4 בנובמבר 2015

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

לאחרונה נזכרתי ביצירה שלמדנו בשיעורי ספרות בתיכון - היצירה הידועה "האיליאדה והאודיסיאה" - ורציתי לרענן קצת את זכרוני בקשר לאותה יצירה. אצתי רצתי לוויקיפדיה כדי לחפש מידע אודותיה, ולפי מה שקראתי שם הבנתי שעד היום לא ברור במאה אחוז מי כתב אותה. כפי הנראה כתב אותה הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, אבל לא ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהוא אכן היה זה שכתב את האפוס הגדול והמשמעותי הזה.

התופעה הזאת, של אנונימיות היוצר, היא תופעה מאוד מקובלת בתולדות האמנות בעת העתיקה. יצירות רבות שנוצרו בעת העתיקה נותרו ללא עקבות, ועד היום לא ידוע מי יצר אותן. הסיבה לכך פשוטה: בעת העתיקה האמן נחשב להרבה פחות חשוב מהיצירה שלו. האמן נחשב למשרת ותו לא, בעל מלאכה, והיצירה היא לא "שלו" אלא היא משהו שבא "מבחוץ" - מהאלים, מהמוזות, מאלוהים, מכוחות עלומים וכמוסים שאין לאמן שליטה עליהם, והיא מגיעה אליו כחסד מעולם אחר - נשגב, מסתורי, בלתי ניתן להבנה. מבחינת התפתחות הנפש ניתן לומר שהאגו היה עדיין בלתי מפותח, ולכן הקשר בין האגו ללא-מודע היה עדיין הרמטי, בלתי ניתן להפרדה. אולם ברבות הימים האגו התפתח וגדל - גדל עד כדי כך שהאדם הושם במרכז הבריאה ודחק את אלוהים הצידה, דבר ששינה באופן קריטי את מערכת היחסים שבין האגו ללא-מודע והשפיע באופן מרחיק לכת על חייו של האמן. פתאום האמן הפך לחשוב, מרכזי. האמן ברא עולמות שבאו מתוכו, שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו, שביטאו את מי שהוא ומה שהוא. לאט לאט האמן הפך בעצמו למושא האמנות, לנערץ, לנשגב, למי שנמצא במרכז ההוויה האמנותית. כמובן שהתהליך הזה היה הדרגתי ונמשך עפנ"י מאות שנים - ולפיכך היה הרבה יותר מורכב מכפי שאני מתארת כאן - אבל זהו המתווה הכללי של התפתחות הנפש, מתווה שהוא זה שהביא אותנו למצב שבו אנו נמצאים כיום: מצב שבו האמן נעשה כ"כ חשוב, והאמנות נעשתה כ"כ שולית ביחס אליו, שאיבדנו לגמרי את הפרופורציות והפכנו לתרבות שהורסת את אמניה. מדוע הורסת? כי מדובר במצב נפשי שמעמיס על האמן ציפיות עצומות, בלתי אנושיות, בלתי אפשריות, בלתי סלחניות. האמן מוצא את עצמו רדוף ונרדף ע"י חברה שרואה בו אדם נשגב, עליון, בעוד שהוא עצמו יודע שהוא בכלל לא כזה. העובדה שנולדת מוכשר לא אמורה לחייב אותך להיות נשגב או עליון בשום אופן. אתה רק בן אדם, ומצפים ממך להיות הרבה יותר מזה. התרבות שלנו שכחה את מקור החיות שלנו, את אלוהים, ושמה במקומו אנשים - אנושיים מאוד, פגיעים מאוד, רגישים מאוד. והיא מצפה מהאנשים האלה שיצליחו לעמוד בכל הציפיות שמשליכים עליהם. פלא שכ"כ הרבה אמנים מתמוטטים תחת העומס הבלתי אפשרי הזה?

הסופרת אליזבת גילברט מסבירה בהרצאה מרתקת וקולחת (ההרצאה באנגלית עם תרגום לעברית) את המצב הנפשי הזה מנקודת מבטה האישית, ובעצם מנסה לעזור לנו להחזיר לעצמנו את אשר אבד: את הדימוי שלפיו המוזה, הג'יני, היצירתיות שיש בכל אחד מאיתנו - כל אלו הם לא שלנו, הם לא באים מתוכנו, ולפיכך אנחנו לא אחראים עליהם. האמן הוא כלי, משרת ותו לא, בעל מלאכה, וכל שעליו לעשות הוא רק לבצע את עבודתו - ולקוות לטוב. לדעתי יש בכוחה של גישה כזאת להוריד הרבה מהעומס הרובץ על כתפינו הקטנות והצרות מלהכיל, ולרפא אותנו האמנים מעול הציפיות הבלתי אפשריות של האגו חסר הרחמים שלנו. ברגישות רבה, עם הרבה חן והומור ואהבת אדם, קוראת לנו אליזבת גילברט לחזור לפרופורציות ולפתח מערכת יחסים בריאה ושמחה עם החלק היוצר שבתוכנו, מתוך חמלה, אהבת היצירה ואהבת החיים. ההרצאה יפה, מקסימה, מרגשת וחודרת כליות ולב, ומומלצת מאוד מאוד לצפייה.

ולסיום הנה ציטוט מדבריה היפים והחכמים של אליזבת גילברט מתוך ההרצאה: "לדעתי, לאפשר למישהו, סתם בן אדם, להאמין שהוא או היא הם כלי הקיבול, המעיין והמהות והמקור של כל המיסתורין השמיימי, היצירתי, העלום והנצחי, זה טיפה יותר מידי אחריות לכתפיה של נפש אנושית שברירית. זה כמו לבקש ממישהו לבלוע את השמש". אכן כן.

תשע המוזות במיתולוגיה היוונית - אלות היצירה, האמנויות והמדעים

***

לקריאה נוספת:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה