלל. תרבויות המזרח, ככלל, מדגישות את חשיבותה של הקבוצה עפנ"י חשיבותו של היחיד, ויש קשר הדוק בין קבוצתיות למופנמוּת ובין אנוכיות למוחצנוּת. אמנם חינכו אותנו לחשוב שמופנמים הם אנשים מתבודדים ולא חברותיים, אולם במבט יותר מעמיק ניתן לראות שהחברותיות המופנמת היא לא פחות חברותית מהמוחצנת ואולי אף יותר חברותית ממנה במובנים מסוימים. מאחר שהאדם המופנם הוא מטבעו רגיש יותר למתרחש סביבו, הוא יכול לתפקד יותר טוב בקבוצה מאשר המוחצן משום שהוא מרגיש את הזרמים הנפשיים התת-קרקעיים ומגיב אליהם באופן ששומר על הרמוניה ורגישות כלפי כלל חברי הקבוצה. בנוסף, מאחר שהמופנם רגיש לשינויים ושואף ליציבות, הוא יכול לשמור יותר טוב על הדבק שמחבר בין אנשים ולמצוא פשרות שיאפשרו לקבוצה להמשיך לשרוד כקבוצה. האידיאל התרבותי המזרחי מחנך את היחיד לא לבלוט, ולהשתלב בקבוצה מבלי שיראו או ישמעו אותו יותר מידי. ובשורה התחתונה ניתן לומר שתרבויות המזרח - שהן קולקטיביסטיות ביסודן - מעדיפות את האידיאל המופנם ושוללות מוחצנוּת מכל וכל. בספר "שקט" תוכלו להיחשף לדוגמאות נוספות לעניין זה, וכאן תוכלו לקרוא כתבה מעניינת על מנזרים בודהיסטים ולחזות באידיאל המופנם כפי שהוא מתבטא מבחינה ארכיטקטונית. הבדידות, השקט שמסביב, המיסתורין שבשקט, הריחוק מאיזורים הומי אדם - כל אלו הינם עדות לתרבות שהאליטה הרוחנית שלה בוחרת בשקט. זוהי תרבות מופנמת, ללא ספק.
כפי שאנו רואים, ישנו ניגוד עמוק בין תרבות המערב לבין תרבות המזרח. נדמה שכל אחת מהן "תופסת צד" ומחנכת את בניה לאידיאל אחד, חד צדדי. למעשה ניתן לומר שכל אחת מתרבויות אלו מנסחת לעצמה צווי הורה קולקטיביים שלפיהם "אתה בסדר רק כשאתה מוחצן/מופנם", "לא בסדר להיות מוחצן/גס רוח/חצוף", "לא בסדר להיות מופנם/עדין/רגיש/חנון", וכד' - וכך התרבות מאבדת הרבה איכויות שיכלו להיות לה אילו איפשרה לכל כוחות הנפש לבוא לידי ביטוי בחיים הקולקטיביים (המושגים שאני משתמשת בהם כאן - צווי הורה, בסדר, לא בסדר - לקוחים מהמאמר אני בסדר אתה בסדר שבו אני מסבירה לעומק את משמעותם הנפשית של מושגים אלו. אני ממליצה לקרוא את המאמר הזה על מנת להבין את המאמר הנוכחי בשלמותו). וכך נאמר בספר "שקט" בעניין הזה: "ולכן, אם בסתר ליבנו חשבנו שאין זה אלא טבעי שהנועזים והחברותיים ישלטו במאופקים וברגישים, וש'האידיאל המוחצן' הוא טבע האנושות, הרי שמפת האישיות של רוברט מקריי מציגה אמיתות אחרות: שכל צורת קיום - שקט ודברן, זהיר ונועז, עצור ושלוח רסן - אופיינית לציוויליזציה המתאימה לה". האם אכן הכרחי שלכל ציוויליזציה תהיה צורת קיום ייחודית לה שמבטלת היבטים נפשיים מנוגדים ומתעלמת מהם? לדעתי לא. לדעתי ניתן ואף רצוי לשאוף למצב שבו גם המופנמוּת וגם המוחצנוּת הן בסדר, ושלכל אחת מהן יש מקום בחיים הקולקטיביים. אחרת התרבות יוצאת נפסדת, נפסדת מאוד. תרבות קוטבית ובלתי מאוזנת היא תרבות שפוגעת בעצמה ובסופו של דבר מביאה על עצמה התנוונות, אסונות, מלחמות, והרבה מאוד שנאה שנובעת מהדחקת צרכים מהותיים של הנפש. לכן לדעתי שני האידיאלים - הן המוחצן והן המופנם - הם לא טובים בפני עצמם משום ששניהם לא מאוזנים ושניהם כופים על היחיד להיות משהו שהוא לא. ואין אדם - בין אם הוא מוחצן ובין אם הוא מופנם - שיכול באמת להרוויח מהכפייתיות הזאת.
ולסיום החלק הזה אני רוצה להתייחס בקצרה ובכוללניות משהו לחברה הישראלית מנקודת המבט של מופנמוּת ומוחצנוּת. החברה הישראלית היא מקרה מיוחד כי במובן מסוים היא מכילה את שתי התרבויות שראינו לעיל, ומתקיימים בה - בהכללה גסה מאוד - שני כוחות שנלחמים ביניהם על השליטה בנפש הקולקטיבית: החילוני והדתי. הכוח החילוני, שהעיר שמייצגת אותו בתודעה הקולקטיבית היא ת"א - העיר ללא הפסקה - הוא כוח שהאידיאל שלו הוא מוחצן באופן מובהק. והכוח הדתי, שהעיר שמייצגת אותו היא ירושלים - עיר הקודש - הוא כוח שהאידיאל שלו הוא מופנם באופן מובהק. ניתן לומר שהיהדות, ככלל, היא דת מופנמת - אולי המופנמת מבין הדתות המונותאיסטיות - שמבוססת על שיח פרטי ופנימי עם בורא עולם. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא ציווי עמוק, מהותי. אין להחצין את דמות האל, יש להרגיש אותו בתוך עצמך, בפנימיות שלך. הציווי היהודי בכללותו שומר על חיצוניות שקטה, צנועה, נחבאת אל הכלים - "עם לבדד ישכון" - והעיר שמייצגת את הציווי הזה היא ירושלים - עיר גבוהה, במעלה ההר, מבוּדדת, רוחנית מאוד, שאליה כמהים כל הדורות ונשבעים בשמה "אם אשכחך ירושלים" - ירושלים כסמל הנשגב והעילאי לאידיאל המופנם. ומצד שני, כנגד הציווי היהודי המופנם, עומדת האידיאולוגיה החילונית ומבקשת להשית על הנפש הקולקטיבית ציוויים הוריים משל עצמה שכוללים היבטים שמתאימים לאנשים בעלי מזג יותר מהיר וקליל וצרכים יותר מוחצנים של הנפש. וכך, שתי המהויות הנפשיות הללו - המופנמת והמוחצנת, הדתית והחילונית - מוצאות את עצמן נלחמות זו בזו כשאף אחת מהן לא מצליחה לנצח את השניה, עוד משחר ההיסטוריה של העם היהודי. ואני שואלת: למה להילחם? למה להעדיף צד אחד עפנ"י האחר? למה לא להכיר אחד במעלותיו של השני? ומה יעשה חילוני שנולד מופנם או דתי שנולד מוחצן? מה הם יעשו עם הציוויים ההוריים שהקבוצה שלהם משיתה עליהם? איך הם יוכלו להרגיש שהם בסדר כשהחברה שבה הם חיים מנסה להכריח אותם להיות ההיפך מעצמם? יש לזכור שמופנמוּת ומוחצנוּת הן מהות מוּלדת שאינה נתונה לבחירתו של האדם. לכן אדם שנולד לחברה שלא תואמת את נתוניו הביולוגיים ימצא את עצמו בהכרח מתעוות מבחינה נפשית כדי להצליח להתאים את עצמו לחברה שבה הוא חי. למה? למה לעשות כך לבני אדם? אילו רק ידעו החברה החילונית והחברה הדתית ללכת זו לקראת זו ולהפנים תכונות משלימות ש"הצד השני" פיתח, יכולנו לבסס חברה הרבה יותר שקולה, מאוזנת ויציבה מבחינה רגשית. הרבה פעמים אני חושבת שכל המאבקים האידיאולוגיים שבין שמאל לימין ובין חילונים לדתיים הם למעשה מסווה למאבקים הרבה יותר עמוקים שמקורם הוא נפשי: התעקשות שהאחר יקבל אותך כפי שאתה (כפיה דתית/חילונית) וחוסר היכולת להכיל אותו ולקבל ממנו את מה שיש לו לתת. כולי תקווה שיום אחד, יום אחד, החברה שלנו תהיה טובה ואוהבת יותר הן עבור עצמה ככלל והן עבור היחידים שחיים בה.
איש באישיותו יחיה - מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי היחיד:
אם קראתם עד היום מאמרים שכתבתי כאן בבלוג על נפש ויצירה, ייתכן ששמתם לב לעובדה שבכל המאמרים הללו אני מתייחסת קודם כל לנפש היחיד ורק אח"כ מתייחסת לנפש הקולקטיבית (אם בכלל). הסדר הזה הוא נכון בעיניי משום שזהו עיקר עניינו של הבלוג: נפש הפרט. אני מתייחסת להיבטים הקולקטיביים רק כשאני חושבת שהם משפיעים על נפש הפרט במידה ראויה לציון. וכך רציתי לעשות גם במאמר הנוכחי. רציתי להתחיל מנפש הפרט ומשם להמשיך לנפש הקולקטיבית - ולא הצלחתי. נדמה שלא ניתן להבין באמת את המופנמוּת והמוחצנוּת בחיי היחיד מבלי להבין את העומס הרגשי שמוטל עליו מצד התרבות שבה הוא חי. הנה למשל שלוש כתבות מעניינות ששלושתן מתייחסות לנפשו של המופנם בעיקר דרך הפריזמה של המסרים השליליים שהוא נאלץ לספוג מצד החברה המערבית המוחצנת שבה הוא חי: האחת נקראת "להיות מופנם בעולם של מוחצנים", השניה נקראת "נקמת המופנמים: הילד הביישן עוד יראה לכם מי המלך", והשלישית נקראת "האם מופנמוּת היא קללה?". כפי שניתן לראות, אפילו השמות של הכתבות הללו מכילים בקרבם את המסרים השליליים שמופנמים סופגים על עצם מופנמוּתם, ונראה שלא ייתכן לדון בנפש היחיד - המוחצנת או המופנמת - מבלי להביא בחשבון את החברה שבה הוא חי ואת המסרים שחברה זו מעבירה לו.
כשנפגשתי עם הרעיונות של סוזאן קיין זו היתה התובנה העיקרית שלי בקשר לעצמי - תובנה שממנה נבעו הרבה תת-תובנות שעזרו לי לעצב את חיי בצורה שתואמת הרבה יותר טוב ונכון את אישיותי האמיתית. הדבר העיקרי שהבנתי הוא שאני מופנמת, מופנמת מאוד. בהתחלה הופתעתי מאוד לנוכח התובנה הזאת כי במשך הרבה שנים חייתי ופעלתי מתוך תודעה כוזבת שאני בעצם מוחצנת. אמנם לא השתמשתי במושגים הללו כי לא הכרתי אותם, אבל הדימויים של מוחצן ומופנם שררו בתוכי בעוצמה רבה, ולמעשה כל חיי ניסיתי במאמצי-על להיות ולחיות ולהתנהג ולפעול כמוחצנת. למה? כי בכל מקום שבו הייתי, נפגשתי באנשים שאמרו לי שמוחצן זה טוב ומופנם זה רע. בין אם מדובר במשפחה שלי, במורים, במעסיקים, או בחברה בכלל - על כל צעד ושעל נתקלתי באותה הגישה שלפיה התכונות המופנמוֹת הן שליליות והתכונות המוחצנוֹת הן חיוביות. נקודה. ומאחר שמאוד רציתי להשתייך לחברה שבה אני חיה, סיגלתי לעצמי תכונות מוחצנוֹת, ועשיתי זאת כ"כ טוב שהצלחתי לרמות אפילו את עצמי. כל תחומי חיי נבנו על ההנחה השגויה שאני מוחצנת. חייתי בדימוי עצמי מזוייף שבסופו של דבר התיש אותי לחלוטין והחיים שלי התמוטטו עליי כמו מגדל קלפים: בזה אחר זה נפלו עוד ועוד תחומי חיים שתיפקדתי בהם לא טוב ולא נכון. מהבחינה הזאת הדברים שלמדתי על עצמי מהספר "שקט" היו ממש מתנת-אל עבורי כי הם עזרו לי במלאכת השיקום של חיי, כשהפעם בניתי את חיי על בסיס הרבה יותר מוצק ויציב: האישיות האמיתית שלי. כשהאדם יודע מי הוא - מי הוא באמת - הוא יכול לפעול בצורה הרבה יותר אינטגרלית עם עצמו ועם סביבתו.
אם אתם בעצמכם מופנמים, אני מניחה שאתם מזדהים לפחות עם חלק מהדברים שסיפרתי כאן על עצמי. אמנם לא כולנו נאלצים להתכחש לעצמנו במידה כה גדולה כפי שאני חוויתי זאת, אבל בתור מופנמים אנחנו בהחלט עוברים עינוי נפשי מצד החברה המוחצנת שבה אנו חיים. יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר שאני פונה בדבריי לא רק אל מופנמים אלא גם אל מוחצנים: כולנו סובלים כשלא נותנים לנו להיות מה שאנחנו, וכולנו עוברים עינוי נפשי כשאומרים לנו שאנחנו לא בסדר כפי שאנחנו. יש לזכור שבמערך הנפשי שלנו מצויים מסרים הוריים לא רק מצד החברה אלא גם מצד הורים, חברים, מורים ומחנכים - ואלו לפעמים שוללים דווקא תכונות מוחצנוֹת. הציוויים ההוריים בדבר המופנמוּת והמוחצנוּת מגיעים לא רק מהתרבות אלא גם ממקורות אישיים, ולפעמים הם עומדים בסתירה לציוויים ההוריים התרבותיים. כפי שאנו רואים, אעפ"י שעל פני השטח המצב נראה פשוט ונדמה לנו שיש מסר הורי אחיד שמנחה את כולנו (המסר התרבותי), הרי שמתחת לפני השטח המצב יכול להיות יותר מורכב ואפילו מבלבל לעיתים. אם אתם מזדהים עם הדברים האלה ומרגישים שאתם לא בסדר כפי שאתם - ולא משנה אם אתם מוחצנים או מופנמים - עצתי היא שתתבוננו במסרים ההוריים השוררים בתוך נפשכם ותנסו להיפטר מהם בכל דרך אפשרית. תחושת ההקלה שנובעת מתחושת ה"בסדר" היא כ"כ גדולה, שהיא שווה בעיניי כל מאמץ.
היבט חשוב שסוזאן קיין עוסקת בו בספרה הוא היכולת להרחיב את גבולות האישיות הטבעית שלנו. במאמר על מודעות עצמית ושינוי הרגלים עסקתי בשאלות רבות הנוגעות לעניין זה: מהי האישיות המקורית שלנו והאם ניתן באמת לשנות אותה. סוזאן קיין עוסקת גם היא בשאלות אלו ונותנת תשובות דומות לאלו שלי, אלא שהיא מגבה את תשובותיה במחקרים מעניינים על מוח האדם ועל יכולת ההסתגלות והשינוי שבני אדם יכולים לבצע באישיותם. המסקנה של הספר, בקצרה, היא שאכן ניתן להרחיב את גבולות האישיות שלנו עד מידה מסוימת, אולם כשאנו עושים זאת עלינו להביא בחשבון מספר גורמים: 1) להכיר את האישיות הטבעית שלנו על צרכיה ומגבלותיה ולפעול מתוך הקשבה ותיאום עם עצמנו 2) לשנות את עצמנו מתוך קבלה של מי שאנחנו ולא מתוך שלילה עצמית 3) להבין את הסיבה שמניעה אותנו לשנות את עצמנו ולפעול בהתאם לסיבה הזאת. סעיף 3 עוסק במה שסוזאן קיין מכנה "פרוייקט ליבה אישי", כלומר כאשר ישנו משהו יקר ערך עבורנו שחשוב לנו לקדם ואנחנו מרגישים שהאישיות הטבעית שלנו מוגבלת מידי מכדי לקדם אותו, אזי כדאי לנו לפתח מיומנויות נוספות - הפוכות מטבענו - שלא נמצאות בארסנל הטבעי שלנו. במקרה כזה הנפש שלנו תתגמש ותתגייס למשימה בהתלהבות ובשמחה משום שהיא פועלת למען דברים שחשוב לה לקדם. תהליך שינוי שכזה מתרחש פעמים רבות אצל אנשים מבלי שהם אפילו מודעים לכך, וסוזאן קיין מביאה בספר דוגמאות יפות ומעניינות לתהליכי שינוי שכאלה - חלקם מודעים וחלקם בלתי מודעים - הן בקרב מופנמים והן בקרב מוחצנים.
נקודה נוספת שחשוב לי לעמוד עליה היא המופנמוּת והמוחצנוּת כפי שהן באות לידי ביטוי בחיי הזוגיות ובקשרים חברתיים בכלל. בספר "שקט" יש פרק שנקרא "פער התקשורת: לדבר עם בני הטיפוס הנגדי", ובו אנו רואים שלעיתים קשר בין שני אנשים בעלי טבע הפוך יכול להעניק לכל אחד מהם את הצדדים שחסרים לו, כשכל אחד מהם מהווה איזון נפשי עבור האחר. הנה למשל ציטוט מהספר שמדגים זאת יפה: "מופנמים ומוחצנים מרגישים לפעמים רתיעה הדדית, אבל המחקר של ת'ורני מראה שכל צד יכול להציע הרבה דברים למשנהו. על המוחצנים לדעת שהמופנמים - שלעיתים קרובות כאילו בזים לשטחיות - אולי ישמחו מאוד להיגרר אל מקומות קלילים יותר; והמופנמים, שלפעמים מרגישים כאילו נטייתם לשוחח על בעיות הופכת אותם לטרחנים, צריכים לדעת שהם מעניקים רשת ביטחון לאחרים לנהל שיחה רצינית". הפרק מעניין מאוד משום שהוא חושף את היתרונות והחסרונות של התקשורת הבין-אישית המופנמת והמוחצנת, ובסופו של דבר המסקנה שאני הסקתי מהפרק הזה היא שלכל אחד מאיתנו יש מה להעניק אחד לשני. קשרים בין אנשים הם דבר מאוד מורכב והם נבנים על מערכת איזונים, ולעיתים דווקא החיבור בין טיפוסים הפוכים יכול ליצור איזון בריא ודינמיקה טובה ומספקת עבור שני הצדדים. והערה נוספת שחשוב לי לציין בעניין הטיפוסים ההפוכים: אם קראתם את המאמר מפרי עטי הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו, ייתכן שקישרתם בין מינימליסט למופנם ובין מקסימליסט למוחצן. לכאורה נראה שאכן ישנה התאמה שכזאת וקל מאוד להתבלבל ביניהם. אבל חשוב לי להבהיר שאין התאמה כזאת מהסיבה הפשוטה שמינימליסט ומקסימליסט הן תגובות לפגיעה נפשית, כלומר הן צורות הסתגלות והתגוננות והן לא חלק אינטגרלי מהאישיות הטבעית שלנו. זאת בשעה שמופנמוּת ומוחצנוּת הן טבע ביולוגי מוּלד. בהחלט ייתכן שמינימליסט יהיה מוחצן ומקסימליסט יהיה מופנם. זה קורה, בהחלט קורה, ואין שום קשר מחייב בין שתי החלוקות הללו.
ולסיום החלק הזה אני רוצה להתייחס למושג שהכרתי עוד לפני שקראתי את הספר "שקט", מושג שאני מאוד אוהבת ומתואר בספר בצורה מאוד יפה ואפילו מרגשת בעיניי. "הכוח הרך" הוא מושג מזרחי שמלמדים אותו באמנויות לחימה ופירושו שהרכות היא חזקה לא פחות מהנוקשות ולעיתים אפילו חזקה ממנה. הנה למשל ציטוט מהספר שמסביר יפה את העיקרון הזה: "אבל כשהתחלנו לדבר על התפיסה האסיאנית של 'הכוח הרך' - מה שאני מכנה מנהיגות 'באמצעות מים ולא באמצעות אש' - התחלתי לראות בו פן פחות מושפע מסגנונות התקשורת המערביים. 'בתרבויות אסיה', אמר ני, 'יש לפעמים דרך מעודנת להשיג את רצונך. היא לא תמיד אגרסיבית, אבל היא יכולה להיות מאוד נחושה ומאוד מקצועית. בסופו של דבר משיגים הרבה בזכותה. כוח אגרסיבי מרסק אותך; כוח רך מפתה אותך'". רוב חיי הרגשתי שאני חלשה מידי, רגישה מידי, רכה מידי מכדי להתקיים ולשרוד בעולמנו האכזר. תמיד קינאתי באנשים "חזקים" - המוחצנים. אמנם לא ידעתי שאני מופנמת, אבל בהחלט ידעתי שיש הרבה מידי אנשים סביבי שיכולים להפיל אותי בקלות. הרגישות שלי היתה בעוכריי - כמו קללה היא ריחפה מעל ראשי, מאיימת לרסק אותי כל רגע. ומעולם לא תיארתי לעצמי שגם לי, כמופנמת, יש כוח משלי. הכוח היחיד שהחברה שסביבי הכירה בו הוא כוח אגרסיבי, כוח של נוקשות וקשיחות, כוח של ברזל ואבן ואש ותמרות עשן ורעש, רעש, רעש. וכשקראתי את הספר של סוזאן קיין, התחלתי להעריך מחדש את הכוח שלי כמופנמת - כוח של רכות ונועם, כוח פנימי, כוח של מים ורוח ושקט, הרבה מאוד שקט. ולמדתי, בסופו של דבר, שיש הרבה כוחות שפועלים בעולמנו - כולם טובים לכשעצמם - והכוח הרך הוא אחד מהם והוא לא פחות טוב מהאחרים. אני חושבת שבתור מופנמים יש בכך בשורה מרעננת ומרגיעה שיכולה לעודד אותנו ולחזק מאוד את רוחנו.
הכר את ילדך - מופנמוּת ומוחצנוּת בחינוך והוראה:
כל התופעות וההיבטים של מופנמוּת ומוחצנוּת שסקרנו עד עכשיו מופיעים ביתר שאת בחיי החינוך וההוראה. אחרי הכל - מי מעביר לילדים את המסרים ההוריים אם לא ההורים והמורים? אמנם הילדים סופגים הרבה מסרים גם מהחברה שסביבם - ובעיקר מאמצעי התקשורת שמשמשים סוכנים אקטיביים של השקפת העולם המוחצנת, הווה אומר: משמשים כסמכות הורית כלל-תרבותית - אולם האנשים העיקריים שמעצבים את הדימוי העצמי של הילד ומהווים את מצע הגדילה הנפשי שלו הם ההורים והמורים; ואם ההורים והמורים ממלאים בצורה מכוונת את תפקידם, הם יכולים גם לעזור לילד להתגבר על מסרים שליליים שמגיעים מן החוץ ע"י חיזוק הביטחון העצמי שלו וסיפוק תנאי גדילה שנכונים עבורו בתור מופנם או מוחצן. בספר "שקט" סוזאן קיין מתייחסת להיבטים רבים של חינוך והוראה - אם במישרין ואם בעקיפין. אם אתם בעצמכם הורים או מורים, הייתי אומרת שלא רק מומלץ עבורכם לקרוא את הספר אלא אפילו הכרחי. הספר נותן כלים מצוינים להכיר את ילדיכם ולהבין באיזה מקום בערך הם נמצאים על הסקאלה של מוחצן/מופנם. כמו כן, ישנה בספר התייחסות נרחבת לסביבות לימודים שמתאימות לילדים מוחצנים ומופנמים, וכן התייחסות ליחסי הורים-ילדים בעלי מזג דומה (למשל הורה מופנם וילד מופנם) ובעלי מזג שונה (למשל הורה מוחצן וילד מופנם). כמו כן תוכלו לקבל מהספר כיווני מחשבה ועצות מעולות לגידול מכוון ומודע יותר של ילדיכם. הנה למשל ציטוט מהספר שמדגים על קצה המזלג את עושרו של הספר בתחום החינוך וההוראה: "הורים בעלי כוונות טובות באמצע המאה שעברה הסכימו שהשקט פסול, ושחברתיות היא האידיאל גם לבנות וגם לבנים. חלקם השתדלו להרחיק את ילדיהם מתחביבים רציניים או כאלה הכרוכים בהתבודדות, כמו מוסיקה קלאסית, שהיו עלולים לפגוע בפופולריות שלהם. ילדים נשלחו לביה"ס בגיל מוקדם יותר ויותר, כי שם המשימה העיקרית היתה ללמוד להשתלב בחברה. ילדים מופנמים זוהו לעיתים קרובות כבעייתיים - מצב מוכר לכל מי שיש לו ילד מופנם כיום". אין לי ספק שהיכרות עם הרעיונות של הספר יכולה לשפר את המודעות של כל הורה ומורה לגידול וטיפוח נפש הילד, ובכך לתת לילדים בסיס רגשי טוב שעליו הם יכולים לגדול ולהפוך לבוגרים בעלי תחושת ערך עצמי ודימוי עצמי חיובי.
אחד הדברים המעניינים שלמדתי מהספר "שקט" הוא המושג "רגישות לתגמולים". מסתבר שישנם הבדלים מאוד גדולים בין התגובה של מוחצנים ומופנמים לתגמולים. באופן כללי ניתן לומר שככל שהאדם יותר מופנם כך הצורך שלו בתגמולים הוא יותר קטן, ועבורו תהליכים הם יותר חשובים מאשר תוצאות. ואותו הדבר עם המוחצן, רק להיפך. התובנה הזאת בדבר הרגישות לתגמולים הזכירה לי עד כמה חשוב שבתור מורים נספק לתלמידינו את שני חלקי המשוואה: גם תהליכים וגם תוצאות, גם מהותי וגם מעשי. לא להזניח אף אחד מהם כי הזנחה שכזאת פירושה הזנחה של היבט נפשי חשוב. על הבסיס הזה בניתי את תוכניות הלימודים שיצרתי עבור תלמידיי, וכך אופן הלימוד שלי הוא מאוזן: איזון בין הבנה, חוויה ועשייה, איזון בין הבנת העקרונות לבין הקפדה על פרטים, איזון בין טכני, מהותי ומשמעותי ("איך", "מה" ו"למה"), איזון בין איכות לכמות, איזון בין תהליכים לתוצאות, וכד'.
תנו לאמנים לחיות - מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי היצירה:
כפי שראינו עד כה, הפגיעה בנפש האדם על רקע היותו מוחצן או מופנם יכולה להיות עמוקה וקשה מאוד, ותוצאותיה עלולות להיות הרסניות בכל תחומי חייו. וכשמדובר בנפש האמן, הפגיעה חמורה שבעתיים. נדמה שאין תחום שבו הפגיעה בנפש הינה בעלת השלכות כה חמורות כמו בתחום האמנות והיצירה. אחרי הכל - נפשו של האמן היא כלי העבודה שלו. בלעדיה אין לו קיום כאמן. וכשאומרים לאמן שנפשו היא לא בסדר, פוגעים בעצמיותו העמוקה ביותר וביכולתו לבטא את עצמו באופן אמיתי וכנה. אם תסתכלו סביבכם תוכלו לראות את המסר ההורי המערבי הכלל-תרבותי מופעל על כל סוגי האמנות ועל כל סוגי האמנים. מספיק לקרוא את מדורי התרבות והאמנות כדי לראות עד כמה המוחצנוּת קנתה שביתה בנפש האמן הקולקטיבית. תופעת הזמרים/ות המתפשטים; השחקנים שמצטלמים בתנוחות מיניות פרובוקטיביות שמטרתן לגרות עוד ועוד את החושים; הראיונות החושפניים עם אמנים; תרבות הריאליטי שמספקת עוד ועוד שיאים של התרגשויות; ועוד ועוד תופעות בתרבות הפופולרית שמעידות כאלף עדים על כך שהמוחצנוּת כפי הנראה לעולם לא תפסיק לנסות לעורר פרובוקציות וליצור הרבה רעש ובאזזז - גם כשאין בכל אלו שום תוכן ממשי. תוכלו לומר שמדובר רק בתרבות הפופ ושאין שום קשר בינה לבין חיי היצירה והאמנות העמוקים יותר. במובן מסוים זה נכון. אכן, האמנים הרגישים יותר מחפשים בד"כ ביטוי אמנותי עמוק יותר ופנימי יותר ונטייתם הטבעית היא להישמר מפני האווירה הזולה והמוחצנת שההמון מחפש אחריה. עד כאן אין בעיה. לכאורה כל אמן - בין אם הוא מופנם ובין אם הוא מוחצן - יכול למצוא את מקומו בעולמנו. נכון? לא נכון. כי אמנות הפופ שימשה מאז ומתמיד מראה שמשקפת את האמנות העמוקה יותר. אמנות הפופ היא כמו הקצף עפנ"י הגלים שמעיד על האמנות העמוקה יותר שמתרחשת במעמקי הים, והאמנות שמתרחשת במעמקי הים מושפעת באופן מהותי מהרוחות הנושבות מעל פני הים. והרוחות הנושבות מעל פני הים של חיי האמנות והיצירה המערבית הן רוחות סוערות של מוחצנוּת שאינה יודעת שובעה ומבקשת עוד ועוד גירויים, עוד ועוד עשייה, עוד ועוד רעש, רעש, רעש. הנה למשל דוגמא שממחישה היטב את דבריי:
לאחרונה קראתי ראיון קצרצר עם איש אחד, מלחין, שמשמש כפרופסור באקדמיה למוסיקה בירושלים וכחלק מתפקידיו באקדמיה הוא גם מלמד הלחנה (הלחנה של מוסיקה אמנותית, כן? לא מדובר במלחין של מוסיקה פופולרית). הנה לפניכם משפט מפתח מתוך הראיון: "יוצרים אוהבים אדרנלין". כך הוא אומר. תוכלו לומר שזה בסה"כ משפט מאוד קצר ושאני נתפסת על קטנות, אבל הסיבה שאני נתפסת על המשפט הזה היא שאני מכירה היטב את האיש הזה. לגמרי במקרה הוא היה אחד המורים המשמעותיים שלי באקדמיה. אני בהחלט מכבדת את האיש הזה ומודה לו על מה שהוא העניק לי כמורה, אבל במשך שנות לימודיי באקדמיה הגישה שלו מאוד הפריעה לי, משלוש סיבות: 1) הגישה שלו שיקפה לא רק את דעתו הפרטית אלא היתה גישה כוללת של האקדמיה ושל העשייה המוסיקלית האמנותית בארץ בכלל: לעשות, לעשות, לעשות. להרגיש - אאוט, לעשות - אִין. אמנם כשהייתי סטודנטית עדיין לא הכרתי את המושגים מופנמוּת ומוחצנוּת, אבל רוח הדברים כפי שהיא מתבטאת במשפט "יוצרים אוהבים אדרנלין" היתה שם כל הזמן, נוכחת מאוד, ונראתה לי מאוד לא נכונה ולא מתאימה לנפש האמן שבי. 2) מדובר באיש שהוא לא רק מלחין אלא גם מורה, ומתוקף תפקידו יש לו גישה אל היקר באוצרות תבל: נפש האמן. תלמידים-אמנים רבים עוברים תחת ידיו ותחת ידיהם של מורים נוספים בעלי גישה דומה לשלו, ומאמצים את הגישה המעוותת והחד-צדדית הזאת ומנסים לעמוד בה בכל כוחם על מנת להצליח בעתידם כמלחינים. בעיניי זה ממש נורא וזועק לשמיים. 3) הוא אומר דבר שהוא מעולם לא בדק ולא אימת במציאות כלומר הוא מציין את הגישה שלו כעובדה קיימת שאין עליה עוררין מבלי לטרוח לבדוק האם הוא צודק או טועה. כי זהו טבעו של ההורה - לא בודק, לא חוקר, לא שואל שאלות, ומניח שכל מה שהוא חושב זה מן הסתם הדבר הנכון. אילו אותו מלחין היה אומר שהוא עצמו אוהב אדרנלין, הייתי מורידה בפניו את הכובע ומאחלת לו לבריאות ושיהיו לו הרבה שנים של אדרנלין ותסיסה ואקשן ומה לא. אין לי שום בעיה עם אמן שהוא מוחצן מטבעו. אבל יש ויש לי בעיה עם אמן ומורה שחושב שכולם צריכים להיות כמוהו ושמנסה להשית את המסר ההורי הקולקטיבי על נפשות תלמידיו מבלי לנסות אפילו להכיר אותם ואת נטייתם הטבעית. ועכשיו נשאלת השאלה: מדוע איש זה מאמץ בכזאת קלות את המסר ההורי הקולקטיבי? והתשובה היא: משום שהכי קל ללכת עם העדר. העדר מתגמל אותך מצוין כשאתה מציית לו. ואתה אפילו לא צריך לבדוק את אמיתות דבריך או להכיר במציאות אחרת, שונה משלך. אתה מהחזקים, מהשולטים בכיפה, ואין לך שום צורך לחשב מסלול מחדש או לבדוק את עצמך שמא אתה טועה. בעיניי מדובר בגישה חמורה והרסנית שאסור לה להתקיים - בטח ובטח שלא כנורמה מקובלת. בתור סטודנטית באקדמיה סבלתי מאוד מהמסרים הללו והם השפיעו עליי לרעה בצורה ממש קריטית בהמשך חיי כמלחינה ויוצרת. ולמרות שניסיתי כמה וכמה פעמים לשוחח עם אותו מלחין-מורה ולהביא את המציאות הפנימית שלי אל השיח איתו - העליתי חרס בידי. האיש לא הקשיב ודחה מכל וכל את התכנים שהעליתי בפניו. אחרי הכל - למה שיקשיב? הוא מהחזקים, הוא לא צריך להקשיב לאף אחד.
האם יוצרים אכן "אוהבים אדרנלין"? או במילים אחרות: האם נפש האמן היא מטבעה מופנמת או מוחצנת? התשובה לשאלה הזאת היא שאין תשובה לשאלה הזאת. אמנים הם בני אדם בדיוק כמו כל בני האדם האחרים, ויש מביניהם מוחצנים יותר/פחות ומופנמים יותר/פחות. אל לנו לגבש דעה מוקדמת על אמן רק בגלל העובדה שהוא אמן. אם הוא יוצר - הוא אמן. אם הוא מבטא את עצמו בכנות - הוא אמן. ולא משנה אם הוא מוחצן או מופנם. יחד עם זאת, באופן כללי ניתן בהחלט לומר שנטייתה הטבעית של נפש האמן היא דווקא לכיוון המופנם יותר מאשר לכיוון המוחצן. בספר "שקט" אין פרק שמתייחס דווקא לאמנים, אבל ההתייחסות להיבטים יצירתיים שזורה לאורך כל הספר, ובנוסף לכך יש בספר פרק שעוסק ביצירתיות, כשהדגש הוא על תחומי יצירה טכנולוגיים ומדעיים, וניתן ללמוד ממנו רבות גם על נפש האמן. הנה מספר ציטוטים מהספר שממחישים היטב את העובדה - ואכן מדובר בעובדה שמגובה במחקרים - שנפש היוצר והאמן נוטה לכיוון המופנם יותר מאשר לכיוון המוחצן:
"ילדים בעלי תגובתיות גבוהה עשויים יותר להיות בבגרותם אמנים וסופרים ומדענים והוגי דעות, מפני שהסלידה שלהם מחידושים גורמת להם להעביר את הזמן בסביבה המוכרת - והפורייה מבחינה אינטלקטואלית - של מוחותיהם".
"בביוגרפיה שלו, יועץ ווזניאק לבני נוער השואפים ליצירתיות גדולה: 'רוב הממציאים והמהנדסים שפגשתי דומים לי - הם ביישנים והם חיים בתוך הראש שלהם. הם כמעט כמו אמנים. בעצם, הטובים ביותר מביניהם הם אכן אמנים. ואמנים עובדים טוב ביותר לבד במקום שבו יש להם שליטה על עיצובה של המצאה, בלי שהמון אנשים אחרים יתכננו אותה לצורך שיווק או איזו ועדה אחרת. אני לא מאמין שמשהו ממש מהפכני הומצא אי-פעם ע"י ועדה. אם אתם המהנדסים הנדירים שהם גם ממציאים וגם אמנים, אתן לכם עצה שאולי קשה לקבל. העצה היא: עִבדו לבד. תוכלו לתכנן מוצרים ורכיבים מהפכניים אם תעבדו בעצמכם. לא בוועדה. לא בצוות'".
"הוא לא היה לומד כ"כ הרבה על מחשבים, ווז אומר עכשיו, אם לא היה ביישן מכדי לצאת מהבית. אף אחד לא היה בוחר גיל התבגרות כאוב מסוג זה, אבל העובדה היא שבדידותו של ווז בשנות העשרה שלו, וההתמקדות שלו במה שעתיד להיות שאיפת חייו, טיפוסיים לאנשים יצירתיים במיוחד".
"אחד הממצאים המעניינים ביותר, אשר מחקרים מאוחרים יותר חזרו עליו, היה שהאנשים היצירתיים יותר נטו להיות מופנמים מיוצבים חברתית. היו להם כישורים בין-אישיים אבל 'לא מזג חברתי במיוחד או כזה שנוטה להשתתף'. הם תיארו את עצמם כעצמאים ואינדיבידואליסטים. בשנות העשרה שלהם היו רבים מהם ביישנים ומתבודדים".
"וכך כתבו ג'נט פארול וליאוני קרונבורג: 'בעוד שמוחצנים נוטים לפתח מנהיגות במרחב הציבורי, המופנמים נוטים לפתח מנהיגות בתחומים תיאורטיים ואסתטיים. מנהיגים מופנמים בולטים במיוחד, כמו צ'רלס דארווין, מרי קירי, פטריק וייט וארתור בויד, שיצרו תחומים חדשים של מחשבה או ארגנו מחדש ידע קיים, העבירו תקופות ארוכות מחייהם בהתבודדות. לכן, מנהיגות לא באה לידי ביטוי רק במצבים חברתיים, אלא גם במצבים מבודדים יותר, כמו בפיתוח שיטות חדשות באמנות, יצירת פילוסופיות חדשות, כתיבת ספרים מעמיקים ופריצת דרך במדע'".
"האנשים שפריד ראיין אמרו בקול רם את מה שאנשים יצירתיים ידעו תמיד. קפקא, לדוגמא, לא היה יכול לשאת אפילו את נוכחות ארוסתו המעריצה כשעבד: 'אמרת פעם שהיית רוצה לשבת לידי כשאני כותב. הקשיבי, במצב הזה אני לא יכול לכתוב בכלל. כי כתיבה משמעותה לחשוף את עצמך חשיפת יתר; החשיפה העצמית הגדולה ביותר והכניעה האלה שבהן אדם, כשהוא עסוק באנשים אחרים, ירגיש כאילו הוא מאבד את עצמו, ואשר ממנה, לפיכך, הוא יירתע תמיד כל עוד הוא שפוי... לכן אי אפשר להיות מספיק לבד כשכותבים, לכן אין אף פעם מספיק דממה מסביב כשכותבים, ואפילו הלילה איננו מספיק לילה'".
כפי שניתן לראות מהציטוטים הנ"ל, נטייתם הטבעית של אמנים ואנשים יצירתיים היא להתבודד ולחוות את עולמם הפנימי ביתר שאת - יותר מאשר אנשים שעוסקים בתחומים אחרים. ויש בכך כמובן הגיון רב: אחרי הכל, האמן מבטא את נפשו, ואיך יבטא אותה אם לא יחווה אותה בינו לבין עצמו? לכן האמירה "יוצרים אוהבים אדרנלין" היא פשוט לא נכונה ותלושה לחלוטין מהעובדות ומהמציאות הפנימית של רוב האמנים. יחד עם זאת חשוב לי שוב להדגיש שישנם בהחלט אמנים שנמצאים במיקום יותר מוחצן על הסקאלה (וגם הם בד"כ מופנמים במידה מסוימת), ומאוד לא נכון בעיניי להכניס אמנים לקטגוריות שמגבילות אותם. כל אמן זקוק לתחושה שהוא בסדר כפי שהוא - ולא משנה מה הוא - משום שרק כך הוא יכול לבטא את עצמו בחופשיות וללא מגבלות.
נקודה נוספת שאני רוצה לדון בה היא השאלה המעניינת: האם האמנות עצמה נחלקת לסוגים של אמנות מוחצנת ואמנות מופנמת? כלומר האם ישנם סוגי אמנות שדורשים אישיות אמן מוחצנת או מופנמת כדי ליצור אותם? לדעתי לא ניתן לענות על השאלה הזאת באופן גורף כי אמנות היא אמנות, היא חופשית ואין לה מגבלות או נוסחאות קבועות שניתן לכמת או להגדיר אותן בצורה מוחלטת. יחד עם זאת, אסתכן ואומר שבמקרים מסוימים אכן ישנם היבטים מסוימים של האישיות המוחצנת או המופנמת שבאים לידי ביטוי ביתר שאת באמנויות מסוגים שונים. למשל, כשהייתי תלמידת תיכון (למדתי בתיכון מוסיקלי), ומאוחר יותר כשהייתי סטודנטית באקדמיה, היתה בקרבנו התלמידים חלוקה מאוד ברורה בין התלמידים שניגנו מוסיקה קלאסית: החנונים, לבין התלמידים שניגנו ג'אז-רוק-פופ: הקוּלים (דרך אגב, בספר "שקט" ישנה התייחסות נרחבת למושג "קוּל" ולמשמעותו המהותית. למשל, הידעתם שאנשים קוּלים הם באמת יותר "קרירים" פיזית מאנשים חנונים? מאחר שרמת התגובתיות שלהם נמוכה והם הרבה יותר אדישים ממופנמים, זרימת הדם שלהם יותר איטית ולכן הם יותר "קרירים" ממופנמים. הגיוני בסה"כ...). אם נסתכל על החלוקה הזאת במושגים של מופנמוּת ומוחצנוּת, נוכל לומר שיש בהחלט קשר בין אישיות מופנמת לבין מוסיקה קלאסית, ובין אישיות מוחצנת לבין מוסיקה "קלה". עצם המינוח "מוסיקה קלה" מעיד על כך שהיא קלילה יותר, שטחית יותר, ודורשת פחות העמקה ורצינות מכפי שהמוסיקה הקלאסית דורשת. המוסיקה הקלה מתבססת במידה רבה על אילתור - כלומר על הפתעות, נטילת סיכונים וספונטניות, לעומת המוסיקה הקלאסית שמתבססת על קריאת תווים - כלומר על סדר, ודאות וידיעה מראש מה אתה הולך לנגן; המוסיקה הקלה נשענת ברובה על עבודת צוות (חברי להקה, מפיקים, עבודה משותפת באולפן, וכד'), לעומת המוסיקה הקלאסית שנשענת בעיקר על עבודה עצמית והתבודדות; מבחינת טכניקת הנגינה, המוסיקה הקלה דורשת קודם כל ביטוי רגשי ורק אח"כ שליטה טכנית (כלומר הבסיס שלה הוא הריגוש), לעומת המוסיקה הקלאסית שדורשת מיומנות גבוהה, עידון, משמעת עצמית ויכולת אינטלקטואלית. ניתן להמשיך את ההשוואה הזאת עוד ועוד, אבל אני מניחה שהמסר כבר ברור. כמובן שהחלוקה שעשיתי כאן היא מאוד גסה וכוללנית ואני מכירה לא מעט מוסיקאים שחייהם המוסיקליים עומדים בסתירה מוחלטת לדברים שכתבתי כאן. אבל חשוב לי לעורר דיון בנושא, ולאו דווקא לתת תשובות "נכונות" בעניין הזה. מה שחשוב לי להבהיר הוא שלכל אמן יש את העשייה האמנותית שמתאימה בצורה מדויקת לאישיות שלו, ואם אתם אמנים שמחפשים את דרככם אני ממליצה שתביאו בחשבון את השאלה הזאת. אני בעצמי עברתי תהליכים רבים שנוגעים לשאלה הזאת, ובסופו של דבר הבנתי שהעיסוק במוסיקה בת-זמננו אינו תואם את האישיות שלי ובעקבות כך שיניתי באופן מהותי את הכיוון האמנותי והיצירתי שלי. ואני הרבה יותר שמחה ומאושרת כיום עם הכיוון החדש שבחרתי.
ולסיום החלק הזה אני רוצה להביא לכם מספר דוגמאות שנוגעות בקשר שבין מופנמוּת ומוחצנוּת ובין חיי היצירה:
כאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה ומעניינת שנקראת "מדענים טוענים: פיצחנו את הנוסחה שהופכת שיר ללהיט". הנה ציטוט מהכתבה: "שיר שיצא לפני שנות ה-80, מרכיב הדאנס לא היה חשוב בהפיכתו ללהיט, ודווקא סגנונות איטיים היו יותר אינטגרליים וזכו להצלחה וטיפסו גבוה במצעדים. משנות ה-80 ואילך התמונה השתנתה ושירי הדאנס הפכו ללהיטים". וציטוט נוסף: "ממצא מעניין ודי מפתיע שהתגלה הוא שלאורך כל השנים, ככל שהשיר היה רועש יותר כך גדלו הסיכויים שלו להפוך ללהיט". מהציטוט הראשון ניתן לראות שרמת המוחצנוּת בתרבות המערבית עולה ככל שעוברות השנים, ורמת הגירויים שהקהל דורש גדלה יותר ויותר - סוג של התמכרות לצריכה מוגברת של מתחים. והציטוט השני מחדד היטב את תמונת הנפש הקולקטיבית המערבית: נפש שזקוקה להרבה מידי רעש ולהרבה פחות מידי שקט.
דוגמא נוספת היא סיפורה הטראגי של איימי ויינהאוס. לאחרונה נתקלתי בכתבה קצרה שנקראת "איימי ויינהאוס, הסרט" אודות הסרט הדוקומנטרי "איימי". הנה ציטוט מהכתבה: "הכוכבת הזו זוהרת כלפי חוץ באור יקרות אבל נשרפת ומתאכלת מבפנים באותו הזמן. ויש אינסוף אחראים: ההורים שלא זיהו את הבעיה בגיל מוקדם, המפיקים והמנהלים שדחפו אותה אל הקצה, הקהל שדרש עוד ועוד, והתקשורת שרדפה. כולם תידלקו את האש הזאת, ששרפה את איימי לחלוטין". אם נניח לרגע שאיימי ויינהאוס היתה בעלת אישיות מופנמת - וזו הנחה שנראית לי מאוד הגיונית לאור היכרותי עם דמותה ועם נסיבות חייה - נוכל להבין שמרגע שהיא התחילה להצליח, היא למעשה התחילה להיכשל. מדוע? כי הצלחה מהסוג המוחצן שהיא חוותה פירושה עינוי נורא עבור אישיות מופנמת. אילו היא היתה מוחצנת, היא היתה ניזונה היטב מהאקשן שהיה סביבה ואפילו מבקשת עוד. יש לא מעט אמנים כאלה שממשיכים למלא איצטדיונים גם בגיל מופלג, ורוצים עוד ועוד ועוד. וזה בסדר גמור ואין שום בעיה עם זה. אבל איימי לא היתה כזאת. היא לא ניזונה מהאקשן, היא הותשה ממנו. וחוסלה ממנו. פלא שהיא נשרפה עד כלות בגיל כ"כ צעיר? אני חושבת שאפשר ללמוד דבר מאוד חשוב מסיפורה של איימי ויינהאוס: לא רק העשייה האמנותית עצמה צריכה להתאים לאישיותנו, אלא גם האופן שבו אנחנו מביאים את אמנותנו אל העולם החיצון, וכן יחסי הגומלין שאנחנו יוצרים עם הקהל שלנו. חיי היצירה הם תהליך שמתחיל בינינו לבין עצמנו ומסתיים כשהיצירה יוצאת החוצה אל העולם הגדול. זהו פירושה המלא של הצלחה אמנותית. ואם אנחנו פועלים בכל שלבי היצירה באופן קשוב ואינטגרלי עם טבענו האמיתי, אנחנו בהחלט יכולים להצליח כאמנים ולהנות מכל שלבי היצירה - כולל מהקשר עם הקהל - מבלי להישרף כמו איימי ויינהאוס. ליתר הרחבה בעניינה של איימי ויינהאוס אתם מוזמנים לקרוא את המאמר מפרי עטי איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה.
דוגמא אחרונה היא להקת קווין שמדגימה שילוב מיוחד במינו ופורה בצורה יוצאת מן הכלל בין מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי היצירה. תמיד כשאני מקשיבה ללהקת קווין אני שואלת את עצמי: מה בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון המופנמים היו עושים בלי פרדי מרקורי המוחצן? איזו מין להקה אנמית הם היו מקימים ואיזו מין מוסיקה משעממת הם היו יוצרים אילו פרדי לא היה איתם? ואז אני עונה לעצמי בשאלה: ומה הוא היה עושה בלעדיהם? איזו מין מוסיקה רגשנית מידי, עמוסה מידי, רעשנית וחסרת עידון יותר מידי הוא היה יוצר אילו הם לא היו יחד איתו כדי לאזן את אישיותו המוסיקלית? בעיניי אין שום ספק בכך שהחיבור בין ארבעת המופלאים הללו הוא הוא שיצר את הבאלאנס הכ"כ נדיר שיש בלהקה הזאת ואת המקוריות והייחודיות שלה. כמובן שכל אחד מחברי הלהקה משופע בכישרון רב מאוד, אבל לדעתי אילו לא היה ביניהם איזון רגשי כ"כ נכון ונדיר, הכישרון שלהם לא היה מספיק והמוסיקה שלהם היתה יוצאת נפסדת בסופו של דבר. כפי הנראה החיכוך הנפשי המתמיד שלהם זה בזה הוציא מכל אחד מהם את הטוב שבו, וביחד נוצר ביניהם שילוב מדויק ועוצמתי שמכיל את שני כוחות הנפש: המוחצן והמופנם.
דוגמאות ותוספות:
לפניכם מספר דוגמאות שכל אחת מהן מתייחסת בדרכה שלה לנושאים שעלו כאן במאמר. ישנן כמובן אינספור דוגמאות נוספות למופנמוּת ומוחצנוּת - המופנמוּת והמוחצנוּת נמצאות סביבנו, בכל מקום, וכל שעלינו לעשות הוא להקשיב, להתבונן וללמוד אודות העולם ואודות עצמנו. ובכן, הנה הדוגמאות:
מאמר דעה קצר שנקרא "פרשת השבוע: ממשה רבנו ליאיר לפיד" ומעורר געגוע עז למנהיגות מופנמת, רגישה, ואפילו חסרת ביטחון, שבגימגום אחד שלה מצליחה להגיד יותר מאלף מילים שטחיות וריקות מכל תוכן של "מנהיגים" בעלי בלורית מוכספת וג'ל. לפעמים לחישה היא הרבה יותר עוצמתית מצעקה.
ובאותו עניין: לאחרונה ראיתי סרטון פרסומת של המועמד העצמאי וואייט סקוט שרץ בבחירות לפרלמנט בקנדה. בהתחלה כשראיתי את הסרטון הזה חשבתי שאני רואה סרט פארודי - הוא כ"כ מגוחך שקשה להאמין שהוא אמיתי. סרטון שלוקח את המוחצנוּת עד קצה האבסורד שלה ומעורר תהיות עמוקות לגבי הכיוון שהתרבות המערבית מידרדרת אליו. אידיוקרטיה במיטבה. טימטום שלא ייאומן. מחריד.
ראיון מרתק שנעשה עם אריק איינשטיין ז"ל בשנת 1997 ונקרא "20 שנה שלא ראיתי פרפר". גם מבלי לדעת מראש שאריק איינשטיין היה מופנם, ניתן לדעת מהראיון הזה שהוא מופנם כי כמעט כל מילה שיוצאת מפיו מבטאת את המופנמוּת שלו. הנה למשל ציטוט מתוך הראיון שמבטא זאת באופן מובהק: "הופעות? אני לא אוהב. זה קשה לי. גם כשעשיתי את זה בעבר הרגשתי רע כל היום שלפני ההופעה. אז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, אריק, בחייאת, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה סובל. עזוב אותך מזה. והפסקתי. הציעו לי מיליון שקל, ואח"כ אמרו לי - קח איזה נגנים שאתה רוצה, תשיר איזה שירים שבא לך, תקבל מיליוני שקלים - ואמרתי: לא. ככל שהסכומים שהציעו לי הפכו דמיוניים ועצומים, ככה הסירוב שלי הפך יותר מוחלט. אני לא יכול לעשות את זה. לא יכול להופיע. אני לא מרגיש טוב עם זה. נקודה".
הסרט בתול בן ארבעים מספר את סיפורו של אנדי, מופנם קיצוני, שנסיבות חברתיות מביאות אותו להודות בפני חבריו לעבודה שהוא בתול. מרגע זה ואילך חבריו לעבודה, שכולם מוחצנים במידה כזאת או אחרת, מחליטים לאמץ אותו ולחנוך אותו בכל הקשור ביחסי מין מזדמנים עם נשים, ואנדי מתחיל לעבור תהליך שינוי שמאזן את אישיותו המופנמת. מה שיפה כאן הוא שלא רק אנדי משתנה במהלך הסרט אלא גם חבריו לעבודה. משום שאנדי הוא קשוב ורגיש, חבריו מרגישים נוח להיחשף בפניו בחולשותיהם ולספר לו על רגשותיהם העמוקים יותר, כך שבסופו של דבר כל הדמויות בסרט עוברות שינוי חיובי כתוצאה מהמפגש אחד עם השני. אין ספק שמוחצנים ומופנמים יכולים לאזן אחד את השני, והסרט "בתול בן 40" מדגים זאת היטב.
הסרט בורות (Holes) מספר את סיפורו של סטנלי ילנטס, נער מופנם שנסיבות שונות ומשונות מביאות אותו למחנה עבודה לעבריינים צעירים והוא נאלץ להתמודד עם חברה כוחנית ומוחצנת שבזה לעדינות ולרגישות שלו. במהלך הסרט אנו רואים כיצד סטנלי נשאר נאמן לעצמו ולאופיו המופנם, ודווקא בשל כך הוא זוכה בסופו של דבר להערכה מצד חבריו עד כדי כך שהוא הופך למרכז חברתי ולאחד ממנהיגי המחנה. ולא רק זה אלא שבזכות תכונותיו המופנמוֹת הוא מצליח לפתור קארמה שלילית שרדפה את משפחתו במשך כמה דורות, ולהביא בכך שמחה גדולה ושפע רב לכל יקיריו.
הסרט חייו הסודיים של וולטר מיטי מספר את סיפורו של וולטר מיטי, מופנם קיצוני שכמעט ואיננו מסוגל לתקשר עם זולתו, וחי בעולמו הפנימי העשיר בדמיונות ופנטזיות. במהלך הסרט וולטר נאלץ לצאת מאיזור הנוחות המופנם שלו ולצאת למסע הרפתקאות וגילוי עצמי שבו הוא מתנסה בחוויות מוחצנוֹת מכל הבא ליד, ובסופו של המסע הזה אישיותו נעשית הרבה יותר מאוזנת ושלמה. מלבד זאת, מעבר לסיפור של וולטר מיטי, ישנו בסרט היבט משמעותי נוסף שמדגיש ביתר שאת את התוכן הרגשי המופנם: הסרט יפהפה מבחינה ויזואלית, אסתטי בצורה יוצאת מן הכלל, והאסתטיקה שלו מעבירה בעיניי את המסר שלא רק העלילה חשובה אלא גם הדרך. לא רק ה"מה" חשוב (התוצאה, התגמול המיידי), אלא גם ה"איך" (התהליך, הדרך שבה מגיעים אל התוצאה). כך יוצא שהעלילה, הדמות המרכזית, והאופן שבו הכל משתלב יחדיו מבחינה ויזואלית - כולם מדברים בשפה נפשית אחת: שפת המופנמוּת.
הסרט חתונה על תנאי מספר את סיפורו של ג'ק קמפבל, רווק מוחצן עשיר ומצליח, שחווה חוויה של "הצצה" למסלול חיים שונה מזה שהוא בחר. מסלול החיים האלטרנטיבי הזה פותח בפניו אפשרויות רגשיות חדשות, וניתן לומר שה"הצצה" הזאת - אף על פי שהיא לא מתקיימת במציאות האמיתית אלא רק בדמיונו - מציגה בפניו היבטים מופנמים של אישיותו שהוא לא חשד בקיומם קודם לכן. חוץ מסיפורו האישי של ג'ק, הסרט גם מדגים לנו יפה את ההבדלים שבין תרבות אישיות לבין תרבות אופי. למעשה אנחנו מתוודעים במהלך הסרט לשתי דמויות שונות של ג'ק: האחת מוחצנת שנטועה בתרבות אישיות, והשניה מופנמת שנטועה בתרבות אופי. והסרט מראה יפה את ההבדלים שביניהן.
הסרט אין כמו אלאבמה מספר את סיפורה של מלאני קארמייקל, מעצבת אופנה מצליחה שחיה ופועלת בניו יורק ומאורסת לרווק המבוקש ביותר בניו יורק. כל חייה של מלאני הם מוחצנוּת אחת גדולה ונדמה כאילו הכל טוב בחייה עד לאותו רגע שבו היא נאלצת לחזור אל ביתה באלאבמה שבדרום הרחוק על מנת לסגור קצוות לא פתורים מעברה. גם הסרט הזה, כמו הדוגמא הקודמת, נטוע בשתי התרבויות: תרבות האישיות המוחצנת של ניו יורק לעומת תרבות האופי המופנמת של דרום ארה"ב. במהלך הסרט נפשה של מלאני נעה בין שני הקצוות הללו, עד שבסופו של דבר היא מוצאת את הדרך לגשר ביניהם.
הסרט שעת שיא מתאר מפגש חיוני ומשעשע בין שתי תרבויות מנוגדות: האמריקנית והסינית. במרכז הסרט עומדות דמויותיהם של השוטר האמריקני המוחצן קרטר ומפקח המשטרה הסיני המופנם לי, והסרט מראה את המפגש הרגשי שנוצר ביניהם. הסרט חמוד ומצחיק ומדגים יפה את ההבדלים שבין שתי התרבויות, וכן את האיזון האנרגטי שנוצר בחיבור בין שתי הדמויות.
סרט הטלוויזיה Get A Clue מציג את דמותה של לקסי גולד, נערה מוחצנת חמודה ומלאת חן, שנכנסת להרפתקה של סיפור בלשי. אל ההרפתקה הזאת היא גוררת את אחד מחבריה לכיתה, מופנם שבתחילת הסרט מזלזל קשות בתכונותיה המוחצנוֹת, ובמהלך הסרט ניתן לראות כיצד תכונותיהם המשלימות מאפשרות להם לפתור בצורה מוצלחת את האתגר הבלשי הניצב בפניהם תוך כדי שהם לומדים להתחבר זה לזו ולהעריך זה את זו כפי שהם. יש לציין גם את דמותה המעניינת של אחותה הקטנה של לקסי - מופנמת קיצונית שבתחילת הסרט שוררת בינה לבין לקסי איבה גלויה, ובמהלך הסרט הן מתחברות זו לזו ולומדות להנות זו מתכונותיה של זו.
לסיום:
עד כאן המאמר. אם תקראו את הספר "שקט" תוכלו למצוא בו נושאים נוספים שלא התייחסתי אליהם כאן במאמר וייתכן שיעניינו אתכם, כגון: מופנמוּת ומוחצנוּת בתחומים של מנהיגות, פוליטיקה, עסקים, ניהול ארגוני, עיצוב סביבת עבודה, התנהלות כלכלית, ועוד נושאים רבים השזורים זה בזה ומציגים תמונת עולם מגובשת, מעניינת מאוד, מרתקת.
ולסיום אני רוצה להביא מדבריה היפים והמרגשים של סוזאן קיין כפי שהם מופיעים בסוף הספר: "אנחנו יודעים, מתוך המיתוסים והאגדות, שיש בעולמנו סוגי כוח רבים ושונים. ילד אחד מקבל סיף של אור, האחר סודות של כישוף. המעשה הנכון הוא לא לצבור את כל הסוגים השונים של הכוח הזמין, אלא להשתמש נכון בסוג שהוענק לכם. סוד החיים הוא להעמיד את עצמכם באור הנכון. יש אנשים שלגביהם מדובר בזרקורים של ברודווי; לאחרים, בשולחן כתיבה מואר". אכן, זהו סוד גדול. גדול מאוד...
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה