28 ביולי 2011

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

את איימי ויינהאוס לא הכרתי לפני מותה. כמובן ששמעתי עליה לא מעט, אך מעולם לא ידעתי מי היא וגם לא טרחתי לברר. המראה שלה עורר בי חשד שמדובר כאן בעוד אחד ממוצרי הפלסטיק הפרובוקטיביים המשווקים חדשות לבקרים ע"י התעשייה המוסיקלית, משהו בדומה לליידי גאגא ושאר "כוכבים" שהדבר היחיד שבאמת מעניין אותם הוא לעשות כסף ולמשוך תשומת לב. משעממים בעיניי... ומאחר שיש לי נטיה עזה לבררנות מוסיקלית  - התעלמתי ממנה נחרצות. אולם ביום שבו היא נפטרה יצא לי לקרוא עליה פוסט פרידה בעונג שבת מאת גיאחה, והבנתי שטעיתי. לא, היא לא היתה תעשייתית. לא, היא לא היתה מלאכותית. והיא גם לא היתה מוצר מפלסטיק. היא היתה כנה, אמיתית, אותנטית. היא היתה אמנית. הקשבתי לשיריה ואהבתי את קולה ושירתה. קראתי אודותיה והזדעזעתי מסיפור חייה. וככל שהקשבתי וקראתי ונכנסתי אל תוך עולמה - הבנתי שיש כאן סיפור. סיפור עצוב, טרגי, סיפור שנוגע לא רק לחייה של איימי ויינהאוס אלא גם לחייהם של אמנים רבים אחרים שחווים גם הם, במידה כזאת או אחרת, חוויות דומות לאלו שלה. ולמענם, ולמענה, וגם למעני - החלטתי להקדיש לה פוסט. פוסט של פרידה. פרידה מילדה אבודה. פרידה מילדה אבודה שהיתה לדמותה של טרגדיה.

סיפורה של איימי ויינהאוס הוא סיפור פשוט בסה"כ: עלייה, הצלחה, נפילה, מוות. היא היתה ילדה יצירתית ומוכשרת, בעלת נטיה אמנותית מובהקת, שהחלה להתנסות בחיי יצירה כבר בהיותה בת 14. היא חלמה להצליח כיוצרת וזמרת, וחלומה אכן התגשם, במלואו, כולל כל התוספות הנלוות לחיי הצלחה ופירסום. כשהיתה בת 18 היא חתמה על חוזה הקלטות עם חברת תקליטים יוקרתית. כשהיתה בת 20 יצא האלבום הראשון שלה, Frank, שזכה לתשומת לב רבה בקרב הקהל ומבקרי המוסיקה. כשהיתה בת 23 חלה הפריצה הגדולה שלה: אלבומה השני, Back to Black, העלה אותה למעמד של כוכבת-על, ומאז דרך כוכבה. מגיל 23 ועד מותה בגיל 27 היא לא הוציאה אלבום נוסף. אמנם היא עבדה על אלבום חדש אך הוא מעולם לא הושלם. מה שמשתמע מכל זה הוא שהקריירה שלה נשענה אך ורק על שני אלבומים. מדובר בקריירה צעירה מאוד, התחלתית, קריירה שבמושגים של התפתחות רגשית ואמנותית ניתן לקרוא לה "הבטחה" בלבד - הבטחה גדולה שלא התגשמה. הנה מספר כתבות ביוגרפיות אודותיה: איימי ויינהאוס בויקיפדיה, סיפורה של איימי ויינהאוס: מבית יהודי לונדוני לזכייה בגראמי, איימי ויינהאוס: כישרון אדיר וכנות נדירה.

כשאיימי היתה בת 18 היא התראיינה לסרטון וידיאו קצרצר שצילם נהג מונית שהיא נסעה איתו. כפי שניתן לראות בסרטון, היא מדברת בכנות ופשטות. היא עדיין לא "איימי ויינהאוס" אלא רק "איימי": נערה חמודה, חביבה, טבעית, אנרגטית, בריאה. היא עדיין לא סלב ולא מיתוס אלא "רק" בן אדם. עדיין אנושית. כאן תוכלו לראות ראיון שנערך עימה כשהיתה בת 20 - עדיין רעננה, טבעית, בריאה. מה הביא אותה למצב הנורא שבו היא מצאה את מותה? כיצד ניתן להבין את התמונות המחרידות האלה? מה גרם לה להידרדר בצורה כ"כ מוחלטת, קטלנית, איומה? האם ניתן היה לשקם את חייה ולמנוע את מותה?

ילדה מתמרדת

במאמר אני בסדר אתה בסדר תיארתי את הדרמה הבלתי מודעת שמתחוללת בתוכנו ומשפיעה על כל היבטי חיינו. כפי שהראיתי שם, ישנן 3 דמויות עיקריות שמשחקות תפקיד בדרמה הזאת: "הורה", "ילד" ו"בוגר", ולכל אחת מהן יש תפקיד נפשי שמכוון את חיינו לטוב ולרע. אני ממליצה לקרוא את המאמר "אני בסדר אתה בסדר" על מנת להבין את התיאוריה בשלמותה, ואילו כאן אציין רק בקצרה שדמותו של ההורה היא דמותה של הסמכות הפנימית והיא זאת שקובעת האם נרגיש שאנחנו בסדר/לא בסדר; דמותו של הילד היא סך כל התגובות שלנו אל ההורה, וישנן 3 תגובות: מסתגלת (נכנעת לסמכות), מתמרדת (מתנגדת לסמכות), וחופשית (לא מתייחסת לסמכות); ודמותו של הבוגר היא בת דמותו של ההיגיון, וזהו החלק בתוכנו שאוסף ומעריך מידע, שוקל ומתבונן, ומתקן את הטעון תיקון. 

ובחזרה לאיימי ויינהאוס: השיר הראשון שלה ששמעתי היה Rehab. משפט המפתח של השיר הוא: "הם ניסו לגרום לי ללכת לגמילה אבל אמרתי להם לא, לא, לא" (הטקסט המלא של השיר כאן). מיד כששמעתי את הטקסט הזה אמרתי לעצמי: "אהה! ילדה מתמרדת!". מימיי לא נתקלתי במשפט שמתמצת באופן כ"כ מדויק את הווייתו של הילד המתמרד. פשוט מדהים. אם נתבונן במשפט הזה נוכל להבין היטב את עמדתו הנפשית של הילד המתמרד: "הם ניסו לגרום לי". הילד עומד מול ההורה שמנסה לגרום לו לעשות משהו. האם ה"משהו" הזה הוא משהו טוב? חיובי? עוזר? אולי בכ"ז כדאי לשקול לעשות אותו? אולי כן ואולי לא, אולם הדמות הפנימית שאחראית על הבירור הפנימי הזה היא דמותו של הבוגר, וכפי הנראה - הבוגר איננו בנמצא. הוא משותק. כלוא. והילד עומד פאסיבי, חסר אונים מול הכוחות המפחידים שמנסים לגרום לו לעשות כל מיני דברים, ואין בכוחו להתמודד איתם. הוא לא מסוגל לחפש פתרונות אחרים לבעיה ולמצוא את דרכו שלו בתוך הסבך כי הבוגר שלו מזוהם. הוא משועבד לחלוטין למרכז של ההורה ואין באפשרותו להינתק ממנו. וכך, כל שנותר לו לעשות הוא להיכנע או למרוד. הוא צריך לבחור: כן או לא? וכפי שניתן לראות מהמשך המשפט - הבחירה של איימי היתה לומר "לא". לא, לא, לא. ובכך הביאה על עצמה את הקץ.

איזה מין הורים אלו ואיזו מין הורות זאת שמביאה אדם צעיר ושוקק חיים להעדיף להרוג את עצמו ובלבד שלא יסכים עם הוריו? ובכן, אתם מוזמנים להתרשם יחד איתי מההורות שאיימי ויינהאוס חוותה: מיטש ויינהאוס: אני הרוס ממותה של איימי, איימי ויינהאוס: כרוניקה של מוות ידוע מראש, הלוויה של איימי ויינהאוס: קול דממה דקה, אביה של איימי ויינהאוס מקים קרן שתעזור למכורים להיגמל מסמים. מהכתבות הללו משתקפת מערכת יחסים חולה ומעוותת בין ההורים לילדתם. לכאורה הם אוהבים אותה, כואבים את מותה ומצטערים צער רב על לכתה. אבל רק לכאורה. אם קוראים את דבריהם קצת יותר לעומק, ניתן לראות שמדובר בהורים שפשוט לא אכפת להם מבתם. האמא מצהירה בגלוי, זמן רב לפני שבתה נפטרה, שהיא יודעת שאיימי עומדת למות, והשאלה היחידה היא רק מתי. האבא מספר שהוא כתב את ההספד שלו עליה 4 שנים לפני שהיא נפטרה (!!!) כי הוא ידע שהיא עומדת למות. השאלה היחידה שהטרידה אותו היתה האם היא תמות מנפחת הריאות או שמא ממנת יתר. אבא טוב, אוהב. ולאורך כל הכתבות חוזרת שוב ושוב ההתעלמות המוחלטת שלהם מגורלה. הורות אדישה, רעה, מנוכרת, הורים שעומדים מהצד בעוד ילדתם מתמוטטת לנגד עיניהם - זאת ההורות שאיימי ויינהאוס חוותה. פלא שהיא רצתה למות? פלא שהיא חשבה שמגיע לה למות?

ייתכן שהבחנתם בעובדה שעמדתו של הילד המתמרד מערימה קשיים בדרכם של הורים שכן מעוניינים לעזור לילדיהם. לכאורה יש כאן פרדוקס: הוריה של איימי יוכלו לטעון, ובמידה רבה של צדק, שהם כן ניסו לעזור לה אבל היא פשוט לא הסכימה (ואמרה להם לא, לא, לא!). הורים רבים שילדיהם מתמרדים נגדם חשים חוסר אונים מסוג כזה ומחזירים את האשמה לפתחו של הילד. הדרך היחידה לשבור את מעגל ההאשמות האינסופי והטרגי הזה היא להימנע מכל סוג של התנהגות הורית. כל דרך שבה ההורה משדר לילדו שהוא "לא בסדר" או שהוא "בסדר בתנאי ש..." חייבת להיות מסולקת ממערכת היחסים, בטח ובטח במקרים שבהם הילד מגיע למצבי משבר קיצוניים. הורים שמפעילים מניפולציה הורית על ילדיהם משבשים את האיזונים הפנימיים שלהם ולא מאפשרים להם להשתחרר ולבנות לעצמם חיים עצמאיים. הוריה של איימי עשו את כל הטעויות האפשריות. הם התנכרו אליה, העבירו לה כל הזמן מסרים שהיא לא בסדר, ניסו - ואף הצליחו פעמים רבות - להכריח אותה להיכנס למרכזי גמילה בניגוד לרצונה, לא התעניינו בה, לא הקשיבו לה ולא דאגו לה. הם ויתרו עליה מראש, והעיקר שלא יצטרכו לשנות משהו בגישה שלהם כלפיה. הם פשוט לא תיפקדו כהורים.

אהבה וניצול חד הם

במאמר "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה התייחסתי למגוון רחב של בעיות בחיי היצירה שנובעות מגדילה בלתי מאוזנת. חיי היצירה מושפעים עמוקות מנוכחותו המדכאת של ההורה, והדבר מתבטא בכל היבטי חייו של האמן. אמן שגדל בסביבה הורית נוקשה מחפש אהבה ואישור בכל מקום, ולצערי ישנם אנשים רבים שמוכנים לנצל את הרעב לאהבה הכוסס בליבם של אמנים על מנת להתעשר על חשבונם.

אחד הדברים הכי מזעזעים שראיתי בעניינה של איימי ויינהאוס הוא סרטון וידיאו שבו רואים אותה מנסה להופיע לפני קהל מספר שבועות לפני מותה. היא עומדת מול הקהל, כל כולה שיכורה ומסוממת, מנסה לשיר ולא מצליחה, מנסה להבין היכן היא נמצאת ולא מצליחה, שוכחת מילים ומנגינות, שוכחת הכל, שוכחת שהיא קיימת. הכותרת של הכתבה שבה מופיע הסרטון הזה היא "איימי ויינהאוס חיסלה לעצמה את הקריירה". ובכן, אני חושבת שהיא לא עשתה את זה לבדה, ובהחלט מגיע קרדיט רציני מאוד לכל האנשים שהיו סביבה - אנשים שראו מה קורה איתה ולא רק ששתקו אלא אפילו דחפו אותה לעלות לבמה במצבה החולה והרעוע. המחשבה הראשונה שעלתה לי כשראיתי את הסרטון הזה היתה: "מי העלה אותה ככה על הבמה?! ומה עם כל הנגנים ואנשי הסאונד ושאר האנשים שהיו איתה? אין שם אף אחד שיעזור לה? אף אחד שם לא מרחם עליה?!". כנראה שלא.

שורש הבעיה של אנשים כמו איימי ויינהאוס הוא ההרגל להיות מנוצלים. כל אדם מממש בחייו הבוגרים את דפוס היחסים המוכר לו מילדוּת, ומי שגדל כילד בלתי אהוב שמתנכרים אליו ואדישים כלפיו מביא איתו את דפוס היחסים הזה לכל מערכת יחסים שהוא יוצר. אני מניחה שהיא לא הרגישה שיש משהו לא תקין בזה שכולם אומרים לה שהיא לא בסדר ושהיא צריכה "להשתפר", או כשדוחפים אותה לעלות לבמה כשהיא במצב פסיכוטי, או כשהקהל בז לה ופוגע בה. לא, היא לא הרגישה שיש משהו לא תקין בזה. הדפוס הזה נחשב נורמלי לחלוטין מבחינתה. אחרי הכל - ככה היא גדלה. תמיד בזו לה והתעלמו ממנה ואמרו לה שהיא לא בסדר. מה לא תקין בזה?

הבעיה שהובילה את איימי אל מותה מצויה בתוכה פנימה, באותו קול פנימי שאומר לה שהיא תמיד תהיה לא בסדר ולא משנה מה היא תעשה, ושאין שום דרך שבה היא תוכל אי פעם למצוא חן בעיני ההורה שלה. זהו דפוס של התעללות נפשית קיצונית שאין ממנו מוצא אלא אם כן האדם מנקה מתוך עצמו את המסרים ההוריים השליליים שהורסים את חייו. אחרת הוא ימשיך כל חייו להתדפק על הדלתות הלא נכונות ולחפש אהבה לפי אותם המושגים המוכרים לו זה מכבר - מושגים שלפיהם אהבה פירושה ניצול וניצול פירושו אהבה.

ישנם היבטים נוספים שרלוונטיים לחייה של איימי ויינהאוס כאמנית, היבטים שהתייחסתי אליהם בהרחבה במאמר "אני בסדר אתה בסדר בחיי היצירה". שיתוק יצירתי, חוסר איזון, האמן כנושא האור הקולקטיבי, ניצול ע"י גורמים אינטרסנטיים, חוסר תמיכה, תהליך הבשלת היצירתיות, הרס הגוף והנפש, שיגעון והידרדרות לסמים ולמוות - כל אלו מפורטים באופן יסודי במאמר הזה, ואתם מוזמנים לקרוא אותו ולמצוא בעצמכם את הקשרים לחייה של איימי ויינהאוס.

הערצת הקהל

כפי שכתבתי במאמר הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו, הערצה היא רגש שנובע מחוסר מימוש עצמי. אנחנו מעריצים אדם בשל יכולתו לממש חלקים מודחקים בנפשנו, ובכך אנחנו משליכים עליו את כל כובד האחריות על המימוש העצמי שלנו. אנחנו רוצים בחברתו ואוהבים אותו משום שהוא מבטא פוטנציאל אבוד שלנו. תופעה זו יכולה להתבטא הן ברובד האישי והן ברובד הקולקטיבי, וזהו ההסבר לתופעת ההערצה ההמונית. אדם אחד מממש עבור הרבה מאוד אנשים את הפוטנציאל המודחק האבוד שלהם.

העוצמה הרגשית הנדרשת מהאדם המוערץ על מנת שיוכל לשאת את כל כובד משקלו של ההמון היא גדולה מאוד. גודל הציפיות ממנו הוא עצום. אמנם הקהל מעניק לאמן הרבה מאוד, אולם התמורה שהוא דורש מהאמן היא גדולה ותובענית עד מאוד. לא כל אמן מסוגל לעמוד בזה, ויהא מוצלח ככל שיהיה מבחינה אמנותית.

איימי ויינהאוס לא עמדה בזה. היא התמוטטה תחת הלחץ והתביעה האינסופית לעמוד תחת אור הזרקורים. בכתבה שעוסקת בסגנון הלבוש שלה ניתן לראות את הלחץ הציבורי שהופעל עליה ואת ניסיונם של גורמים שונים בתעשייה לנצל כל חלקה טובה באישיותה ובדמותה. אני מניחה שאילו היא היתה יותר חזקה ובוגרת היא היתה אומרת "לא" לכל הניסיונות האלה. אולם לצערי היא לא היתה מספיק בוגרת, ואיפשרה להרבה מאוד אנשים להסיט אותה מדרכה ולנצל את אנרגיית החיים שלה שלא לטובתה.

לסיום

סיפורה של איימי ויינהאוס הוא סיפור טרגי. זהו סיפורה של ילדה-נערה-אשה שהיתה תמימה, חלשה ומוכה מידי מכדי לשחרר את עצמה מאחיזתו האכזרית של ההורה שלה. היא נלכדה במלכודת דבש של תרבות נצלנית ואטומה שניצלה עד תום את כמיהתה לאהבה. היא מימשה את עצמה כאמנית בסביבה שהזיקה לאמנותה ולרוח היצירה שלה. והיא נתנה להרבה מידי דברים שליליים לחדור לתוך גופה ונפשה.

צר לי עליה. צר לי על כישרונה, על תמימותה, על כנותה ועל כל מה שהיא יכלה להיות אילולא גדלה בסביבה נפשית כ"כ מרעילה ואטומה. צר לי עליה מאוד. ואני רוצה להיפרד ממנה במילותיה שלה, Back to Black. היא מתה מאה פעמים, כך שרה. היא מתה מאה פעמים, והפעם האחרונה היתה הפעם המאה ואחת. פעם אחת יותר מידי.

צר לי עלייך, איימי ויינהאוס.
נוחי בשלום על משכבך.



10 תגובות:

moshe ron אמר/ה...

עוקב אחריה שנים, לצערי בשבועות האחרונים ממש חיפשתי כל פיסת מידע אחריה, מדאגה כמובן, נורא כואב.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

נכון משה, באמת נורא כואב. ילדה מוכשרת ואומללה.

נ. אלתרמן המקורי אמר/ה...

סיפור מאד עצוב.

בשיר rehab היא כותבת:

I don't ever wanna drink again I just, ooh, I just need a friend

כנראה שלא היה לה אף חבר, לא היה לה אף אחד שהיה מוכן להקריב משהו למענה, כדי שהיא לא תמות, גם לא ההורים שלה.

מרב כהן - הדר אמר/ה...

נ. אלתרמן המקורי,
תגובתך גרמה לי לבכות... עצוב, עצוב עצוב עצוב. איך אפשר להיות מוקפת בכ"כ הרבה אנשים ובכל זאת להיות כ"כ בודדה? ממש מזעזע...

black dog אמר/ה...

ג'ניס ג'ופלין אמרה פעם: "כל ערב אני עושה אהבה עם 5,000 אנשים, והולכת לישון לבד"...
חבל מאוד על (עוד) כישרון גדול כמו איימי ויינהאוס שהלך לאיבוד סתם כך.

אגב, מעניין שהגעת אליה רק אחרי מותה. לי קרה אותו הדבר עם מאיר אריאל - רק לאחר מותו יצא לי להאזין לו ולגלות עד כמה גדול היה, וכמה פספסתי את ההזדמנות להפגש איתו עוד בימי חייו...

Lila Benharush אמר/ה...

מדהימה אחת האבדות הגדולות של העולם! וכן איימי ויינהאוס נוצלה בצורה חסרת רחמים על ידי הסביבה שלה וההורים שלה ...וואלה לכתבו צוואה על בת שלך בעודה בחיים יותרר מזה לא נדרש כלום.

אני עוקבת אחריה הרבה והמוזיקה שלה גם שימשה לי השראה בכמה מהעבדות האמנות האחרונות שלי וחוץ מבכי וכאב לב גדול..היא השאירה מוזיקה אחירה שבאמת אין שני לה בטח לא הליידי גאגא ,גסטין ביבר וכל מופיעי האימה האלו שמשום מה מכנים אותם מוזיקה

מרב כהן - הדר אמר/ה...

אכן, חבל מאוד בלקי ידידי. מזעזע. נורא. אמנים שמוקפים בכ"כ הרבה אנשים ובכ"ז - מרגישים כ"כ בודדים... זה סיפור מוכר של הרבה מאוד אמנים, גם של רבים שעדיין חיים כאן בינינו. לפחות היא השאירה אחריה קצת מהאור של כישרונה הנדיר... מסכנה...

ומה שאתה אומר על מאיר אריאל מאוד מעניין כי דווקא הוא היה אמן מאוד ידוע, כך שמוזר לי ש"הצלחת" לפספס אותו. כנראה שיש יותר מידי דברים להכיר ולחוות ולפעמים אנחנו מחמיצים דברים שנמצאים ממש מתחת לאף שלנו... לפחות הוא השאיר אחריו הרבה מאוד מיצירתו כך שאתה יכול תמיד להנות מרוחו המיוחדת במינה...

מרב כהן - הדר אמר/ה...

מסכימה איתך מאוד, לילה. מאוד. באמת שלא נדרש יותר מאשר להכין נאום הספד לבת שלך כמה שנים לפני מותה על מנת "לרמוז לה בעדינות" שהיא מיותרת לגמרי. ממש הורות למופת... והיא אכן אבידה גדולה, ואני מאוד מבינה את הכאב שחשת על אובדנה. הכאב שלה כ"כ חשוף, כ"כ שקוף, כ"כ נוגע ללב. אשמח מאוד אם תצרפי קישור לעבודות האמנות שלך שנוצרו בהשראתה (כמובן - אם בא לך, ואם זה אפשרי מבחינה טכנית). נשמע לי מאוד מעניין...
יהי זכרה ברוך. מסכנה שכמותה.

Lila Benharush אמר/ה...

היי מירב, אצרף קישורים שכל הצילומים יעלו לאוויר , בינתיים מצרפת קישור לדף הפייסבוק יש שם הרבה עבודות שלי, ולא ציינתי וחשוב לציין אני מאוד אהבתי את הכתיבה שלך ונהנת מהבלוג שלך וחושבת שכדי שהוא יחשף לעוד אמנים
https://www.facebook.com/pages/Lila-Art/113478912031623

מרב כהן - הדר אמר/ה...

תודה רבה לילה על הקישור. היה לי מאוד מעניין לראות את העבודות שלך. מאוד נהניתי לחוות את יצירתך. ותודה רבה על מה שכתבת לגבי הכתיבה שלי. מקווה שהבלוג אכן ייחשף לעוד אמנים... :)

הוסף רשומת תגובה