סטיבן קינג / על הכתיבה

לפני מספר שנים הייתי רשומה לספריה ושם השאלתי וקראתי הרבה מספריו של סטיבן קינג. קראתי אותם בהנאה גדולה, לעיתים סבלתי מהם ולעיתים התאכזבתי מהם (או מחלקים שלהם). באופן כללי אהבתי והערכתי את הכתיבה שלו, אבל העובדה הפשוטה היא שעד היום לא קניתי אף ספר שלו (אני מחזיקה בביתי רק ספרים שאני יודעת שאקרא שוב, לפחות עוד פעם אחת).

סטיבן קינג עוסק ברוב ספריו ב"עולם שמעבר", עולם של אימה, צל, כאב ופחד, והוא עושה זאת בצורה מאוד קריאה ונגישה לקהל הרחב (הוא רואה את עצמו כסופר "פופ"). הוא מחובר באופן מאוד אינטואיטיבי לעולם הדמיון, והספרים שלו מלאים ברעיונות מיוחדים ומקוריים שלא מן העולם הזה. עם זאת, ברוב ספריו שקראתי הרגשתי שהוא לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שלו ושיש לו מעצורים פנימיים שמפריעים לו להיות כל כולו שם, באמת, עד הסוף. הרגשתי שהוא סופר בעל פוטנציאל גדול ושהפוטנציאל שלו מתממש רק באופן חלקי. ולכן סבלתי לעיתים מקריאת ספריו.

ועם כל זאת, כשגיליתי את הספר שלו על הכתיבה - רשימות על מלאכת הכתיבה - השאלתי אותו מיידית. עניין אותי לקרוא מה יש לו לומר על עצמו כסופר, מהי יכולת ההתבוננות הפנימית שלו ומהי מידת המודעות העצמית שלו ביחס למעשה היצירה. הערכתי אותו כסופר, וחשבתי לעצמי שמן הסתם יש לו מה ללמד אותי, וכשסופר כמוהו מוכן לפתוח את ליבו בפניי וללמד אותי - מי אני שאסרב לו? מה גם שבחלק מספריו הוא מעלה שאלות ישירות ביחס למעשה היצירה, כמו למשל בספר החצי האפל שמתאר פסוודונים של סופר שמתעורר לחיים, ומתוך כך עולות בספר שאלות לגבי מהות היצירה. גם בספר מיזרי הדמות הראשית היא של סופר, והתמודדותו עם מה שמתרחש במציאות החיצונית שלו (זוועה, בקיצור) היא התמודדות פנימית של אמן. מכך הסקתי שמן הסתם השאלות שמעסיקות את סטיבן קינג בספריו יועלו בהרחבה בספר שמוקדש לעניין זה עצמו. 

 
מהספר הזה לא התאכזבתי. הספר ממש לא מושלם בעיניי אבל יש בו הרבה דברים שניתן ללמוד מהם. סטיבן קינג הוא סופר בעל ניסיון רב והוא חושף הרבה מעצמו בספר הזה - הן כסופר והן כאדם. עצם הנכונות והנדיבות שלו לתת ולשתף מעצמו נגעו ללבי. הספר מציג אדם אנושי מאוד, מחובר לחיים, כנה וצנוע. לדעתי זה הרבה, הרבה מאוד. מעטים הם האמנים שמסוגלים ומעוניינים לשתף אותנו במה שמתרחש מאחורי הקלעים של העשייה שלהם, בטח ובטח כשמדובר באמנים בסדר גודל של סטיבן קינג.

בהקדמה של הספר הוא כותב כמה מילים אודות הספר והסיבות לכתיבתו. הנה ציטוט מההקדמה הזאת: "אולם גם רבים מאיתנו, הפועלים הפשוטים (הכוונה היא לסופרי הרומנים הפופולריים), אוהבים את השפה בדרכנו הצנועה, ואוהבים עד עמקי נשמתנו את מלאכת המחשבת של העלאת סיפורים על הכתב. מה שתמצאו בהמשך הוא ניסיון לכתוב, בקצרה ובפשטות, איך הגעתי אל המלאכה הזאת, מה אני יודע עליה כעת, וכיצד זה נעשה. זה על עבודת היומיום, זה על השפה".

בספר הוא מספר את קורות חייו, המסופרים בצורה מרתקת, ובעיניי זהו החלק המעניין ביותר של הספר. הוא מספר, בין השאר, על ילדות בצל עוני ומצוקה ועל התמודדותו עם כך. הוא מספר כיצד הוא התקדם כסופר למן ילדותו וכיצד הוא הגיע להיות מי שהוא כיום (סופר מצליח, בכל קנה מידה). הוא גם מספר על התמכרותו לאלכוהול וסמים וכיצד הוא נגמל ממנה. בקיצור - הוא מתאר חיים מאוד לא קלים, והספר לא תמיד קל לקריאה. יחד עם זאת, הוא כותב הכל באווירה חיובית ומעוררת השראה. יש משהו מאוד אופטימי בספר הזה ובסיפור חייו של סטיבן קינג, והרגשתי שטוב היה לי להכיר את האדם הזה, אדם שהפיק מעצמו כל כך הרבה, שהמשיך והתעקש גם כשהיה לו קשה, ושהתחיל ממקומות כ"כ קשים ונמוכים והצליח לטפס למעלה - מבחינה נפשית, יצירתית, אמנותית וכלכלית.

במהלך הספר הוא עוסק גם במתן עצות לסופרים מתחילים - עצות מעשיות כגון כיצד להגיע להוצאות לאור, כיצד להתנהל מבחינה כלכלית כסופרים, וכן עצות אמנותיות הנוגעות בהיבטים של עיצוב סגנון אישי, כיצד לכתוב באופן ממוקד, וכד'. חלק מעצותיו נראו לי טובות ומעניינות וחלקן העידו בעיניי על קושי שיש לו בהבחנה בין ההתנסות האישית שלו (שהוא מתאר, תמיד, כנכונה באופן אבסולוטי) לבין מה שנכון מבחינה אובייקטיבית ועקרונית. 

 
בספר הוא נדרש גם לנושאים עמוקים יותר הנוגעים לחיי היצירה. למשל, הוא מספר שבמשך שנים רבות הכתיבה היתה עבורו מרכז החיים, ועם הזמן הוא הבין שגישה כזאת היא הרסנית עבורו. ועל זה הוא כותב: "הציבו את המכתבה שלכם בפינה, ובכל פעם שאתם מתיישבים לכתוב תזכירו לעצמכם למה היא לא במרכז החדר. החיים אינם מערכת תמיכה לאמנות. ההיפך הוא הנכון".

הספר קולח, מעניין, נדיב, כתוב ברוח טובה, יצירתי, מלא דמיון, משעשע, חביב וקריא מאוד, ואני ממליצה בחום לקרוא אותו.

כאן תוכלו לראות ראיון קצר עם סטיבן קינג שבו הוא מסביר למה לדעתו אי אפשר ללמוד או ללמד כתיבה יוצרת. תמצית עצתו לסופרים מתחילים היא: "תקראו הרבה ותכתבו הרבה".

לסיום:

אני מאוד אוהבת את הסיפור שהוא מספר על הרגע שבו נולדה הכתיבה אל תוך חייו. אהבתי את הסיפור הזה כי הוא מראה מה יכולה לעשות אמא, פשוטה וקשת יום ככל שתהיה, עבור הילד שלה - ובסופו של דבר גם עבור כל האנשים שקוראים את ספריו ונהנים מהם. הנה הסיפור: "...'תכתוב משהו משלך, סטיבי', אמרה אמי. 'החוברות האלה של 'קומבט קייסי' זה סתם זבל - הוא תמיד שובר למישהו את השיניים. אני בטוחה שאתה יכול לכתוב משהו יותר מוצלח. תכתוב משהו משלך'. אני זוכר תחושה אדירה של אפשרויות לשמע הרעיון, כאילו הוכנסתי לתוך בניין רחב ידיים מלא בדלתות סגורות, וקיבלתי רשות לפתוח כל דלת שארצה. היו יותר דלתות מכפי שאדם אחד יוכל לפתוח במשך כל חייו, כך חשבתי אז, ואני עדיין חושב כך".

מעורר השראה.

***

לקריאה נוספת:
יומני לאה גולדברג

מחווה ליצירתו של שאול בן שאול: שירי הייקו ויצירות נוספות
מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו