לאחרונה נתקלתי בכתבה אודות פרנצ'סקה וודמן, אמנית צילום שחיה ופעלה בארה"ב בשנות השישים והשבעים, והתאבדה כשהיא רק בת 22. לא הכרתי אותה לפני כן, והסיפור שלה הכאיב לי - בעיקר משום שהיא בורכה בכישרון גדול מאוד.
כאן תוכלו לקרוא כתבה שמספרת את סיפור חייה של פרנצ'סקה וודמן ומתארת את השפעתה הגדולה על עולם הצילום והאמנות, וכאן תוכלו לקרוא עליה מנקודת מבט של צלמת ולראות יצירות נוספות שלה.
מה שאהבתי ביצירותיה של פרנצ'סקה וודמן הוא הדיוק הרגשי, הכנות, והחדות שלה. יצירותיה ממש מצלמות את נפשה ונותנות מפה מדויקת של מי שהיא ומה שהיא מרגישה ביחס לעצמה, וזהו בעצם סיפור שניתן לכנותו "כרוניקה מצולמת של מוות ידוע מראש". הביטול העצמי, הטלת הספק בקיומה העצמי, הפגיעה בגוף שלה, הטישטוש הנפשי, החיתוך וההסתרה של הגוף, היעדר הפנים (ז"א היעדר הזהות העצמית שלה), הריחוק שהמצלמה נוקטת כלפיה (המצלמה כמי שאמור לראות אותה) - כל אלו מעבירים תמונה נפשית מדויקת להחריד של אדם שבכלל לא בטוח שהוא קיים.
אדם כזה לא צריך סיבות כדי להתאבד. כאשר מדובר במערכת נפשית חולה מאוד או עדינה מאוד, מספיק שקפיץ קטן נשבר בנפש ומיד כל המערכת מתפרקת. הקפיץ הזה הוא כל אותן סיבות טריוויאליות שתמיד מתוארות בתור ה-סיבות להתאבדות, כמו: "הוא עבר תקופה קשה", "לא הלך לה בלימודים", "אהבה נכזבת", ועוד כהנה וכהנה תירוצים שאנשים מתרצים לעצמם והעיקר שלא יצטרכו לחפש הסבר יותר מעמיק מדוע הדברים האלה קורים, והעיקר שלא יצטרכו לראות את האמת העירומה שהיא: מי שמתאבד הוא אדם רווי שנאה עצמית מוחלטת ומכלה, שאין לו אפילו נקודת אור אחת בנפשו והוא לא מסוגל אפילו לדמיין אפשרות של שיקום או החלמה ממצבו הנפשי הסופני. אין ספק שפרנצ'סקה וודמן גדלה וחיה במציאות נפשית שכילתה את כל כוח החיים שלה ואת כל האמון שלה בעצמה.
בעיניי הסיפור של פרנצ'סקה וודמן הוא מזעזע. מה שהכי מזעזע בעיניי הוא שיצירותיה משקפות את הדיכאון שלה ומנבאות את התאבדותה הקרבה - ואף אחד לא ראה. כפי הנראה לא היה אף אחד בסביבתה הקרובה שהיה לו מספיק איכפת ממנה בכדי לראות את קריאתה לעזרה ולהיענות לה.
צר לי עליה. לדעתי היא יכלה להיות אמנית גדולה אם היא היתה ממשיכה לחיות.
***
לקריאה נוספת:
כאן תוכלו לקרוא כתבה שמספרת את סיפור חייה של פרנצ'סקה וודמן ומתארת את השפעתה הגדולה על עולם הצילום והאמנות, וכאן תוכלו לקרוא עליה מנקודת מבט של צלמת ולראות יצירות נוספות שלה.
מה שאהבתי ביצירותיה של פרנצ'סקה וודמן הוא הדיוק הרגשי, הכנות, והחדות שלה. יצירותיה ממש מצלמות את נפשה ונותנות מפה מדויקת של מי שהיא ומה שהיא מרגישה ביחס לעצמה, וזהו בעצם סיפור שניתן לכנותו "כרוניקה מצולמת של מוות ידוע מראש". הביטול העצמי, הטלת הספק בקיומה העצמי, הפגיעה בגוף שלה, הטישטוש הנפשי, החיתוך וההסתרה של הגוף, היעדר הפנים (ז"א היעדר הזהות העצמית שלה), הריחוק שהמצלמה נוקטת כלפיה (המצלמה כמי שאמור לראות אותה) - כל אלו מעבירים תמונה נפשית מדויקת להחריד של אדם שבכלל לא בטוח שהוא קיים.
אדם כזה לא צריך סיבות כדי להתאבד. כאשר מדובר במערכת נפשית חולה מאוד או עדינה מאוד, מספיק שקפיץ קטן נשבר בנפש ומיד כל המערכת מתפרקת. הקפיץ הזה הוא כל אותן סיבות טריוויאליות שתמיד מתוארות בתור ה-סיבות להתאבדות, כמו: "הוא עבר תקופה קשה", "לא הלך לה בלימודים", "אהבה נכזבת", ועוד כהנה וכהנה תירוצים שאנשים מתרצים לעצמם והעיקר שלא יצטרכו לחפש הסבר יותר מעמיק מדוע הדברים האלה קורים, והעיקר שלא יצטרכו לראות את האמת העירומה שהיא: מי שמתאבד הוא אדם רווי שנאה עצמית מוחלטת ומכלה, שאין לו אפילו נקודת אור אחת בנפשו והוא לא מסוגל אפילו לדמיין אפשרות של שיקום או החלמה ממצבו הנפשי הסופני. אין ספק שפרנצ'סקה וודמן גדלה וחיה במציאות נפשית שכילתה את כל כוח החיים שלה ואת כל האמון שלה בעצמה.
בעיניי הסיפור של פרנצ'סקה וודמן הוא מזעזע. מה שהכי מזעזע בעיניי הוא שיצירותיה משקפות את הדיכאון שלה ומנבאות את התאבדותה הקרבה - ואף אחד לא ראה. כפי הנראה לא היה אף אחד בסביבתה הקרובה שהיה לו מספיק איכפת ממנה בכדי לראות את קריאתה לעזרה ולהיענות לה.
צר לי עליה. לדעתי היא יכלה להיות אמנית גדולה אם היא היתה ממשיכה לחיות.
***
לקריאה נוספת:
כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית
רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה
רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה