על מודעות עצמית ושינוי הרגלים

המאמר שלפניכם עוסק בשאלות יסוד הנוגעות בעצם קיומנו. מהי מודעות עצמית? האם יש הבדל בין בני אדם לחיות, ואם כן - מהו? האם מודעות עצמית מסבכת לנו את החיים או שמא מקלה עליהם? האם מודעות עצמית גורמת לנו להיות מלאכותיים ומזויפים או שמא עוזרת לנו להיות יותר טבעיים ואמיתיים? אלו חלקים באישיותנו נובעים מחינוך וידע נרכש ואלו נובעים מיכולת מוּלדת, אמיתית, טבעית? כיצד מודעות עצמית קשורה לחינוך? מהו ההבדל בין חינוך לאילוף? מהם הרגלים וכיצד הם משפיעים על חיינו? מהו שינוי? מי זקוק לשינוי בחייו ומי לא? האם העובדה שאנחנו שואפים לשינויים בחיינו מעידה על כך ש"משהו לא בסדר אצלנו"? מדוע אנחנו כ"כ חוששים משינויים? מדוע אנחנו מצפים מאחרים שישתנו למעננו? מהו תהליך השינוי וכיצד הוא מתרחש? ומה הקשר בין כל זה לבין חיי היצירה? על אלה, ועוד, במאמר שלפניכם.

לפני הרבה שנים יצא לי לשוחח עם ידיד שלי על מודעות עצמית. הוא טען בפניי שכל העניין של המודעות העצמית נראה לו מיותר לחלוטין ושאנשים ש"מתעסקים בזה" מתנהגים בצורה מאוד מוזרה ומלאכותית. אופן הדיבור שלו הבהיר לי שהוא מאוד מתנגד לכל צורה של חקירה עצמית ושכל הנושא מכעיס אותו מאוד. "למשל", כך הוא אמר לי, "תתארי לך שנָדָל היה חושב על הצעדים שהוא עושה. כל הרגליים שלו היו מסתבכות אחת עם השניה! והוא היה נתקע לגמרי ולא היה מסוגל לזוז לשום מקום!". באותו זמן הסכמתי איתו. עד אז יצא לי להכיר כמה אנשים שסבלו לדעתי מעודף מודעות עצמית ושכלתנות-יתר, מה שגרם להם להתנהג בצורה מאוד לא טבעית. לא אהבתי אותם ולא הצלחתי להתחבר אליהם רגשית. ולכן הסכמתי עם דיעותיו של ידידי והזדהיתי עם התנגדותו לעניין. כן, עדיף להיות טבעי מאשר מלאכותי. עדיף להיות אמיתי וכנה מאשר להתנהג בצורה מזויפת. עדיף להיות מי שאתה ולא לנסות להיות מישהו אחר. כך חשבתי אז.

מאז אותה שיחה השתניתי. עברתי הרבה תהליכים עם עצמי ונתקלתי בהרבה בעיות בחיי שיכלו להיפתר רק ע"י התבוננות פנימית ומודעות עצמית. ואכן, כפי שבוודאי הבחנתם אם קראתם עד כה בבלוג שלי, הכרתי במרוצת השנים לא מעט מתודות שהעניקו לי כלים להבחין במה שקורה בתוכי פנימה ולהתמודד עם מכשולים נפשיים שעמדו בדרכי. וכיום אני מרגישה צורך להגיב על טענותיו של אותו ידיד שלי עפ"י ניסיוני בתחום המודעות העצמית. מהי מודעות עצמית? האם היא אכן מסבכת לנו את החיים או שמא מקלה עליהם? האם ההשוואה שידידי נקט על מנת להדגים את טענתו היא רלוונטית או לא? האם ניתן להשוות בין בני אדם לחיות? האם המודעות העצמית גורמת לנו להיות מזויפים או אמיתיים יותר? בשאלות אלו ועוד אני עוסקת במאמר שלהלן.

הציווי הטריטוריאלי:

אחד הספרים המעניינים שנתקלתי בהם ושנתנו לי תשובה - גם אם חלקית - לטענתו של ידידי הוא הספר הציווי הטריטוריאלי מאת רוברט ארדרי. בספר זה משליך ארדרי מספר ניכר של תיאוריות מדעיות אודות התנהגותם של בעלי חיים על חיי אנוש, ומוכיח כי האדם נשמע ופועל לפי אותם חוקי טבע, ממש כשאר בעלי החיים. מסקנותיו של ארדרי נוגעות לכוחות האינסטינקטיביים הפועלים ומפעילים את המין האנושי. הספר מאוד מרתק אולם יש לו חיסרון בולט שמקשה מאוד על הקריאה בו: הוא מנוסח בצורה מאוד מסורבלת, לעיתים עד כדי חוסר יכולת להבין את הטקסט. אמנם הצלחתי לצלוח את הספר עד תומו - כי הוא אכן מרתק מאוד - אולם חוויית הקריאה בו זכורה לי כחוויה מעיקה עד כדי מייסרת לעיתים. אני ממליצה בחום לקרוא אותו אך חשוב לי להבהיר שהוא מאוד לא קל לקריאה.

בפרק הראשון של הספר מציג לנו ארדרי את המושג "התוכנית האינסטינקטואלית". הוא מתאר מספר מחקרים שנערכו אודות יכולת הלמידה של בעלי חיים מכל הסוגים והמינים (תולעים, חיפושיות, ציפורים, וכד'), מחקרים שהובילו למסקנות מרשימות מאוד. לפי המחקרים הללו ישנם שני דפוסים של התנהגות אינסטינקטואלית: התוכנית האינסטינקטואלית הסגורה והתוכנית האינסטינקטואלית הפתוחה. התוכנית הסגורה כוללת את כל ההתנהגויות שאינן ניתנות לשינוי ולפיכך אין צורך ללמוד אותן. תינוק מתחיל לנשום מיד כשהוא יוצא מרחם אימו ואין כל צורך ללמדו לנשום. מדוע? כי הנשימה היא חלק מהתוכנית הסגורה שלו, אותה תוכנית גנטית שלא ניתן לשנותה ולפיכך אין צורך ללמדה ולתרגלה. לעומת זאת התוכנית הפתוחה כוללת את כל אותן התנהגויות שיש צורך ללמדן משום שהן לא חלק מהתוכנית הגנטית והן מהוות חלק מהידע הנרכש.

ארדרי מביא דוגמאות רבות לעניין זה וביניהן דוגמא של ציפורים שהועברו מאיזורי הקינון הטבעיים שלהן אל איזורי קינון של ציפורים שאינן מבנות מינן. השפעתה של העברה זו הוכיחה שלכל זן של ציפור היתה תוכנית פתוחה/סגורה ברמה כזאת או אחרת שהתבטאה באופן שבו הן שרו את שירתן. לדבריו: "האינסטינקט יכול להשתנות מן התוכנית הסגורה של פיפיון העצים, שאינו לומד דבר; עבור דרך התוכנית הפתוחה רק במקצת של הפרוש המצוי, המפגין כושר לעיצוב ונטיה ללמוד רק מבני מינו הוא, ואף על פי כן הוא חייב להשלים הרבה ע"י הניסיון; ממנו אל זרעית השדה, המפיקה מן המורשת הגנטית שלה רק מספר קטן של רמזים בלתי מאורגנים על אודות השירה של בני מינה; וגמור בתפוחית שהאינסטינקט שלה אינו מכתיב לה דבר זולת העונה שבה עליה לשיר. כל השאר טעון לימוד".

כפי שאנו רואים, הרבה ממה שאנחנו מכנים "התנהגות טבעית" הוא למעשה התנהגות נרכשת שניתנת לשינוי עפ"י נסיבות החיים. ארדרי מוסיף ואומר שככל שבעל החיים יותר מפותח, כך יכולת ההסתגלות וההשתנות שלו יותר גדולה. למה? כי התוכנית הפתוחה שלו יותר גדולה. לדבריו: "אינסטינקט פתוח, צירוף ביחסים משתנים של עיצוב גנטי וניסיון רלוונטי, הוא התופעה הנפוצה ביותר בכל הצורות היותר מפותחות של בעלי חיים. כאשר אנו מתחילים בצרעה החופרת ועולים יותר ויותר בסדרות של עולם החי, אנו מגלים כי האינסטינקט הסגור נעלם לחלוטין ובה בשעה הולך וגדל חלקו של המקטע הנלמד באינסטינקט הפתוח. בשיאו של המדרג, באדם, העיצוב הוא מזערי ואילו הלמידה מירבית. אותה מתכונת שאלף אנשים שונים ממלאים אותה באלף רישומים שונים של ניסיון, היא היוצרת עושר מופלא, זה שעשה את האדם ראוי לתיאור התנ"כי 'ותחסרהו מעט מאלוהים'".

בהמשך הפרק מפתח ארדרי את טענתו בדבר חשיבותן של התוכנית הסגורה והפתוחה, ומציין כי עד כמה שהתוכנית הפתוחה משכללת את בעל החיים והופכת אותו ל"נעלה" עפנ"י יצורים אחרים, הרי שבשורה התחתונה התוכנית הפתוחה משרתת למעשה את התוכנית הסגורה. ולדבריו: "מכאן גם נוכל להבין מדוע הניח הטבע לאדם לעלות על הפיסגה, לפחות באורח זמני; אותן מתכונות המשותפות לכל עולם החי מתבטאות בהתנהגות האנושית בצורה המאפשרת את המרחב הגדול ביותר של הסתגלות לנסיבות. אנו שומרים על האופציה הגנטית בעודנו קונים ניסיון מגוון ועשיר. אלא שיש דבר מה שהאדם המתוחכם בן דורנו נוטה להתעלם ממנו: יהא האינסטינקט פתוח ככל שיהיה, ותהא התמורה המובלעת בתוך המתכונת השלמה רבה ככל שתהיה, ההשפעה הכוללת על הפרט תישאר קרובה מאוד לצורה של התוכנית הסגורה המכוונת את החרק בליבו של האלון. היא נשארת בחזקת אינסטינקט".

כך, אף על פי שנדמה לנו שהאדם הינו נעלה מבחינה מוסרית עפנ"י שאר ברואי עולם, הרי שלמעשה יכולת הלמידה וההסתגלות שלו משרתת צו אינסטינקטואלי בסיסי ביותר: צו ההישרדות. וייתכן מאוד שכל מה שהאדם יודע אודות מוסריותו הינו למעשה עורבא פרח, שהרי המוסר גם הוא סוג של המצאה שנועדה לשרת את הישרדותו של המין האנושי. ולדבריו של ארדרי: "הרבה פיסיקאים וכימאים, שאינם לוקים חלילה בתכונות האנושיות שלהם, העמידו בתקופתנו לרשותה של מכונת המלחמה את ההישגים המתוחכמים ביותר של המדעים שלהם. כל הערכים של המצפון המודע, כל ההוראות התרבותיות והתורות הדתיות באשר לאי-מוסריותו של ההרג מתנדפים כעשן בפני הציווי העליון להגן על המולדת. והמדען עומד ומזמן לאמנות הרצח את הסודות הכמוסים ביותר של מקצועו. בשפתו של המחקר שלנו יהא עלינו לומר כי הוא ממלא בייחודיות של הלמידה שלו את ההכללה של אותו אינסטינקט פתוח - הציווי הטריטוריאלי; ובעשותו כן הוא פועל לפי המתכונת הסופית באותו אורח חזוי מראש של חיפושית ענפים".

אם נסכם את דבריו של ארדרי נוכל לראות שככל שבעל החיים פחות מפותח כך הוא נשלט יותר ע"י התוכנית הסגורה שלו. יכולת הלמידה וההסתגלות שלו תהיה קטנה, מה שישפיע בהכרח על יכולת ההישרדות שלו במקרה של שינוי בנסיבות חייו. לעומת זאת, ככל שבעל החיים מפותח יותר, כך הוא יכול להשתנות יותר בהתאם לנסיבות חייו. ובכן, אם האדם הוא בעל החיים המפותח ביותר עלי אדמות, ואם יכולת הלמידה וההסתגלות שלו כה גדולות - נשאלת השאלה כיצד ניתן לדעת מיהו האדם האמיתי? האם האדם הוא סך כל ההסתגלויות שלו בלבד, או שמא יש בו יותר מהן? האם האדם הוא אך ורק תוצר של חינוכו ותרבותו? אלו חלקים באישיותנו הינם אותנטיים ואלו לא? אלו חלקים בנו נובעים מידע נרכש ואלו מהם נובעים מיכולת מוּלדת, טבעית, אמיתית, אינטגרלית לאישיותנו?
  
השאלות הללו העסיקו אותי רבות במהלך החיפוש העצמי שלי. לא פעם שאלתי את עצמי: "מעניין מה הייתי הופכת להיות אילו גדלתי בימי הביניים או בשבט אפריקאי נידח או במשפחה אחרת. האם הייתי הופכת לאדם אחר? אלו חלקים בי היו נשארים כפי שהם ואלו חלקים היו מושפעים מסביבתי?". שאלות אלו עזרו לי להכיר את עצמי - את העצמי האמיתי שלי - יותר טוב. אכן, יש בנו חלקים שהינם מוּלדים. צבע עור, גובה, מבנה פנים, צבע שיער ועיניים, מבנה גוף, וכד' - כל אלו הינם תכונות גופניות מוּלדות. אולם מלבד תכונותינו הגופניות אני סבורה שגם לאישיותנו ישנן תכונות מוּלדות, טבעיות, שפעמים רבות החינוך וההסתגלות מצליחים לשנות לבלי הכר. וכאן בדיוק נכנסת המודעות העצמית שהיא כלי רב עוצמה המאפשר לנו להכיר מחדש את עצמנו, את "עצמנו" האמיתי, עצמנו כפי שהיינו טרם החינוך וההסתגלות שהתוכנית הפתוחה כפתה עלינו.  

מודעות עצמית:

"אנחנו מתקשים כ"כ להבין את עצמנו, ואיך נוכל לצפות מן האחרים, ואפילו מן המוצלחים שבהם, להבין אותנו?" (מתוך "פעמון הכנסיה הישן" / הנס כריסטיאן אנדרסן).

אם נתאר את חיי האדם עפ"י נקודת המבט של התיאוריה של ארדרי, נוכל לראות כי האדם נולד כשברשותו תוכנית סגורה ותוכנית פתוחה. התוכנית הסגורה היא סך כל תכונותיו הייחודיות - הן הגופניות והן הנפשיות - שמאפיינות אותו כאינדיבידואל. התוכנית הפתוחה, מצד שני, מאפשרת לו ללמוד כיצד להגשים את מלוא הפוטנציאל הייחודי שלו תוך השתלבות במסגרת החברתית אליה נולד. אם נזכור שהתוכנית הסגורה מכילה תכונות שאינן ניתנות לשינוי - שהרי היא סגורה - נוכל להבין מדוע אנשים מסתבכים עם עצמם ומאבדים פעמים רבות את דרכם בחיים. מדוע? משום שאם תהליך הלימוד וההסתגלות שהם עברו התעלם מהתוכנית הסגורה שלהם וכפה עליהם הסתגלות שסותרת מהותית את התכונות הסגורות שלהם - הדבר יצר בתוכם מתח גדול שמעיב על יכולתם לחיות בשלום ובהרמוניה עם עצמם בעת בגרותם. ככל שתהליך ההסתגלות מרחיק את האדם מתכונותיו המקוריות, הסגורות, כך המתח הנפשי גובר ואיתו גוברת האלימות שהיא התוצר הנלווה למתח הנפשי - ואת האלימות הזאת האדם מפנה הן כלפי עצמו והן כלפי זולתו. הדרך היחידה להפסיק את מעגל הדמים הזה היא דרך המודעות העצמית שבה האדם מפעיל מחדש ובאופן אקטיבי את יכולת הלמידה וההסתגלות שלו על מנת להתבונן במה שקורה בתוכו, ולנקות את אותן הסתגלויות שסותרות את מהותו האמיתית ומפריעות לו לבטא את אישיותו המקורית איתה הגיח לאוויר העולם - אישיותו כפי שהיא מתאפיינת בתוכנית הסגורה שלו.

השאלה האם האדם נולד כשהוא חלקי או שלם העסיקה ועודנה מעסיקה אינסוף חוקרים, אנשי רוח, פילוסופים, אנשי דת ואנשי חינוך. האם האדם נולד טבולה ראסה, לוח חלק שזקוק להוריו ומחנכיו כדי ש"יכתבו עליו" את אשר על ליבם, או שמא הוא נולד כאדם בזכות עצמו, עם עולם פנימי ותכונות משלו שזקוק להוריו ומחנכיו כדי שיעזרו לו להתפתח ולגדול? דעתי שלי היא שהאדם נולד שלם. אין צורך "להכניס" לאישיותו תכונות חדשות או להוסיף לו שום דבר מעבר למה שהוא כפי שהוא, והדבר היחיד שהוריו ומחנכיו אמורים לעשות הוא להעניק לו הדרכה והכוונה כיצד לממש את הפוטנציאל הטמון בו במסגרת החברה שבה הוא חי. את הדעה הזאת גיבשתי ע"י התבוננות בדפוסי ההתנהגות האנושיים וכן עפ"י ניסיוני בעניין הזה - כמורה ובכלל. נתקלתי כמה פעמים במומחים לקריאת פנים שידעו לומר עליי דברים מדויקים מבלי שהכירו אותי היכרות מוקדמת. וחשבתי לעצמי: אם אכן הנפש כתובה בגוף ומשתקפת בו בצורה כה מדויקת, והגוף עצמו הינו נתון גנטי שלא ניתן לשנותו - למה ישנם הורים שחושבים שניתן לשנות את הנפש? למה ישנם הורים שכופים על ילדיהם דברים שאינם מתיישבים עם אישיותם האמיתית? הרי זה ממש כאילו הורים אלו היו אומרים לילדם: "אתה אמור להיות עם עיניים כחולות/שיער שחור/אף אחר/גובה אחר/וכד'". הייתכן? היכרתם פעם הורים שאומרים דברים כאלה לילדיהם? כמובן שלא. ובכן, נשאלת השאלה מדוע הם אומרים לילדיהם מה הם אמורים להיות מבחינה נפשית ואישיותית? ואם אכן יש הקבלה בין הגוף לנפש - הרי ממש כפי שתפקידם של ההורים הוא לעזור לילד לגדול ולהתחזק פיזית, כך הוא הדבר גם מבחינה נפשית. לא ניתן לעצב את אישיותו של הילד כי היא כבר מעוצבת מלכתחילה, משחר הולדתו. ובכן - למה לנסות לעשות דבר שהוא בלתי אפשרי? למה ללכת נגד הטבע? לצערי מסתבר שהרבה הורים מאמינים שניתן לעצב את אישיותם של ילדיהם ממש כאילו היתה חומר ביד היוצר, ובגישתם זו הורסים את נפשם של ילדיהם במו ידיהם שלהם.

כפי שאנו רואים, מצד אחד התוכנית הפתוחה היא מקור כוחנו כי בזכותה אנחנו יכולים להשתנות ולהגיב למצבי החיים ובכך לשפר את יכולת ההישרדות שלנו. אולם מצד שני התוכנית הפתוחה היא מקור חולשתנו כי בגללה אנחנו מסתגלים לדברים שהם לעיתים רעים מאוד עבורנו ובגללה אנחנו מסוגלים להתרחק מעצמנו ולהתכחש לעצמנו. יחד עם זאת יש לזכור שהתוכנית הפתוחה היא חרב שיכולה להתהפך לשני הכיוונים: בדיוק כשם שיכולת ההסתגלות גרמה לנו למצוקה - כך היא יכולה להביא לנו מזור. בדיוק כשם שהיא הכאיבה לנו - כך היא יכולה לרפא אותנו. אנחנו יכולים להיעזר בה על מנת להשתחרר מכל אותן פגיעות שנפגענו עקב חיברות יתר והסתגלות מוגזמת. אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו במו ידינו מהכלא הפנימי שהוא אנחנו עצמנו. ואת כל זה אנחנו יכולים לעשות באמצעות מודעות עצמית והתבוננות פנימית. אם רק נשאל את עצמנו את השאלות הנכונות - נקבל את התשובות שאנחנו זקוקים להן על מנת להירפא.

ובכן, מהי בעצם מודעות עצמית?

על מנת להשיב לשאלה הזאת אני רוצה ראשית להביא דוגמא שלדעתי ממחישה את העניין היטב: פעם, מזמן, היתה לי כלבה. היא היתה יצור חמוד ביותר ואהבתי אותה מאוד. אהבתי לשחק ולהשתעשע איתה, ואחד הדברים שאהבתי במיוחד לעשות היה להחזיק אותה בידיי ולעמוד יחדיו מול הראי. סיקרן אותי לראות האם היא תזהה את עצמה. ולא, היא לא זיהתה. "תראי, תראי", כך נהגתי לומר לה, "זאת את שם במראה. את לא רואה? את לא מבינה?". לא, לא ראתה ולא הבינה. ותמיד שאלתי את עצמי: למה היא לא מזהה את עצמה? הרי אומרים שכלבים הם בעלי חיים אינטילגנטיים ושרמת האינטילגנציה שלהם היא בערך כמו של ילד בן חמש. והרי ילד בן חמש מזהה את עצמו במראה, אז למה לא היא? למה היא לא מזהה את עצמה? (כאן תוכלו לראות סרטונים משעשעים שמראים כל מיני חיות שרואות את עצמן במראה וכיצד הן מגיבות לחוויה הזאת. מצחיק מאוד ושווה צפיה).

הדבר שמייחד את בני האדם עפנ"י שאר ברואי עולם הוא המודעות העצמית שלהם. לעומת כלב, ילד בן חמש מסוגל לשאול שאלות. כבר מגיל מוקדם האדם מתחיל לתהות על קנקנו ולשאול את שאלת השאלות שהיא המפתח לכל סוג של מודעות עצמית: "מי אני?". והוא מוסיף ושואל ולא מפסיק לשאול אינסוף שאלות שמעידות על יכולת ההתבוננות הפנימית שלו. וכמו הילד, כך גם האנושות כולה עסוקה ללא הרף משחר בריאתה בהתבוננות פנימית ובחיפוש אחר תשובות לשאלותיה, ובעיקר אחר התשובה לשאלה: "מי אני? מיהו האדם?". מודעות עצמית אם כן היא היכולת שלנו לזהות את עצמנו במראה. היא האגו שלנו שמסוגל לקחת מרחק מעצמנו ולראות את עצמנו בעצמנו. היא היכולת להתבונן לתוך עצמנו ולזהות דפוסי חשיבה ורגש שמפעילים אותנו. היא היכולת לנתח מצבי חיים ולהסיק מהם מסקנות אודות עצמנו ואודות העולם שבו אנו חיים. היא ההיכרות שלנו עם עצמנו ועם עולמנו. היא ראיה פנימית צלולה. היא היכולת לדבר על עצמנו בצורה נכונה, מציאותית, מדויקת ואמיתית, ולא בצורה מזויפת ועקומה. היא הנגיעה שאלוהים נגע בנו בעת שברא אותנו בצלמו ובדמותו. האדם ניחן ביכולת להכיר את העולם ולהתמצא בו. הוא ניחן בתוכנית הפתוחה שמאפשרת לו ללמוד, להבין, לחשוב ולהתפתח. הוא היחיד מבעלי החיים שמסוגל לדבר במילים, היחיד שקיבל את מתנת ההפשטה וההתבוננות, היחיד שקיבל את היכולת להשתנות באופן רצוני ומתוך מודעות לעצמו, היחיד שקיבל את האפשרות לבחור ולעצב את חייו כרצונו.

אם נחזור לדבריו של ידידי מתחילת המאמר לאור כל מה שראינו עד כה, נוכל לראות שההשוואה בין בני אדם לבין כל בעל חיים אחר היא לא נכונה, לפחות לא מנקודת המבט של המודעות העצמית. לא ניתן להשוות אותנו לבעלי חיים אחרים מהסיבה הפשוטה שלבעלי החיים האחרים אין את היכולת לזהות את עצמם במראה. ייתכן שזה בדיוק העניין שכ"כ קומם את ידידי: התסבוכת הרגשית שאנו בני האדם מצויים בה נובעת ישירות מהתוכנית הפתוחה שלנו, אותה תוכנית שמאפשרת לנו להסתגל גם לדברים שאינם טובים עבורנו. אנחנו מסתגלים לדברים שמכאיבים לנו על מנת להישאר שייכים לקבוצה שבה גדלנו, והפער שנוצר בין העצמי האמיתי שלנו לבין ההסתגלות שנכפית עלינו הוא כה גדול עד שהוא גורם לנו לייסורים של ממש. לו רק יכולנו להיות נָדָלים או תולעים או כל חיה אחרת שאינה נאלצת להתמודד עם מורכבות נפשית כה גדולה! ייתכן מאוד שהיינו הרבה יותר מאושרים... התיסכול מהסוג הזה מוכר לי וראיתי אותו אצל אנשים רבים, וגם אני בעצמי חווה אותו לפעמים. לא רוצים להיות בני אדם. להיות בני אדם זה יותר מידי כואב. מעדיפים להיות חיה שפועלת עפ"י תיכנות אוטומטי ואין לה שום אפשרויות בחירה ש"מבלבלות לה את הרגליים" ומתסבכות אותה.

הנָדָל לא מסוגל לבחור. הוא מסוגל לפעול אך ורק לפי תיכנות אוטומטי שמכתיב לו בדיוק מה לעשות ומתי. אין לו שום אפשרויות בחירה ולכן הוא לעולם לא מסתבך. ישנם אנשים, נדירים אמנם, שפועלים בצורה אינטגרלית עם עצמם ממש כפי שהנָדָל פועל עם עצמו. אנשים שגדלו בצורה שלא יצרה טריז עמוק מידי בינם לבין עצמיותם הטבעית ופועלים בצורה חלקה ופשוטה. הם לא מתלבטים יותר מידי, הם לא מבוהלים מהחיים, ויש להם ביטחון עצמי במידה מספקת על מנת לבטא את עצמם בכל תחומי החיים. אנשים אלו לא צריכים לפתח את המודעות העצמית שלהם משום שהמודעות העצמית הטבעית שלהם לא נפגמה. הם מסוגלים לבטא את עולמם הפנימי בצורה מדויקת ואמיתית, הם יודעים מה הם מרגישים ומה הם רוצים, הם פועלים בהרמוניה עם עצמם, ובשורה התחתונה ניתן לומר עליהם שהם "מחוברים לעצמם" כלומר מודעים היטב לעצמם. לעומתם, אנשים שגדלו בצורה שכפתה עליהם להתנכר בעקביות לאינסטינקטים שלהם, מוצאים את עצמם כל חייהם הולכים "כשהרגליים שלהם מסתבכות אחת עם השניה", והם אכן "נתקעים ולא יכולים לזוז לשום מקום" - כפי שידידי טען שקורה לאנשים שמודעים לעצמם יתר על המידה. כפי שאני רואה זאת, לא המודעות העצמית מחבלת בחיינו אלא דווקא היעדרה. אכן, ישנם אנשים שעבורם מודעות עצמית היא עוד דרך לסבך את עצמם ולתקוע את החיים שלהם בדרך ללא מוצא. מודעות עצמית, כשהיא נובעת מהאגו ומופיעה בצורה של שכלתנות-יתר וניכור עצמי, לא מועילה ולא מקדמת את האדם אלא להיפך: מפריעה לו להתחבר לפנימיות האמיתית שלו. במקרה כזה לא מדובר במודעות עצמית אלא בהתפלספות תלושה ומנותקת שרק מתחפשת למודעות עצמית. המודעות העצמית מטרתה לשחרר ולא לכבול. מטרתה לחבר אותנו בחזרה לאינסטינקטים הטבעיים שלנו. מטרתה לעזור לנו לעצב מחדש את חיינו עפ"י אמות מידה של אמת ולא של הונאה עצמית. מטרתה לקדם אותנו ולא לתקוע אותנו ולשחזר את ייסורינו שוב ושוב.

לסיכום ניתן לומר שרוב הדברים שאנחנו מכנים "התנהגות טבעית" הם למעשה התנהגות נרכשת שחלק גדול ממנה נכפה עלינו בתהליך החיברות וההסתגלות שלנו. אנחנו לא יכולים ללכת ישר כמו הנָדָל כי אנחנו לא פועלים אך ורק לפי התוכנית הסגורה שלנו. למדנו ללכת עקום ולהתאים את עצמנו לדפוסים שנרכשו כתוצאה מהתוכנית הפתוחה שלנו, ובעשותנו כן איבדנו את הקשר עם הדפוסים הטבעיים שלנו, אותם דפוסים של התוכנית הסגורה. אולם כפי שראינו - התוכנית הפתוחה היא החלק בתוכנו שמאפשר לנו ללמוד ולהסתגל מחדש למציאות אחרת, שונה, על מנת לשפר את הישרדותנו ולחזק את אחיזתנו בחיים. במובן זה נכון יהיה לומר שלא רק שהמודעות העצמית איננה נוגדת את האינסטינקטים שלנו אלא בדיוק להיפך: היא חלק אינטגרלי מהמערך האינסטינקטואלי שלנו. היא נתון פיזיולוגי-נפשי שמהווה חלק אינטגרלי ממה שאנחנו ולפיכך אין שום סתירה בין מודעות עצמית להתנהגות טבעית. טבעי לו לאדם להתבונן לתוך עצמו, טבעי לו לשאול שאלות אודות קיומו, טבעי לו לשאוף להבין את נסיבות חייו, וטבעי לו לרצות לשנות ולהשתנות. כל מה שאנחנו רגילים לכנות בשם "התנהגות טבעית" הוא סך כל ההרגלים שלנו, שרובם נובעים מההסתגלויות שלנו ולא מאישיותינו האמיתית. ואת ההתנהגות ה"טבעית" המסתגלת הזאת אנחנו יכולים בהחלט לשנות.

שינוי הרגלים:

"קליי קסטן התבונן במורת רוח בשטיח במשרדו של קיילב נוריס. כתם של קפה פיאר את השטיח במרחק לא גדול מספת העור החומה. הכתם היה שם בביקורו הקודם. קליי שיער שהכתם יהיה שם גם בביקורו הבא. קיילב נוריס ודאי כבר לא ראה אותו. דברים רבים התנהלו ככה. אנשים לא רואים דברים לא בגלל שהם חבויים, אלא בגלל שהם כבר רגילים אליהם" (מתוך "אזהרת אמבלר" / רוברט לודלום).

כפי שניתן להבין מהציטוט הנ"ל - ראיה, שינוי והרגלים כרוכים זה בזה ללא הפרד. לא ניתן לשנות ולהשתנות מבלי להתבונן, ולא ניתן להתבונן מבלי לשנות ולהשתנות. ויותר מכך: עצם ההתבוננות מהווה שינוי בפני עצמו כי ברגע שאנחנו רואים אנחנו כבר משתנים. אלו הם כלים שלובים. אם כן, מהו שינוי? ומהו שינוי מודע? מי זקוק לשינוי בחייו ומי לא? האם העובדה שאנחנו שואפים לשינויים בחיינו מעידה על כך ש"משהו לא בסדר אצלנו"? מדוע אנחנו כה חוששים משינויים? מהם הרגלים וכיצד הם משפיעים על חיינו? מהו תהליך השינוי וכיצד הוא מתרחש? האם השינויים שאנחנו עורכים בחיינו משפיעים על זולתנו? מדוע אנחנו מצפים מאחרים שישתנו למעננו?

כולנו משתנים כל הזמן. הציווי האינסטינקטואלי הבסיסי ביותר שלנו הוא להגיב למציאות ולהשתנות על מנת לשרוד. אנשים משתנים כתוצאה מכל מיני סיבות ובמקרים רבים הם משתנים לא מתוך בחירה מודעת אלא מתוך כניעה לאילוצים שהחיים מעמידים בפניהם. כמו כן, פעמים רבות אנשים משתנים על מנת להשיג משהו אחר בתמורה לשינויים שהם עורכים בחייהם. ישנן סיבות רבות שגורמות לאנשים להשתנות, חלקן חיוביות וחלקן לא, אולם בשורה התחתונה ניתן לומר שהחיים מכוונים אותנו מאליהם לשינויים כי שינוי פירושו חיים וחיים פירושם שינוי. לפיכך ניתן לראות שאין צורך להיות אדם מודע על מנת להשתנות. ברוב המקרים השינויים פשוט קורים לנו ואנחנו מתאימים את עצמנו אליהם במידת האפשר. יחד עם זאת, לעיתים עלינו ליזום תהליכים של שינוי, שינוי מודע שמטרתו לשנות באופן עמוק ויסודי דפוסי חשיבה ורגש שמכשילים אותנו. שינוי מודע הוא למעשה תהליך של קילוף שכבות הסתגלות שנערמו בתוך נפשנו מתוך שאיפה להגיע לגרעין הפנימי שלנו - לתוכנית הסגורה והמקורית של אישיותנו. ועל מנת לעשות זאת עלינו להפעיל מחדש ובאופן אקטיבי את התוכנית הפתוחה שלנו - אותו חלק בתוכנו שמאפשר לנו ללמוד ולהסתגל למציאות משתנה.

כפי שכתבתי קודם לכן, ישנם אנשים שגורלם שפר עליהם והם מתפקדים יפה בכל שטחי החיים. אנשים אלו אינם זקוקים לשינויים עמוקים בחייהם. הם מסופקים, מרגישים טוב עם עצמם ומממשים את העצמי הייחודי שלהם באופן משביע רצון. לעומתם ישנם אנשים שאינם מסוגלים לממש את עצמם בחלק או בכל שטחי החיים. אנשים אלו סובלים מדיכוי עמוק של אישיותם המקורית, דיכוי שגורם לחסימה אנרגטית ש"תוקעת" אותם ו"מבלבלת להם את הרגליים". אנשים אלו יכולים להיעזר ביכולת השינוי המובנית בתוכנית הפתוחה שלהם על מנת לשנות את הטעון שינוי ולתקן את הטעון תיקון. במאמר רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה התייחסתי בהרחבה לבעיות שנוצרות כתוצאה מגדילה שמרחיקה אותנו מעצמנו, ונתתי שם כלים מעשיים כיצד לגשת לבעיות אלו ולפתור אותן.

ייתכן שאתם קוראים את דבריי ומתעוררת בכם התנגדות בנוסח "טיפול נפשי? מה ז"א? אני לא זקוק לשום טיפול! הכל אצלי בסדר גמור!". התנגדות מהסוג הזה מובנת לי מאוד וגם אני חשתי אותה במשך לא מעט שנים. מקורה של ההתנגדות הזאת הוא בשיח הפסיכולוגי הקונבנציונלי שמעמיד את המטופל כילד נזוף שצריך "לתקן את דרכיו" על מנת להיות סוף סוף נורמלי כאחד האדם. גישה זו עומדת בניגוד מוחלט לגישה שאני מציעה במאמר "רעב, שובע וסיפוק צרכים", גישה שניתן לנסחה כך: "אני זקוק לטיפול דווקא משום שאני בסדר גמור ומשום שמגיע לי להרגיש טוב עם עצמי". העובדה שאנחנו מרגישים צורך לשנות את עצמנו אינה מעידה על כך שמשהו לא בסדר אצלנו אלא בדיוק להיפך: כשאנחנו מרגישים לא טוב ורוצים לשנות היבטים מסוימים של חיינו זה סימן שאנחנו נוכחים בחיינו במידה מספקת על מנת לבחור מחדש את דרכנו. בעיניי תחושה זו מעידה לא על חולי נפשי אלא על בריאות נפשית.

התנגדות נוספת שאנחנו עלולים לחוש כלפי שינויים היא מאוד מובנת מאליה: הפחד משינויים. מדוע אנחנו כ"כ פוחדים משינויים? אם נשים לב, כל שינוי שמתרחש בחיינו כרוך בשינוי הרגלים. בין אם מדובר בשינוי הרגלים חשיבתיים, רגשיים, מעשיים, וכד' - חיינו הם רצף אחד ארוך של הרגלים שסיגלנו לעצמנו ביודעין או שלא ביודעין. ומהו הרגל? הרגל הוא פעולה אוטומטית בלתי מודעת שהשתרשה בתוכנו ומטרתה לחסוך לנו זמן ואנרגיה. אילו היינו צריכים לבחור כל פעם מחדש ובאופן מודע כל אחת מהפעולות שאנחנו מבצעים באופן יומיומי - היינו נעשים משותקים. לא ניתן לחיות מבלי לפעול באופן אוטומטי, לפחות חלקית. ההרגלים תומכים בחיינו ויוצרים עבורנו קרקע בטוחה ותפקידם הוא לספק לנו ודאות ויציבות בעולם דינמי של שינויים אינסופיים. לכן קשה לנו מאוד לשנות את ההרגלים שלנו משום שכל שינוי שכזה פירושו "להיזרק" לעולם חדש, בלתי מוכר ומערער (גם אם זמנית). וככל שההרגל יותר עמוק ונוגע בהיבטים רבים יותר של חיינו - כך הפרידה ממנו תהיה יותר קשה וכואבת. אנחנו אוהבים את ההרגלים שלנו - בין אם הם טובים לנו או לא - משום שהם מספקים לנו את הצורך בביטחון. ומשהלך ההרגל - הלך הביטחון. מאוד מאוד מפחיד.

מכאן גם ניתן להבין מדוע כה מעט אנשים נותנים את דעתם על ההרגלים שלהם. אם תשאלו את רוב האנשים שאלות לגבי ההרגלים שלהם - רוב הסיכויים שתגלו שהם לא ממש יודעים למה הם עושים את מה שהם עושים. רבים מאוד מההרגלים שלנו נרכשו בגילאים מאוד מוקדמים והפכו לחלק כ"כ אינטגרלי מאיתנו עד שהפסקנו לתת עליהם את הדעת. למה אנחנו עושים כך וכך? "ככה". פשוט מאוד. כי התרגלנו. לא מזמן נתקלתי במקרה שמדגים זאת יפה: דיברתי עם אשה אחת אודות שינויים שנערכו בדירתה ע"י השוכרים שלה. היא הסכימה לבקשתם להכניס שינויים בדירה אולם אמרה שכשהם יפנו את הדירה היא תחזיר אותה למצבה הקודם (היא מתכוונת לגור בעצמה בדירתה לאחר תום החוזה עם השוכרים), וזאת למרות שהשינויים שנעשו בדירה עשויים לשפר מאוד את חייה וחיי משפחתה. שאלתי אותה למה היא רוצה להחזיר את הדירה למצבה הקודם והיא ענתה לי "כי ככה גדלתי". פשוט מאוד. "כי ככה גדלתי" ולא משום סיבה אחרת, מנומקת או הגיונית, שמצדיקה את הבחירה שלה. והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי כששמעתי את דבריה היתה: "אילו רק ידעת איך אני גדלתי. אילו הייתי חיה כיום כפי שגדלתי, מצבי היה רע ומר".

"ככה גדלתי" היא סיבה מספיק טובה עבור הרבה אנשים להישאר כפי שהם ולא להכניס לחייהם שום שינוי, גם אם מדובר בשינויים מבורכים שיכולים להיטיב עימם ועם בני ביתם. משה פלדנקרייז ניסח זאת בספרו שכלול היכולת כך: "אין לך דבר המתקבל על הדעת יותר מהדבר שרגילים אליו, אפילו אם הוא נוגד את ההיגיון או את הצורך". ואכן, הצורך שלנו בביטחון שההרגלים מעניקים לנו הוא לעיתים כה גדול וכה דומיננטי עד שהוא מעיב על ההיגיון ועל הצרכים האמיתיים שלנו. אדם שמסוגל לשנות את הרגליו הוא אדם חזק שמוכן לוותר על הביטחון שההרגלים הישנים מעניקים לו ולבסס את חייו על ביטחון מסוג אחר: הביטחון שבלהיות הוא עצמו, חופשי מהפחדים הכרוכים בשינוי, חופשי לעצב לעצמו הרגלים שמתואמים בצורה יותר אמיתית עם מהותו הפנימית. לכן עצם הפעולה של שינוי הרגלים תורמת תרומה מכרעת לחיזוק אישיותנו משום שהיא משחררת אותנו לבדוק אפשרויות חדשות ולגלות את כוחנו האמיתי, כוחנו שאינו תלוי-הרגלים.

בתהליך השינוי אנחנו מגלים על עצמנו הרבה מאוד דברים שלא חשדנו מעולם בקיומם. תכונות אופי, היבטים שונים של אישיותנו שמעולם לא הכרנו, ועוד ועוד הפתעות שיכולות לנבוע מתוכנו רק כשאנחנו מנערים את הקופסה הפנימית שלנו באמצעות שינוי הרגלים. פתאום מתגלה לנו שאנחנו מסוגלים להרבה יותר מכפי שחשבנו, שאנחנו הרבה יותר גמישים ופתוחים מכפי שחשבנו, ושכל מיני אמונות שנאחזנו בהן עד כה אינן תואמות באמת את הוויתנו הפנימית. ובקיצור, תהליך השינוי יכול להיות מאוד מרגש ומרענן, ובסיכומו של דבר מאוד חיובי עבורנו (ראו בעניין זה הרשומה מפרי עטי סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה) שיש בה שני סיפורים קצרים שמתארים תהליך מרגש ומרענן של שינויים וגילוי עצמי). יחד עם זאת, רצוי מאוד לשים לב למה שמתרחש בתוכנו בזמן שאנחנו משתנים. עד כמה ששינויים מודעים הינם חיוביים ומבורכים, שינויים מהירים מידי עלולים להבהיל את המערכת הפנימית שלנו. שינוי - כל שינוי, ובעיקר שינוי עמוק - עלול להוות מקור לבהלה ולזעזוע נפשי, וככל שהשינוי יותר עמוק כך הפנמתו תימשך זמן רב יותר. הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו הוא להקשיב לכל הקולות הפנימיים - לאלו שתומכים בשינוי ולאלו שמזהירים מפניו - ולמצוא את הדרך לאזן ביניהם. רק בדרך זו אנחנו יכולים להתקדם בביטחה בתהליכי השינוי שאנו עוברים. 

פלדנקרייז מתמצת את תהליך השינוי במשפט הבא: "להפוך את הבלתי אפשרי לקשה, את הקשה לקל ואת הקל לנעים". אכן, כל שינוי שאנחנו עושים נראה לנו בהתחלה בלתי אפשרי אולם עם הזמן אנחנו מתרככים יותר ויותר ומפנימים אותו. כמו כן יש לציין שבמשך התהליך שפלדנקרייז מדבר עליו אנחנו מתנהגים פעמים רבות בצורה משונה. אכן, ידידי מתחילת המאמר צדק במובן מסוים כשאמר שהתנהגות מודעת היא מוזרה ומלאכותית. כשאנחנו משנים דפוסי התנהגות אנחנו בהחלט מתנהגים בצורה לא טבעית. מדוע? משום שעל מנת לשנות הרגל עלינו לפרק אותו לגורמים ולבצעו לאט, ממש כפי שאנחנו רואים סרט בסלואו מושן. ולא רק זה אלא שאנחנו נדרשים להיות גם בתוך הסרט וגם מחוצה לו בו-זמנית, כאשר באותו זמן ממש אנחנו גם מתבוננים בפעולה וגם מבצעים אותה. אכן, שינוי הרגלים תובע מאיתנו תשומת לב ואנרגיה רבה, וככל שההרגל שאנחנו מנסים לשנות עמוק ומושרש יותר כך האנרגיה שנדרשת מאיתנו על מנת לשנותו רבה יותר. כל עוד אנחנו מצויים בתהליך השינוי אין ביכולתנו להתנהג בטבעיות מהסיבה הפשוטה שההרגל החדש עדיין לא הופנם ולכן הוא עדיין לא טבעי. וזוהי הסיבה שגורמת לנו להתנהג בצורה מעט מוזרה כל עוד אנחנו מצויים בתהליך השינוי. אולם ככל שאנחנו מתרגלים את ההרגל החדש ומפנימים אותו הוא הופך לטבעי עבורנו, והביטחון שאנחנו חשים כתוצאה מהשליטה המודעת בחיינו מהווה בסיס איתן שעליו אנחנו יכולים לבנות עוד ועוד שינויים. יש לזכור שכל שינוי מודע עובר דרך התנהגות מלאכותית, אולם אם נזכור שגם ההתנהגות הטבעית שלנו היא לא באמת טבעית אלא נרכשת - נוכל להתייחס אל עצמנו ביתר סלחנות. כל עוד אנחנו מתקדמים לעבר מטרתנו שהיא חשיפת העצמי האמיתי שלנו - אנחנו בדרך הנכונה גם אם השלבים שבדרך הם לא תמיד נעימים. ובסופו של דבר ההרגלים החדשים שנרכוש הם אלו שיהפכו לטבעיים עבורנו ונוכל לחזור ולהתנהג בצורה ספונטנית וטבעית. והפעם התנהגותנו תהיה באמת טבעית - טבעית במלוא מובן המילה.

עד כה דנתי בתהליכי שינוי שהאדם עובר בינו לבין עצמו בלי שום קשר לסביבתו, אולם כפי שאנו יודעים האדם הוא חיה חברתית ולפיכך השינויים שהוא עורך בחייו קשורים במידה כזאת או אחרת לזולתו. החברה ככלל לא תומכת בשינויים, בטח ובטח כשמדובר בשינויים אישיים. קשה לנו לקבל אדם שהכרנו והנה הוא אדם אחר, שונה, בלתי מוכר לנו. ממש כפי שאנחנו זקוקים ליציבות בחיינו שלנו, אנחנו זקוקים ליציבות ביחסינו עם זולתנו, ובאופן כלל לא מפתיע גם האנשים שסביבנו הופכים לחלק ממערך ההרגלים שלנו. אנחנו מכירים את האנשים שסביבנו ויודעים לאלו דברים אנחנו יכולים לצפות מהם, ועצם הידיעה הזאת נוסכת בנו תחושת יציבות וביטחון. לכן כשאדם קרוב ויקר לליבנו משתנה לפתע לנגד עינינו, הדבר עלול לגרום לנו לחוסר ביטחון ומצוקה. יחד עם זאת, בה במידה שהסביבה זקוקה ליציבות, האדם שעובר שינויים זקוק לתמיכה ועידוד בתהליכי השינוי שלו, והפער שנוצר בין הסביבה השואפת ליציבות לבין האדם השואף לשינוי עלול להיות מאוד מכאיב עד כדי בלתי אפשרי. ברוב המקרים אנשים לא מסוגלים לספוג שינויים מרחיקי לכת מצד זולתם, ובסופו של דבר הם מתחילים להעביר ביקורת על האדם השואף להשתנות. לדעתי כדאי מאוד להימצא בסביבה תומכת שינוי בעת שאנחנו עוברים שינויים משמעותיים. סביבה שכזאת תהיה מעודדת, תומכת ומכבדת, ותעשה כל שביכולתה על מנת לסייע לנו בעת שאנחנו עוברים את התהליכים המורכבים הכרוכים בשינוי חיינו. ובכל מקרה רצוי מאוד לדעתי לשמור מרחק מכל מי שמעביר עלינו ביקורת ומנסה להוציא לנו את הרוח מהמפרשים. אנשים מסוג כזה לא רק שאינם עוזרים אלא אף מפריעים ומומלץ מאוד להתרחק מהם.

היבט נוסף שקשור בשינוי מנקודת מבט חברתית הוא הציפיה שלנו שאחרים ישתנו למעננו. כפי שראינו, שינוי יכול להיות מכאיב מאוד. בעצם כל שינוי הוא סוג של פרידה ולפיכך הוא גם סוג של מוות. משהו מת בתוכנו כשאנחנו משתנים, וגם אם מדובר במשהו שעדיף שימות - עדיין מדובר בכאב גדול. תהליך של שינוי הוא תהליך של חיים-מוות-חיים, ובעצם הוא תהליך של לידה מחדש, וכידוע - לידה היא דבר מאוד כואב. מעטים הם האנשים הששים אלי שינוי. אמנם אנחנו מאוד מעוניינים בתוצאות החיוביות של השינוי, אולם חוששים ופוחדים מאוד מעצם התהליך. לכן קל לנו לברוח אל הציפיה שהאחרים ישתנו עבורנו. למה שרק אנחנו נסבול? למה שרק אנחנו נתאמץ? שאחרים יעבדו בשבילנו. שאחרים יעברו את התהליך המכאיב הזה ואילו אנחנו נשב לנו רגל על רגל ונהנה מהתוצאות. וכעת נשאלת השאלה: אם שינוי הוא כ"כ מכאיב, למה שאנשים אחרים יסכימו לעבור אותו? מה, להם זה קל? יותר קל מאשר לנו? לא, ברור שלא. אז למה אנחנו ממשיכים לצפות מהם להשתנות למעננו? לא הגיוני בכלל... קשה מאוד - אם בכלל אפשרי - להניע אנשים להשתנות למען אחרים, ובכ"ז אנשים ממשיכים לצפות שהעולם ישתנה למענם, לכאורה רק אז הם יוכלו להיות מאושרים. וזה כמובן לא נכון. אנשים אלו חיים מתוך תפיסת עולם פאסיבית, ילדותית, שלפיה הכוח לשינוי חייהם מצוי בידי אחרים, והם מנהלים את חייהם מתוך מרירות אינסופית, כעס, אכזבה, ביקורת, טענות וחוסר סיפוק כרוני. אכן, גם אני שגיתי פעמים רבות באשליה שאילו רק האחרים היו משתנים למעני הכל היה הרבה יותר טוב בחיי. חיכיתי וחיכיתי לשינויים שיגיעו מבחוץ אבל הם לא הגיעו. ובסופו של דבר השינויים העיקריים שחלו בחיי התרחשו כשהסכמתי להשלים עם העובדה המצערת שהמציאות שלי תשתנה רק כשאני אשנה אותה בעצמי. אכן, לא קל. הכי קל לדרוש מאחרים להשתנות בשבילך והכי קשה להשתנות בעצמך. לעמוד מול הפחדים שלך ולנצח אותם. להמית אותם. ולבנות על חורבותיהם חיים חדשים, אמיתיים יותר.

האנשים שאנחנו תובעים מהם להשתנות עבורנו עשויים להיות הקרובים לנו ביותר (הורים, אחים, בני משפחה, בני זוג, חברים, וכד'), אולם לעיתים אנחנו מרחיקים לכת ומשליכים את כמיהתנו לשינוי על החברה כולה. קריאות לשינויים חברתיים ופוליטיים מסתירות פעמים רבות תחת כנפיהן כישלון ברמה האישית וחוסר יכולת של האדם להביא לשינוי בחייו במו ידיו שלו. יש אנשים שרע להם, רע להם מאוד, והם מרגישים כ"כ חלשים וחסרי אונים מול בעיותיהם האישיות עד שהם תובעים מהמדינה והחברה לפרוש עליהם את חסותה ממש כאילו היתה הורה שלהם. בעיניי מדובר בגישה ילדותית וחסרת אחריות. לומר על האדם שהוא אינו אחראי על חייו פירושו של דבר שהאדם הוא ילד במקרה הטוב או משוגע במקרה הרע. אדם בוגר הוא אדם שאחראי לגורלו. כל אדם יכול לשנות את חייו במו ידיו שלו. כמובן שישנם דברים שיכולים וצריכים להשתנות גם ברמה הקולקטיבית, אולם שינויים אלו לעולם לא יבואו על חשבון אחריותו האישית של האדם על חייו.

דוגמא יפהפיה לעניין הזה נמצאת באחד מפרקי הסיטקום Nanny בכיכובה של פראן דרשר. בסיטקום, פראן פיין היא יהודיה מהמעמד הנמוך בניו יורק של שנות ה-90 שנשכרת לעבודה כאומנת לילדיו של מר שפילד - אנגלי עשיר שמפיק מחזות זמר בברודוויי. כבר מתחילת הסדרה ברור לכולם שיש בין השניים משיכה עזה. במהלך הסדרה (מדובר בסדרה של 6 עונות) השניים נקשרים זה לזו יותר ויותר אולם אינם מממשים את אהבתם. פראן מתלוננת רבות על יחסו של מר שפילד כלפיה - יחס שנע בין רצון ברור לקירבה לבין הרחקתה ממנו בכל פעם שהם מתקרבים יתר על המידה. וכך, עד לפרק "קרא לי פראן" (Call Me Fran) שמתרחש מתישהו לקראת סוף העונה החמישית, יחסיהם נותרים בגדר יחסים מקצועיים בלבד. מר שפילד מתעקש להמשיך לקרוא לפראן "מיס פיין", ולמרות הפצרותיה החוזרות ונשנות בעניין הזה הוא מסרב בתוקף לקרוא לה בשמה הפרטי. היא סובלת מאוד מהמצב הזה ומייחלת לשינוי אך ממשיכה להמתין בקוצר רוח שהמצב ישתנה מצידו של מר שפילד. והנה, בפרק קרא לי פראן מתחולל השינוי המיוחל. כיצד? האם מר שפילד משתנה למענה? לא, ממש לא. עקב שיחה מכוננת עם הפסיכולוג שלה, מצליחה פראן להתבונן לתוך עצמה ולזהות את הדפוס שמכשיל אותה ביחסיה עם גברים, והמודעות העצמית הזאת מובילה אותה אל השינוי המיוחל. אמנם בתחילת הפרק היא עדיין מצפה שמר שפילד ישתנה למענה, אולם אם תראו את הפרק עד סופו תוכלו לראות שבסופו של דבר היא מוותרת על כך. היא כבר לא דורשת ממר שפילד שום דבר, היא משתנה בעצמה למען עצמה. וכפי שקורה בד"כ - השינוי שהיא עוברת משפיע על כל המערכת סביבה ובעיקר על יחסו של מר שפילד כלפיה. הפרק נפלא בעיניי ואני מאוד ממליצה לראות אותו. ורק אציין שאחרי הפרק הזה יחסיהם עוברים שינויים דרמטיים ותוך כמה פרקים הם מתחתנים. אכן, טוב להשתנות. טוב מאוד.

הקשר לחינוך והוראה:

"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב/ו')

אם נחזור לתיאוריה של ארדרי בדבר התוכנית הפתוחה והסגורה, נוכל לראות שככל שהתוכנית הפתוחה גדולה יותר כך הצורך בחניכה גדול יותר. ככל שחייו של בעל החיים יותר מורכבים כך הוא צריך ללמוד יותר דברים על מנת לשרוד ולגדול. ומאחר שחיי האדם הם המורכבים ביותר בטבע, חניכתו והכשרתו נמשכת זמן רב - הזמן הרב ביותר ביחס לכל בעל חיים אחר. אם נחשוב על כך במושגים של זמן, הרי שהכשרתו של האדם נמשכת בערך כרבע מחייו (!) בטרם יוכל לעמוד על רגליו ולהיות עצמאי. אכן, מדובר בזמן רב מאוד. וכל כך למה? משום שתוך כדי גדילתו הגופנית עליו ללמוד הרבה מאוד דברים אודות עצמו ואודות העולם שסביבו. לפיכך ניתן להבין עד כמה תפקידם של החונכים - ההורים והמורים - הינו קריטי. החונכים אמורים להכשיר את הילד ולגדלו לכדי "חי - נושא את עצמו" בכל מובן שהוא, וזוהי משימה עצומת מימדים שמשפיעה לא רק על היחיד אלא על החברה כולה. לצערי חונכים רבים לא עומדים במשימה הזאת כראוי וגורמים בכך סבל גדול לעולם כולו. ד"ר הארוויל הנדריקס מנסח זאת בספרו "לשמור על האהבה הזאת" כך: "רוב המחלות של הפרט ושל הגזע האנושי בכללותו, המחלות שרוב התוכניות והאירגונים הרפואיים מבקשים לרפא, מקורן בהורות כושלת הנמשכת זה מאות שנים. ככל שהקולקטיב התארגן יותר, כך הוקרבו חלקים גדולים יותר של האני. עדיין לא למדנו איך לגדל את הילדים ולאחד אותם עם הקולקטיב מבלי לגרום להם נזק נפשי". אכן, הורות כושלת ולמידה כושלת הן מנת חלקם של רוב בני האדם. רוב בני האדם לא זכו לחניכה שתכשיר אותם להתמודדות חיובית ותקינה עם מצבי החיים. הורות נתפסת בחברה שלנו כמשהו שעושים כבדרך אגב, לכאורה כל אדם מסוגל לגדל ילדים באופן מוצלח. ולא היא. על מנת להיות חונך יש לקבל הכשרה מתאימה, משום שחינוך - כפי שכבר ראינו - הוא לא עניין גנטי אלא עניין שנובע מהתוכנית הפתוחה שלנו, הווה אומר: מיכולת הלמידה שלנו.

בקצרה ניתן לומר שחניכה חיובית היא כזאת שמאפשרת לילד להישאר הוא עצמו במסגרת החברה שבה הוא חי. ישנם אנשים שמאמינים שהשילוב בין שני הדברים הוא בלתי אפשרי. גישה זו רווחת מאוד, וביסודה עומדת התפיסה שהילד נולד "פרא אדם קטן" ושאין שום ברירה אלא לכפות עליו הסתגלות לסביבתו החברתית - אחרת הוא יהפוך חלילה ל"אנטי סוציאלי". גישה שלילית שכזאת מנסה לייצר רובוטים דמויי אדם שמתפקדים כהלכה ועושים את המוטל עליהם מבלי "להפריע" לסביבתם. ומשום מה הנוסחה הזאת אף פעם לא עובדת. ילדים שגדלים לאורה של גישה כזאת גדלים להיות אנשים מודחקים שגורמים לאומללות בכל אשר יילכו. המחיר של הדחקת האישיות המקורית יקר, יקר מאוד, ולגודל הצרה לא רק היחיד משלם אותו אלא החברה כולה. כשלונות במערכות יחסים, קשיים בתיפקוד, מחלות גוף ונפש, התמכרויות, התעללות ואלימות מכל הסוגים והמינים - כל אלו הם תוצאותיו העגומות של חינוך שמדכא את רוחו החופשית של הילד ומנסה לכפות עליו את מה שלא ניתן לכפות עליו: לשנות את התוכנית הסגורה שלו, אותה תוכנית שלא ניתן לשנות.

כיצד ניתן לחנוך את הילד בצורה שתאפשר לו לשמור על עצמיותו תוך השתלבות בחברה? ראשית יש לזכור דבר מאוד חשוב: הילד רוצה מרצונו החופשי להיות חלק מהחברה. הצורך להשתייך לקבוצה הוא צורך הישרדותי ראשון במעלה וילדים מוכנים לעשות הרבה מאוד על מנת להיות חלק מהקבוצה אליה הם נולדים. לכן אין צורך לחשוש שאם נניח לילד לנפשו הוא יגדל להיות "סוציומט" או "אגואיסט" או "אנטי סוציאלי". הסיבות שגורמות לאדם להיות "אנטי סוציאלי" הן בדיוק הסיבות ההפוכות מכפי שנדמה לנו: הצטברות של אנרגיות שליליות שנובעות משנאה עצמית וממאמץ להדחיק את התכונות האמיתיות של האישיות המקורית. ככל שנדחק בילד "להיות חברותי" ולהשתייך בכל מחיר - כך הוא יתמלא כעס ושנאה ויביע אותם בכל דרך אפשרית. וכמובן שאין שום דבר חברותי באדם כעוס ומלא שנאה. אם כן, אם אנחנו מבינים שאין כל צורך לכפות על הילד להשתלב בחברה, נוכל לראות את תפקידנו כחונכים כשונה לחלוטין: תפקידנו הוא לתת לו את הכלים לממש את עצמו. עלינו לענות על שאלותיו כמיטב יכולתנו וללמדו כיצד למצוא בעצמו תשובות לשאלותיו, עלינו לצייד אותו ברעיונות, אפשרויות, כלים, ודרכים לפתרון בעיות, ועלינו להעניק לו ידע שימושי שנחוץ לו לשם תיפקוד יעיל ופורה.

תפקיד החונך אינו לאלף את הילד אלא לחנוך אותו. אילוף נובע מהגישה שהילד הוא טבולה ראסה ולפיכך אינו יודע מה הוא רוצה וצריך. לכן החונך "צריך" להוסיף לילד דברים מבחוץ, דברים שאינם נובעים מפנימיותו, וכך לעצב את אישיותו של הילד בהתאם למה ש"נכון" ומה ש"צריך" עפ"י השקפתו של החונך. לעומת זאת, חניכה פירושה לתת לילד כלים לגדילתו מבלי לגרוע מאישיותו המקורית. אם אנחנו ניגשים למלאכת החינוך מתוך גישה שגורסת שהאדם נולד שלם - הרי שאנו פועלים לאורו של הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו". כל ילד נולד עם דרך משלו. ילדים הם לא שיכפולים אחד של השני, הם יחידים במינם. כל מה שהילד באמת צריך מאיתנו הוא אישור לעולמו הפנימי וידיעה שהוא בסדר כפי שהוא. אם ניגש למלאכת החינוך מתוך שאיפה כנה להכיר את הילד הרי שכבר עשינו את מירב המלאכה משום שהילד יחוש שאנחנו מכבדים אותו ומאפשרים לו להיות מה שהוא באמת. אם נתעניין בעולמו ונרצה לדעת מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה, מה הוא חווה ומה הוא חש - הרי שבכך הענקנו לו את הגדולה במתנות שחונך יכול להעניק לילדו: ההכרה בערכו הייחודי כאדם. בעיניי זו הדרך היחידה הראויה לגדל ילדים, דרך הרואה בהם בני אדם בזכות עצמם, בני אדם שנוצרו בצלם אלוהים.

אם תרצו להעמיק את הידע שלכם אודות גידול ילדים, אני ממליצה בחום רב על הספר הורות מודעת מאת ד"ר הארוויל הנדריקס. ספר זה מעניק מידע רב-ערך אודות ההיבטים השונים של גידול נפשי תקין של ילדים ונוער, והוא כתוב מתוך גישתו של ד"ר הנדריקס שרואה בזוגיות ובהורות דרך לריפוי עצמי. הספר מדהים בצלילותו ועמקותו ומומלץ ביותר הן להורים והן למורים. 

 
הקשר לחיי היצירה:

"אסור לו לאדם ללמוד מזולתו. כל אחד חייב לפתח את כישרונותיו במלואם ולא לחקות את דרכיהם של אחרים" (מתוך "האליבי המושלם" / אגאתה כריסטי).

כפי שראינו, החלק בתוכנו שלומד ומתפתח הוא התוכנית הפתוחה. האם התוכנית הפתוחה לכשעצמה יכולה להיות יצירתית? כן, בהחלט, אולם יצירתיות היא ראשית כל תכונת אופי שמקורה בתוכנית הסגורה שלנו, באישיותנו הטבעית. כמובן שניתן לפתח יצירתיות אולם היצירתיות מטבעה היא לא נרכשת אלא אינסטינקטואלית. היצירתיות היא טבענו הפראי, היא ה"מה" שאנחנו רוצים להגיד, ה"מה" שכאמנים אנחנו משתוקקים לבטאו בכל דרך אפשרית. התוכנית הפתוחה, מאידך, תפקידה לתת לנו את הכלים כיצד לעשות זאת, היא ה"איך" שלנו. אנחנו לומדים להכיר מילים, צבעים, צורות, צלילים, תנועה - כל אלו ועוד הם אמצעים שעומדים לרשותנו על מנת לבטא את היצירתיות המפעמת בתוכנו שמקורה בתוכנית הסגורה. הבעיה היא שלעיתים, תוך כדי תהליך ההכשרה האמנותי ורכישת הכלים, אנחנו מפנימים תבניות קיימות מראש שמגבילות אותנו. אני לא יודעת אם יצא לכם פעם לשהות בחברת ילדים ולשמוע את שיבושי המילים שלהם. רמת היצירתיות שלהם היא ממש מדהימה והיא מתאפשרת דווקא משום שהם עדיין לא שולטים היטב בשפה. היכולת להמציא דברים חדשים נובעת פעמים רבות דווקא מהיעדרה של התוכנית הפתוחה שלעיתים עומדת למכשול בינינו לבין היצירתיות הטבעית השופעת שלנו. תהליך ההכשרה האמנותי כרוך פעמים רבות בהסתגלויות שבסופו של דבר מגבילות ומשתקות את כושר ההמצאה והדמיון שלנו. וכך, שוב, אותה יכולת מופלאה שלנו - יכולת הלמידה וההסתגלות - הופכת עבורנו למקור של צער וסבל. מעטים הם המורים ליצירה שמסוגלים להכשיר את תלמידיהם מבלי להעמיס עליהם שכבות של הסתגלויות מיותרות ומשתקות, ואני באופן אישי לא פגשתי אף מורה כזה. לכן אני ממליצה להיזהר מלימודי יצירה באשר הם.

אם עברתם כאמנים תהליך הכשרה שהסב לכם נזקים ואתם מרגישים צורך לנקות מתוככם שכבות הסתגלות שמפריעות לכם ליצור, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית שבו נתתי רעיונות שיכולים לסייע בידיכם לנקות את "הבית הפנימי" שלכם. אין ספק שניקוי שכבות הסתגלות יכול לסייע רבות לחיי היצירה משום שאחרי הכל מטרתנו כאמנים היא לומר את האמת שלנו, האמת של העצמי האמיתי שלנו - זאת שמצויה מתחת לשכבות ההסתגלות המיותרות. כל תהליך של ניקוי פנימי מבהיר את הנפש ומאפשר לנו להרגיש ולראות יותר טוב את האמת שלנו ולבטא אותה בקול צלול וברור.

מודעות עצמית שמביאה לשינויים מהותיים במערך הנפשי תורמת רבות ליכולת הביטוי שלנו כאמנים ואף להנאה שאנחנו חווים בתהליך היצירה. אמנים שגדלו באופן שהרחיק אותם מעצמם חשים פעמים רבות חוסר יכולת לבטא את עצמם במישורים רבים, ועבורם מודעות עצמית היא כלי מצוין לשיחרור החסימות שמפריעות להם להתבטא. ליתר הרחבה בעניין זה אתם מוזמנים לקרוא את המאמר "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה שבו תיארתי בפירוט בעיות נפוצות של אמנים וניתחתי את הגורמים לבעיות אלו. 

 

ולסיכום ניתן לומר שתהליך שכולל בתוכו פיתוח מודעות עצמית ושינוי הרגלים הינו מבורך מכל בחינה שהיא, בטח ובטח כשמדובר בהשפעתו החיובית ומרחיקת הלכת על חיי היצירה.

לסיום:

לאחרונה כתבתי תיאור קצר של תחושותיי לנוכח שינויים שאני עוברת, והתיאור הזה מסכם בעיניי במידה רבה את רוח הדברים שעלו כאן במאמר:

לפעמים אני מרגישה שאני עומדת למות. ואז אני נולדת מחדש. ואז אני שוב מרגישה שאני עומדת למות. ואז אני שוב נולדת מחדש. ואז אני שואלת את עצמי: כמה פעמים הבנאדם יכול למות ולהיוולד מחדש?? ואז אני עונה לעצמי: הרבה. הרבה פעמים.

***

לקריאה נוספת:

יסורי היצירה
אני בסדר אתה בסדר
כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים
הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום