21 במאי 2015

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו

במאמר למה שיר נולד? - על המוטיבציה ליצירה והכנת יומן רעיונות כתבתי על סיבות שונות שמניעות אותנו ליצור, וציינתי שם שיכולות להיות הרבה סיבות - ולפעמים אפילו קצת משונות ומוזרות - להתחיל יצירה. ובהקשר הזה נתקלתי בסיפור בהחלט יוצא דופן ומשעשע אודות דיימון ראניון - הסופר והעיתונאי - ואודות המקרה המוזר שגרם לו להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים המופתיים שלו, והחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה - גם כי הוא יפה ומצחיק, וגם כי אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על המוטיבציה ליצירה...

אבל לפני שניגש לסיפור המדובר, אני רוצה להכיר לכם את דיימון ראניון ואת סיפורי המופת שלו - מעין מחווה לסופר גדול שאני מאוד מאוד אוהבת. את סיפוריו של דיימון ראניון (1946 - 1880) הכרתי בשלב די מאוחר בחיי. יום אחד בעלי ואני שוחחנו בענייני ספרות והוא הזכיר את דיימון ראניון, וכשאמרתי לו שאני לא מכירה אותו הוא אמר לי "מה???" והודיע לי נחרצות שאני חייבת להכיר אותו, ויהי מה. ומאחר שאני לא נוהגת להתווכח עם בעלי אלא בשעה של הכרח גמור ורק כשממש נחוץ לי ומתחשק לי להתווכח איתו - הסכמתי לדעתו שאני חייבת להכיר את ראניון, ויהי מה. לפיכך החלטנו לרכוש את סדרת הספרים של ראניון - בתרגום המופתי לעברית של אליעזר כרמי. כשקראתי את הסיפורים בפעם הראשונה לא ממש התלהבתי מהם. השפה הראניונית היא שפה מיוחדת במינה ובהתחלה היה לי קשה להבין אותה. מה גם שהסיפורים כתובים בלשון הווה - גם כשעלילת הסיפור מתרחשת בעבר או בעתיד - ולא ממש הבנתי על מה ולמה הם כתובים ככה ומה בדיוק הסיפור שלו - של ראניון זה - ולמה להמציא שפה חדשה כשהשפה הרגילה לגמרי מספיקה בעיניי. אבל עם הזמן התחברתי יותר ויותר לאווירה של הסיפורים שלו - ונדלקתי. נדלקתי מאוד מאוד מאוד. וקראתי בהם שוב ושוב, ובכל קריאה נוספת נהניתי מהם יותר ויותר, כשהקושי בהבנת השפה הראניונית נפתר מאליו עם הזמן. הספרים של ראניון שקראתי הם: כל אנשי הברודוויטיפוסים קשוחים, שמונה לאחת, ברנשים וחתיכות, הברוקלינאים. ואני ממליצה בחום רב לקרוא כל אחד ואחד מהם.

יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהספרים הנ"ל כוללים לא רק סיפורים קצרים של ראניון אלא גם סוגי כתיבה נוספים מפרי עטו, כמו למשל כתבות עיתונאיות אקטואליות לזמנו של ראניון, רשימות של מחשבות והרהורים בכל מיני תחומים, רשומות קצרות מסוג "אדוני העורך!" (רשומות חביבות למדי, יש לומר), רשומות של זכרונות מבית אביו, ועוד סוגים שונים מכְּתביו של ראניון. מבין אלו יש כְּתבים טובים יותר או פחות אבל באופן כללי הכתבים הללו נופלים מאוד ברמתם מהסיפורים הקצרים שלו - לפחות בעיניי. כשאני קוראת את הסיפורים הקצרים ועוברת מהם לסוגי הכתבים האחרים אני מרגישה ברוב המקרים שאני עוברת מכתיבה של אמן לכתיבה של עיתונאי - וההבדל ביניהם הוא ממש עצום. בעוד שהאמן עוסק במהותי והפנימי - האל-זמני, העיתונאי עוסק בשטחי והחיצוני - הזמני. כשאני קוראת את כתביו של ראניון אני תמיד תוהה מחדש לגבי הפער בין שני סוגי הכתיבה הראניונית - איך בתוך אותו אדם יכולים לשכון גם אמן וגם עיתונאי? לאלוהים פתרונים...

המאפיין העיקרי של הסיפורים הקצרים הוא הכתיבה השנונה והססגונית, כתיבה מלאת גוזמאות ותיאורים ציוריים גדושים הומור ועסיסיות, חמלה ואנושיות, והתבוננות חודרת ומעמיקה בנפש האדם. הטיפוסים והדמויות שראניון מציג בסיפוריו הם אנשים מכל השכבות ומכל המעמדות - ובעיקר דמויות מהעולם התחתון הניו-יורקי - טיפוסים ססגוניים שאת כולם הוא מכיר תוך כדי "שוטטות" ו"הזדחלות" ו"שריצה" ברחובות בחברה כזאת או אחרת, כשדמותו של ראניון עצמו כדמות פעילה בסיפור היא דמות אדישה, לכאורה בלתי מתעניינת במתרחש סביבה, דמות מיתממת שנגררת לסיטואציות מבלי שיש לה שליטה עליהן. הוא עצמו מתואר בסיפורים כ"ידוע לכולם כברנש המשוטט בסביבה ותו לא", וכ"הנני נמנה על סוג הברנשים שלעולם אינם עסוקים מכדי לארח חברה למאן דהוא". כך יוצא שראניון נכנס למצבים שונים (ובעיקר משונים), ומי אם לא הוא יצליח לתאר לנו את המצבים האלה במיטב הכישרון ובעט מחודד כתער?...

תוכלו לקרוא עוד על אמנות הסיפור של ראניון בשתי כתבות מעניינות שמצאתי עבורכם: כאן תוכלו לקרוא מאמר שנקרא "דמות המלאך כאיש אלים", וכאן תוכלו לקרוא מאמר מעניין שנקרא "ניו-יורק של דיימון ראניון - מהמרים, זונות וגנגסטרים בפרוטה". שני המאמרים הללו שמים דגש על היבט חשוב של סיפורי ראניון: היפוך היוצרות. נדמה שנקודת המבט שתופסת את מרכז הבמה בסיפוריו של ראניון היא נקודת המבט של האנדרדוג - איש העולם התחתון, הפושע. במקרים רבים מי שמספר את הסיפור הוא למעשה הפושע, שהופך בסיפוריו של ראניון לדמות מורכבת ועגולה בעלת אישיות חיובית ומעוררת הזדהות, ואילו הדמויות הנורמטיביות (שנציגיהן הבולטים הם ה"כפתורים" - השוטרים) הופכות לדמויות שליליות שרק מפריעות לאותם פושעים נחמדים ותמימים לבצע את זממם. היפוך היוצרות הזה מעניק בעיניי לסיפורי ראניון רעננות ומקוריות אין קץ.

ומילה אחרונה לגבי התרגום בעברית: בעלי, שהוא דובר אנגלית כשפת אם ומתרגם במקצועו, קרא כמובן את המקור באנגלית והוא טוען בפניי שהתרגום של אליעזר כרמי הוא גאוני, לא פחות; ולדעתו, התרגום לעברית במקרים רבים אפילו עולה על המקור. ואילו אני לכשעצמי, בכל פעם שאני קוראת את סיפוריו של ראניון - אני ממש מתענגת על יופיה של השפה העשירה בדימויים, בצבעים, ובהרבה מאוד עומק וחוכמת עשיה. לכן אני שוב ממליצה בחום רב לקרוא את ספריו של ראניון בתרגומו של אליעזר כרמי, ולהנות מכל רגע. 

***

על מנת שתוכלו לחוש באופן בלתי אמצעי את סגנון כתיבתו של ראניון, אני מביאה כאן מספר ציטוטים מתוך הסיפורים שלו. אתם מוזמנים לקרוא ולהנות...

*

ובכן, האביב יורד על העיר ניוארק שבמדינת ניו-ג'רסיי, ויום נאה אחד אחר הצהריים אני שורץ שם ברחוב הראשי בחברת טיפוס שמוצאו מהעיר קליבלנד, מדינת אוהיו, ומה כינויו של אותו ברנש אם לא 'ינשוף', ומה אנחנו עושים שם יחד אם לא מעלים גירה ומלהגים בעניין זה ואחר, כאשר מי מופיע לעינינו אם לא חתיכה צעירה ועסיסית-למראה מאוד-מאוד-מאוד.

(מתוך "בת השומר" / הברוקלינאים)  

*

"הגולאש נראה לי בסדר גמור", מצהיר לי הברנשון הגוץ וקולו מגומד וחלוש, בהתאם למידות גופו, "אבל האמת היא שאינני בוכה בשל הגולאש. בעצם, אני שופך דמעות על החיים העצובים שלי, אחא". ומיד הוא מוסיף ומגלה את אוזני עוד ועוד: "אמור לי, אחא, האם אתה יודע מה זאת אהבה?".

ובכן, כשאני שומע את ההצהרה הזו נהיר לי מניה-וביה מה מציק לו לאותו צימוק. בסוגיה זו אוכל לקבוע אל-נכון; אם אני מאסף את כל הדמעות הנשפכות על פני הברודווי מעיניהם של אזרחים מאוהבים הריני אוגר בידי מלאי מספיק להתחרות בהצלחה בשני האוקיאנוסים הרבוצים משני עברי היבשת האמריקאית ואף מותיר ברשותי די נוזלים לסלק מהשוק גם את אגם-המלח הגדול. ברם, עלי לרשום כאן למען ההיסטוריה את העובדה שאישית-כשלעצמי אינני מאוהב מעולם ואני מקווה בכל לבי שכך זה נשאר גם בעתיד, פרט למקרה של תאונה-בלתי-נמנעת. וזאת משום שלדעתי אותו עניין הקרוי אהבה איננו אלא תעלול-תעמולה שכולו אונאת-הציבור, ואת השקפתי זו אני משמיע בו במקום באוזני הבוכה מולי אל תוך הגולאש ההונגרי שלו.

(מתוך "טוביאס הנורא" / הברוקלינאים)  

*

אולם אם ברנש זה נחשב מוזר-למראה בעיניי, הנה כלביו השניים נראים לי מוזרים כפל כפליים. יש להם לכלבים אלה גולגלות גדולות, ולסתות עצומות המשתלשלות ויורדות להם כלפי מטה כלסתותיו של משחק-קלפים זקן ועייף, ולכל גולגולת צמודות להם זוג אוזניים גדולות כסדיני-מיטה ממש, שתיים לכל כלב. נוסף לכל אלה יש להם לכלבים אלה פרצופים מכורכמים וקמוטים, ועיניים גדולות ומעוגלות הנראות עצובות כל כך שאני מאזין מיד ומחכה לשמוע אם אין הם פורצים בבכי, כלבים אלה שלו.

(מתוך "גששי הברודווי" / ברנשים וחתיכות)  



הוא מזדחל ערב אחד למזללתו של מינדי בחברתה של נקבה שמנה כל כך שיש הכרח לצרף לה שלושה שולחנות יחדיו על מנת לארגן לה מקום ישיבה מספיק, ומסתבר שאישיות זו אינה אלא מיס ויאולטה שומברגר. משקלה אולי מגיע ל-250 ליטראות אולם היא אינה חתיכה זקנה כלל ועיקר, ואינה מכוערת - למרות הכל. יש לה פרצוף מעוגל בגודל של שעון-העיר, ומערכת פימות המספיקה לשמש מדרגות-חירום בבניין הגון, אולם יש לה שיניים נאות, וחיוך מלבב, וקול צחוקה מהדהד כל כך שהוא מפריח את הקצפת מעל עוגת תות-שדה על שולחן הנמצא כחמישים רגל ממקומה, ומעורר את חמתו של אחד הלקוחות ששמו גולדשטיין, המתכוון אותה שעה לפתוח באכילת אותה עוגה-בקצפת. 

