לאו צה

כשהאדם הנעלה שומע על הטאו - הוא עושה מיטב יכולתו להתאמן בו.
כשהאדם הבינוני שומע על הטאו - לעיתים הוא שומר עליו ולעיתים מאבד אותו.
כשהאדם הנחות שומע על הטאו - הוא צוחק עליו. 
אם לא היה צוחק - לא היה זה הטאו.

מתוך "פוארו חוקר" / אגאתה כריסטי

"נו באמת, מסייה פוארו", אמר המפקח ג'אפ, "אתה לא באמת מתכוון להוריד מערכם של פרטים ורמזים". "כמובן שלא", השיב פוארו. "אבל זה המוח, התאים הקטנים האפורים שעליהם עלינו לסמוך. עלינו לחפש את האמת מבפנים ולא מבחוץ". 

המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

"כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהיתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אִמה. כנראה נראתה נחמדה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה: 'הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!'. יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף" (מתוך "פיטר פן" / ג'יימס מתיו בארי).

מתוך "על הספה" / ד"ר ארווין ד. יאלום

אף כי הוא לא נמנה עם חסידי השקפת העולם הלא-חומרנית, הוא נהנה לראות את תגובותיו של הדלאי-למה על התצלומים שהציגו המדענים, בהם נראו אטוֹמים מוגדרים, ובטחונם הגמור, כי מעבר לחומר אין מאום. "ומה בדבר הזמן?" שאל הדלאי-למה במתיקות. "האם המולקולות הללו כבר נראו לעין? אנא מכם, הראו לי את תצלומי העצמי, את תחושת העצמי המתמשכת".

מתוך "סאמרהיל" / א.ס. ניל

כמובן, החומרני יכול לומר: "באמת, לנהג משאית אתה קורא אדם שהצליח בחיים?". הקריטריון שלי לגבי ההצלחה הוא היכולת לעבוד בשמחה ולחיות בצורה חיובית, מחייבת חיים. בהתאם להגדרה זו הרי מרבית התלמידים של סאמרהיל הצליחו בחייהם.