(מתוך "נתח פשטידה" / ברנשים וחתיכות)

*

על כל פנים, לילה אחד לפני שש או שבע שנים, מתייצב 'המלך' או'הארא במקומו הקבוע לפני מזללתו של מינדי שעל פני הברודווי ואיתו יצור כחוש שכולו רגליים צנומות וצמות עלובות, ומי היא היצור הזה אם לא זאטוטית זעירה כבת תריסר שנים, ועד מהרה מסתבר שזאטוטית זו אינה אלא בתו של 'המלך' או'הארא, והוא נוטל אותה עימו ומשגיח עליה משום שאשת-חיקו-הנצחית, מרת או'הארא, לוקה אותו זמן בחולי כלשהו. בו במקום קופץ לואי 'קלף-אחרון', ספסר ההימורים, ומשלח את ידו לצבוט לה לזאטוטית בלחייה, ומצהיר כך: "שמעי; אם את היא בתו של 'המלך' או'הארא, הרי שהנך נסיכה". כך אומר לה לואי קלף-אחרון, "ואם כן - מה שלומך, הוד רוממות?".
  
(מתוך "הנסיכה או'הארא" / שמונה לאחת)

*

אותו זמן, כשהנסיכה או'הארא מתייצבת לראשונה לפני מזללתו של מינדי, הריהי מכוערת כעמוד-חשמל מרוח ברפש, ואולי אף יותר ממנו, מה עם הנמשים המשונים על פרצופה פה ושם, והרגליים הכחושות כגפרורים, והצמות האדמוניות כעין זנבות-עכברים, ומה עם כמה שיניים משונות המזדקרות לה מתוך לקקנה, בעוד שמשקלה כולו מגיע לכדי שלושים קילוגרמים אף בשעה שהיא ספוגה מי גשם מכף רגל ועד ראש, ואילו במקום להשיב לאזרחים השונים על שאלותיהם בנימוס ובכבוד כיאות לזאטוטית המשוטטת לילות על לילות על פני הברודווי היא רק משמיעה חריקות-צחוק עצבניות; ברם, מסתבר ש'המלך' או'הארא הזקן מחשיב אותה מאוד, למרות כל המגרעות הללו.

(מתוך "הנסיכה או'הארא" / שמונה לאחת)

***

עד כאן הציטוטים. וכעת נעבור לסיפור על המקרה שהוביל את ראניון להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו. הסיפור לקוח מתוך הביוגרפיה של ראניון, ונקרא "מה יש במעי העיוור?" -

יש סיפור שתוכל לשמוע על פני הברודווי אם אתה מוצא את הברנש המתאים שישמיע לך אותו, ואם אתה תופס אותו בשעת הלילה הנוחה להעלאת גירה של זכרונות ישנים. ראשית האירוע האמור בשנת 1929, כשהצללים המאיימים של המשבר הכלכלי החלו להתפשט על פני היבשת שלנו. מצוקת המיתון חיסלה כמעט לחלוטין את הבזבזנות הקלילה שציינה עד כה אזרחים רבים על פני הברודווי, וכמה מהבולטים שבהם גילו לפתע שהכסף - אשר נחשב בעיניהם עד כה רק אמצעי-חליפין המשמש אותם לצורך הימורים על סוסי מירוץ או על תוצאות קרבות איגרוף - דרוש להם, בעצם, להשגת מזון ומקום מגורים. לפי אותו סיפור מסתבר שבדיוק בתקופה זו סר דיימון ראניון אל הרופא שלו לבדיקה כללית. אומרים שהעיתונאי הנודע נטרד מאז ומתמיד בעניין בריאותו, והיו שהגדירו אותו היפוכונדר. 

משסיים הדוקטור את בדיקותיו הורה לראניון להתלבש - ובינתיים שוטט על פני החדר הלוך ושוב. הבעת פרצופו של הרופא לא מצאה חן בעיני ראניון. 
"מה פסק הדין, דוק?" שאל. 
"זה התוספתן... המעי העיוור שלך". 
"מה איתו?"
הדוקטור שב להפסיע סחור סחור. הוא הדליק סיגריה. "צריך לסלק אותו החוצה", הודיע לראניון כשהוא מבטא כל מילה בנפרד, לאט לאט. 
פניו של ראניון חוורו. דומה שהדם אזל מפרצופו, וקיבתו התהפכה בקירבו כמו סחרחרת שיצאה מכלל שליטה. 
"אתה בסדר?" מיהר אליו הרופא, מופתע וחרד על התקף פתאומי כל כך; לפי אומדנו - בטרם זמן. 
"לא, אני לא בסדר", השיב דיימון. "מעולם לא חשתי גרוע יותר". 
"אתה מתנהג בילדותיות", אמר הדוקטור, "בעצם אין לך שום סיבה לדאגה. הניתוח - אפנדיקטומיה; כריתת התוספתן - נחשב כיום פעולה פשוטה ביותר, יחסית. אחוז התמותה בניתוחים הללו איננו עוד כפי שהיה בעבר". 
"אני יודע", השיב לו ראניון. "ייתכן שהמימצאים הסטטיסטיים שלך נכונים, אבל רק בשבוע שעבר אושפזו שלושה מהמכרים שלי לניתוחי תוספתן - ויצאו משם על אלונקה, במכוניותיהם של קברנים". 
"מקריות בלבד, תזוויג-אירועים ביש מזל, בחורי", הכריז הרופא. 
דיימון ניגש אל מיכל מי השתיה הצוננים ולגם מלוא הכוס. אחר כך לגם עוד כוס. 
"דוקטור, האם הניתוח הזה באמת נחוץ לי?"
"נחוץ מאוד. חיוני. הכרחי". 
דממה כבדה השתררה בין שני הגברים. 
"אוקיי", הכריז ראניון לבסוף, "אם כך אני רוצה שהמנתח הטוב ביותר במדינה יבצע את הניתוח - בבית החולים הכי חדיש בעיר, תוך נקיטת כל אמצעי אפשרי למנוע סיבוכים וכשלונות".
"ראניון", הגיב הדוקטור בשמץ קוצר רוח, "אתה היפוכונדר".
"אני לא שם יריקה על מה שאני, לעזאזל. מנקודת ההשקפה שלי - אני יפה תואר, מחונן ומוכשר מכדי להתעורר מת בגילי הנוכחי. עלי להשיג את השירות הרפואי המשובח ביותר שאפשר לקנות בכסף".
"מיבצע כזה יעלה ביוקר".
"כמה?"
"לפחות חמש מאות דולר".
ראניון מצא לו כיסא והתיישב בו לאיטו. היתה זו מהלומה מוחצת. 
"חמש מאות דולר", מילמל בלחישה, "כשבחשבון הבנק שלי יש לא יותר מחמישים ירקרקים. זוהי תקופה קשה..."
"אתה יכול להתנתח בבית החולים העירוני", הציע הרופא.
ראניון שיגר אליו מבט קטלני. כעבור רגע קם על רגליו, לבש את המעיל, חבש את המגבעת וניגש לדלת. כשנעצר על הסף אמר לרופא: "תתחיל לארגן הכל בדיוק כפי שאמרתי".

ראניון מיהר לחדרו במלון פורסטר - מספרים עד היום בעיר הגברים - נעל על עצמו את הדלת, הציב את מכונת הכתיבה באמצע השולחן, ערם לצידה האחד צרור גליונות-נייר והעלה אריזה של עשר חפיסות סיגריות לצידה האחר. במשך שתי שעות רצופות התחבט, עישן, חיסל חפיסת סיגריות והטיל לפח תריסר גליונות שכתיבתם לא עלתה יפה. הוא לא נואש והתחיל מחדש, וכך הופיעו בכתב השורות הראשונות של סיפורו הראשון - "עניין של בוץ" - הסיפור הראשון מתוך שרשרת ארוכה של סיפורים קצרים שהפכו את ראניון ברבות הימים למיליונר... 

*

עד כאן הסיפור. מסתבר שאפילו פחד מניתוח התוספתן יכול להוות מוטיבציה מצוינת ליצירה מצוינת... ונראה לי שעכשיו אנחנו יכולים לענות יפה על השאלה "מה יש במעי העיוור?". מסתבר שיש בו הרבה סיפורים מאוד-מאוד-מאוד יפים...

***

לקריאה נוספת:
סטיבן קינג / על הכתיבה
פחות הוא יותר: היכרות עם יצירות שעושות את המקסימום מהמינימום
Inside the Actors Studio - התוכנית "סטודיו למשחק" בהנחיית ג'יימס ליפטון



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה