אני בסדר אתה בסדר

צריך לקום מהמיטה, צריך לגמור את החביתה, צריך לצחצח שיניים.
צריך להסתפר, צריך להיזהר, צריך לנוח בצהריים.
צריך לסדר את החדר, צריך לעטוף את הספר, צריך לשמוע בקול ההורים.
צריך להתרחץ, צריך להתאמץ, צריך להכין שיעורים.
צריך ללעוס לאט, צריך להיות נחמד, ולהגיד לאן אתה יוצא.
צריך וצריך, ומרוב שהצטרכתי - כבר שכחתי מה אני רוצה. אוף! 

(הצריך הזה / מילים: יהונתן גפן, לחן: יוני רכטר, שירה: אריק איינשטיין)

כשקראתי לראשונה את הספר "אני בסדר אתה בסדר" מאת ד"ר תומס האריס, לפני כ-10 שנים, הייתי מוכת תדהמה. במהלך קריאת הספר, ובמהלך השבועות שלאחר סיום קריאתו, הייתי נתונה לסערת רגשות עמוקה מאוד. התיאוריה של הספר, בפשטותה המדהימה, הראתה לי כ"כ הרבה דברים - על עצמי, על החיים, על יחסי אנוש, ובכלל - עד שכמעט ולא ישנתי באותה התקופה. במשך כמה שבועות ניתחתי וניתחתי וניתחתי. ניתחתי את עצמי ואת סביבתי, והפעלתי את כל כוחות הנפש שלי על מנת להבין ולהפנים את מה שלמדתי מהספר. בעצם, כפי שהבנתי זאת בדיעבד, התחלתי אז בבלי דעת להתאמן ולרכוש שליטה בתיאוריה שהפכה ברבות הימים לתיאוריית מפתח להתבוננות פנימית עבורי. התיאוריה הזאת הפכה לכלי מנחה בכל תחומי חיי משום שהיא תיאוריה נכונה ומקיפה שעונה על שאלות רבות העולות בפנינו במהלך חיינו. עם הזמן קראתי שוב את הספר והעמקתי את ההיכרות שלי עם השיטה, ובנוסף לכך התוודעתי אל שני ספרים נוספים הקשורים בשיטה זו. האחד מהם הוא משחקיהם של בני אדם מאת ד"ר אריק ברן, שהוא הספר הראשון והמקורי של השיטה שלמעשה נקראת "שיטת הניתוח העיסקתי". ד"ר ברן היה מי שהמציא את השיטה ובמקורה היא בעלת ציביון מדעי ואף ציני (ויש לומר - גם משעשע ומצחיק עבור מי שנהנה ללעוג לבני אדם). מסיבות אלו הספר הזה לא מצא חן בעיניי וקראתי אותו באופן חלקי בלבד. הספר השני הוא להישאר בסדר שנכתב ע"י ד"ר תומס האריס ורעייתו. ספר זה נכתב אחרי "אני בסדר אתה בסדר" ולדעתי הוא נופל ממנו מאוד ברמתו. קראתי אותו בשלמותו ואני לא ממליצה לקרוא אותו.

הספר "אני בסדר אתה בסדר" כתוב בטון יבש וענייני. הוא עוסק בהעברת אינפורמציה ולא בחיבור האינפורמציה הזאת לחיים עצמם. כך, למשל, הוא לא כולל תירגול או היבטים רגשיים כאלה ואחרים המצויים בד"כ בספרי פסיכולוגיה. יחד עם זאת, במהלך הקריאה בו חשתי פעמים רבות אמפתיה גדולה מצד המחבר למצב האנושי המורכב שאנו בני האדם נתונים בו, ורצון עז לתת לנו כלים להתמודד עם המורכבות הזאת. ולכן אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר - למרות האווירה הקרה משהו שאופפת אותו. המאמר שלפניכם אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מטרתי כאן היא להכיר לכם את השיטה בצורה התמציתית ביותר, כך שתוכלו להתחיל ליישם את מושגיה ותובנותיה בחייכם. אני ממליצה בכל לשון של המלצה לקרוא את הספר בשלמותו משום שאני מחסירה כאן הרבה מאוד ממנו מפאת קוצר היריעה. כמו כן, חלק מהדברים שכתובים במאמר עברו במשך השנים דרך המסננים האישיים שלי, וניתן לומר שהמאמר הזה הוא פראפראזה בלבד על התיאוריה המקורית. כך, למשל, כל ההתייחסות שלי לגבי הקשר שבין התיאוריה לבין חיי היצירה נובעת מהמסקנות והתובנות שלי. הספר לא מתייחס לעניין היצירה באופן מיוחד, ואת הקשרים וההרחבות בעניין הזה עשיתי בעצמי. חשוב בעיניי שתקראו את הספר על מנת שתוכלו ליצור ממנו את הפראפראזה האישית שלכם ואת התובנות האישיות שלכם. 

 
עם כל פשטותה של התיאוריה, בעיקר כפי שאני מציגה אותה כאן, יש לזכור שהחיים עצמם מורכבים מאוד ולפיכך יש להשתמש בתיאוריה בצורה חכמה ולא ככלי להטלת סטיגמות או חלילה ככלי ללעוג לזולת ולזלזל בו. כפי שתראו להלן, ניתן בהחלט להשתמש בה באופן שטחי, משום שהיא פשוטה והגיונית, אולם לי נראה שלא זוהי הדרך הטובה והיעילה באמת להשתמש בה. ככל שתעמיקו חקר בתוך עצמכם ובתוך זולתכם באמצעות השיטה הזאת - כך הרווחים שתקצרו כתוצאה מהשימוש בה יגדלו.

הערה טכנית: כפי שתראו להלן, שיטת הניתוח העיסקתי הופכת את המילים "הורה", "ילד" ו"בוגר" למושגים. כשמשתמשים בהן כמושגים, מייחדים עבורן צורה גרפית שונה על מנת להבדיל בין המושג למילה. לפיכך, כשאני משתמשת במילים "הורה", "ילד" ו"בוגר" כמילה - הן מופיעות בצורה גרפית רגילה. וכשאני משתמשת בהן כמושג - הן מופיעות בצורה גרפית נטויה, כך: הורה, ילד, בוגר.

לפני שנתחיל במאמר, אני רוצה להמליץ לכם על מאמר נלווה שכתבתי למאמר הנוכחי: "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה. מכל התיאוריות הנפשיות שהכרתי, תיאוריית הניתוח העיסקתי מעניקה בעיניי את הכלים הטובים ביותר להבנת חיי היצירה. במאמר זה אני מציגה את הקשרים שיצרתי בין התיאוריה לבין חיי היצירה, וכן מתייחסת לבעיות נפוצות בתחום היצירה ומנתחת אותן באמצעות הכלים התיאורטיים שאני מציגה במאמר הנוכחי. אני מקווה שתוכלו להיעזר במאמר זה על מנת להבין טוב יותר את חיי היצירה שלכם ולשפר אותם כפי שאתם רואים לנכון.

וכעת ניגש למאמר עצמו.

הדמויות הפנימיות שבתוכנו:

פעמים רבות אנחנו משתמשים בביטוי "מאבקים פנימיים". אנחנו מרגישים את המאבקים הללו בהקשרים שונים, כשלעיתים הם מופיעים בעוצמה רבה ולעיתים בעוצמה פחותה. המאבקים הללו עומדים בבסיסן של פעולות רבות שאנו מבצעים ושל רוב ההחלטות המשמעותיות שאנחנו מקבלים במהלך חיינו. רובנו, רוב הזמן, פועלים תחת לחץ של ספקות פנימיים, ורק לעיתים נדירות אנחנו פועלים מתוך ספונטניות אמיתית וטבעית. אם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו מהו בעצם המאבק הפנימי הזה וננסה להבין מי נאבק בתוכנו - לרובנו לא תהיה תשובה ברורה על כך. פעמים רבות מציירים את המאבק הזה בצורה הומוריסטית ע"י שטן ומלאך שעומדים על כתפינו, כשכל אחד מהם אומר לנו מה לעשות ואנחנו מתלבטים ביניהם. אני אוהבת לכנות זאת בהומור "אני, עצמי ואנוכי". ישנם תיאורים רבים של המצב הזה שבו נפשנו מפוצלת בין כוחות שונים, כשכל אחד מהם מנסה למשוך לכיוון שלו ולנצח את האחרים. ובקיצור: נפשנו מרגישה לעיתים קרובות מידי כאילו היתה שדה קרב.

גם חיי שלי היו תמיד מלאי מאבקים פנימיים. תמיד הרגשתי מתח רב בהתנהלות שלי, ולא חשבתי שניתן לפתור אותו. האמנתי באמת ובתמים שכזהו המצב האנושי - מהמתח באת ואל המתח תלך באשר הינך. אולם במהלך קריאת הספר "אני בסדר אתה בסדר" הבנתי שניתן לפתור את המאבקים הללו ושניתן להביא עליהם את קיצם. כיצד? ראשית, ע"י היכרות עם "הנפשות הפועלות" בתוכי - אותן דמויות פנימיות שהן אלו שגורמות למאבקים הפנימיים ולמתח שאני שרויה בו. היכרות עם הדמויות הפנימיות הללו, שאיפותיהן, דרכי פעולתן העיקריות, חסרונותיהן ויתרונותיהן - היא המפתח לפיתרון הבעיה. בנוסף לכך, הספר גם לימד אותי מהי מערכת היחסים הבריאה ביניהן, כלומר מהי מערכת יחסים מאוזנת ו"נטולת קרבות" ביניהן. ובכן, נתחיל בהיכרות עם הדמויות הפנימיות שיוצרות את הדרמה שמתרחשת בתוכנו:

הורה - נחלק לשני סוגים: הורה מכה והורה מלטף
ילד - נחלק לשלושה סוגים: ילד מסתגל, ילד מתמרד וילד חופשי
בוגר

דמויות אלו קיימות בכולנו, וההבדלים בין בני האדם נובעים מהתכנים שלהן אצל כל אחד מאיתנו, מהמינונים השונים שלהן, ממערכת היחסים ביניהן בתוכנו, וכן ממידת הנגישות שלנו אליהן כלומר עד כמה הן מודחקות/גלויות בפנינו. כמו כן אצל כולנו ישנם תחומים שבהם ההורה שולט יותר/פחות, הילד שולט יותר/פחות, והבוגר שולט יותר/פחות. לכן עד כמה ששיטת הניתוח העיסקתי יכולה להידמות כקלה ופשוטה להבנה - והיא אכן כזאת במובנים רבים - לא ניתן להיות באמת מיומנים בה אם לא מביאים בחשבון את כל המורכבויות הללו.

דמותו של ההורה:

"המסדר הישועי מבטיח שציות לכנסיה מונע כל חטא. מובטח לך שלא תוכל לחטוא כל עוד אתה מציית, משום שהשאלה היחידה שאלוהים שואל אותך היא האם מילאת היטב אחר ההוראות שקיבלת. אם אתה יכול לדווח שכן - הרי שכל חטאיך נמחלים" (דבריו של נזיר המסדר הישועי אלפונזו רודריגז, מתוך "ההיסטוריה של הנצרות" / פאול ג'ונסון).

במושג "הורה" אין הכוונה בהכרח להורה הפיזי שלנו, למרות שכמובן שקיים קשר הדוק ביניהם. תכני ההורה נובעים מסך כל ההתנסויות שלנו עם דמויות סמכותיות ומהפנמת המסרים שלהן. כך, התכנים והמסרים ההוריים יכולים להגיע אלינו מהורינו או מדמויות אחרות שגידלו אותנו - שמהווים את התשתית הנפשית החשובה ביותר לגדילה שלנו - אך גם ממורים, הורים של חברים שלנו, מדריכים, אחים גדולים, מסרים מהתקשורת, ולעיתים אפילו מחברים שמהווים עבורנו דמויות חונכות או סמכותיות.

להורה ישנם שני תפקידים בחיינו: התפקיד הראשון הוא לחברת אותנו. החיברות הוא התהליך שבו אנחנו הופכים ליצורים שמסוגלים לפעול בתיאום עם זולתנו ועם החברה שסביבנו. מאחר שאנחנו יצורים שזקוקים לחברה שסביבנו על מנת להתקיים, הרי שתהליך החיברות הוא תהליך חשוב מאין כמוהו. הדרך לחברת אותנו היא ללמד אותנו מה מותר ומה אסור, מה צריך ומה לא צריך, ולמעשה מדובר במארג עצום של חוקים ותת-חוקים שמלמדים אותנו כיצד להסתדר עם העולם שסביבנו. התפקיד השני של ההורה, שקשור במובן מה לראשון, הוא להפוך פעולות רבות בחיינו לאוטומטיות. מאחר שאנחנו מבצעים פעולות רבות מאוד במהלך היומיום שלנו, אנחנו בהחלט זקוקים לוודאויות ושיגרות שיחסכו לנו זמן של מחשבה עצמאית והחלטה אישית לגבי כל פעולה ופעולה. השאלות הקטנות כגון מתי אוכלים, מתי ישנים, מתי מצחצחים שיניים, עד איזו שעה מותר לנו לשהות אצל חברים - כל אלו הן שאלות שההורה נותן עליהן תשובות אוטומטיות ומוכנות מראש. אולם ההורה נותן תשובות לא רק לשאלות קטנות. למעשה ההורה מקיף את כל תחומי חיינו ומסתבר שהוא "יודע היטב" מה "צריך לעשות" בכל אחד ואחד מהם. אם מדובר בעבודה, בחברות, בזוגיות, בהיגיינה, ביצירה, בתזונה, בבריאות, בניהול סדר יום, ביחסינו עם עצמנו, ועוד ועוד - ההורה שולט בכיפה, ובשורה התחתונה ניתן לומר: אין מפלט מפניו.

המילים המרכזיות שההורה משתמש בהן הן: אסור, מותר, צריך, לא צריך. אלו הם "הציוויים ההוריים". זוהי הטריטוריה של ההורה ובה הוא מצטיין. וככל שההורה יותר נוקשה וחסר פשרות כך הוא ישתמש במילים אלו באופן תכוף יותר. הורים נוקשים הם הורים שמצפים לצייתנות מלאה מצד ילדיהם ואינם מוכנים לבדוק את הציוויים שלהם מחדש. ההורה יכול להיות מלטף או מכה (במושג הורה מכה אין הכוונה למכות פיזיות בהכרח, למרות שהורים רבים מרשים לעצמם אפילו להכות פיזית את ילדיהם לנוכח אי ציות לסמכות). ההורה המלטף מעביר לנו את המסר: "אתה בסדר כי עשית מה שצריך/מותר", ואילו ההורה המכה מעביר לנו את המסר: "אתה לא בסדר כי לא עשית מה שצריך/מותר". אנחנו "בסדר" כשאנחנו מצייתים להורה, ואנחנו "לא בסדר" כשאנחנו לא מצייתים לו. ההורה תמיד "בסדר", ואילו אנחנו "בסדר בתנאי ש...". זהו החוזה בינינו לבין ההורה, חוזה שאנו מקיימים בבלי דעת כל ימי חיינו אלא אם כן עשינו עבודה נפשית מודעת שמטרתה להתבונן בהורה שלנו, למיין ממנו את המתאים עבורנו, ובאופן כללי להשתחרר מאותם ציוויים שלו שאינם תורמים לחיינו ואף מזיקים להם.

כיצד מעביר ההורה את מסריו? המסרים ההוריים - בסדר/לא בסדר - עוברים בהרבה מאוד צורות, שרבות מהן לא גלויות כלל וכלל. נדירים הם ההורים שאומרים בפירוש לילד שלהם "אם תעשה כך וכך תהיה לא בסדר ואני אכה אותך ע"י מניעת אהבה". רוב ההורים אינם מודעים בעצמם לאופן פעולתם, וכשהם לא גלויים עם עצמם לא ניתן לצפות מהם להיות גלויים עם ילדיהם. אולם המסרים ההוריים מועברים בעוצמה רבה גם כשהם לא מודעים ולא נאמרים בגלוי. הבעות פנים, הבעות גוף, מבטים, מילים המשמשות כקודים להעברת מסרים, מניעת צרכיו של הילד - כל אלו הם הכלים שעומדים לרשותו של ההורה בהעברת המסרים שלו. אמירות כמו "נו-נו-נו", "לא השתדלת מספיק", "אתה נחמד כשאתה רגוע", "אני לא מרוצה ממך", "היית הרבה יותר נחמד אתמול", "למה אתה לא כמו אחיך?", "איזו מין תעודה הבאת?", ואינסוף קומבינציות נוספות שמטרת כולן היא לעצב את אישיותו של הילד בהתאם לצרכי ההורה. כל אלו מעבירים את המסר ההורי החד משמעי: "אתה בסדר בתנאי ש...", וכך "עוזרים" לילד לגדול ולהיות אדם מן היישוב. הנה למשל דוגמא אחת מיני רבות לעניין זה שהייתי עדה לה באופן אישי:

מדובר בסיטואציה של ארוחת ערב, כשהמארחת היא אשה מאוד ביקורתית שמורגלת מאוד בהעברת מסר הורי. לאשה זו ישנה ביקורת קשה וקבועה על הנאה גופנית כלשהי, כל שכן על הנאות האכילה. כיצד היא מעבירה את המסר שלה? האם היא אומרת בגלוי "אורחיי היקרים, הריני להודיעכם כי אצלי בבית אסור ליהנות מאוכל ובנוסף לכך אסור לאכול מעבר לכמות המינימלית הדרושה כדי לשבוע"? האם שמעתם אי פעם מישהו מצהיר הצהרות גלויות שכאלה? לא, כמובן שלא. ובכן, דרכה של אותה אשה להעביר את המסרים שלה וליצור אי נוחות ביחס לאכילה מתממשת בשלוש דרכים עיקריות: 1) להסתכל לאורחים בצלחתם באופן בוטה ובמבטים מלאי לעג וזילזול 2) את המנות הנוספות היא שמה לידה ולא בהגשה נוחה עבור כולם, כך שמי שרוצה תוספת חייב לבקש ממנה ולעבור דרכה. כמובן שכשמבקשים ממנה תוספת היא אומרת: "בטח! ברור שאפשר לקבל עוד!", אבל עצם העובדה שאורחיה צריכים לבקש תוספת מעבירה חד משמעית מסר של פיקוח ואי נוחות ביחס להתנהלות חופשית בעת הסעודה 3) כמות האוכל שהיא מכינה לארוחות היא תמיד קטנה ביחס לכמות הסועדים, והמנות הנוספות לעולם אינן מספיקות לכולם. כך, הסועדים נאלצים לאכול מהר על מנת "לזכות" בתוספת, ומי שאוכל לאט ובהנאה - נשאר רעב, כלומר נענש. האווירה הנפשית בארוחות אלו היא אווירת מתח אדיר, אווירה של רעבתנות והתנפלות על האוכל, אווירה של מצוקה קשה ושל אלימות נפשית שמגיעה בד"כ עד למריבות וצעקות. והדבר המדהים מכל הוא שאותה מארחת מתחבאת לחלוטין מאחורי הקלעים. מבחינתה היא "לא עשתה כלום", וכשפעם אחת ניסו להעיר את תשומת לבה להתנהגותה היא הכחישה הכל מכל וכל בהיתממות מלאת עלבון. כך, המסר ההורי מועבר באופן סמוי ותת קרקעי ומפיל חתיתו על קבוצת אנשים שלמה. והמסר הוא: "אסור ליהנות מאוכל וצריך לאכול מעט".

חשוב שנבדיל בין תפקידיו החיוביים המקוריים של ההורה לבין אופן השימוש הציני ואף האכזרי שהורים רבים עושים בהם בעת "חינוך" ילדיהם. משפטים כמו "אני עושה את זה לטובתך", כשמדובר בהתאכזרות אל הילד, משקפים שימוש ציני בתפקיד ההורי על מנת לנצל את חולשתו של הילד לטובת ההורה. טובת הילד לעולם לא תימצא בביקורת, זילזול, התנשאות, שיפוט, ציניות וחוסר אמון. ילדים שגדלים באווירה כזאת הופכים באופן אירוני ופרדוקסלי לאנשים שמתקשים מאוד בקשרים עם זולתם, וכך התפקיד ההורי המקורי - לשמש ככלי לחיברות הילד - מתרוקן כליל מתוכנו.

לסיכום: תפקידו של ההורה הוא לחברת את הילד ולהפוך פעולות רבות לאוטומטיות. על מנת להשיג את מבוקשו מסתייע ההורה בגישה מלטפת ומחייבת - מותר וצריך, ובגישה מכה ושוללת - אסור ולא צריך. כשהילד עושה את מה שמותר וצריך הוא "בסדר", וכשהוא עושה את מה שאסור ולא צריך הוא "לא בסדר".

ולפני שנמשיך הלאה, אני רוצה להכיר לכם בדיחה שנונה שמתארת את דרכי פעולתו של ההורה בצורה חריפה ומשעשעת כאחד. כיצד האמא בבדיחה הזאת מעבירה לילדיה את המסר שהם בסדר/לא בסדר? קיראו ושיפטו בעצמכם...

דמותו של הילד:

הטריטוריה של הילד נחלקת לשני חלקים: חלק אחד מכיל את הילד המסתגל ואת הילד המתמרד, והחלק השני מכיל את הילד החופשי. אתמקד תחילה בחלק הראשון, ואח"כ אעבור אל החלק השני.

הילד המסתגל והילד המתמרד הם סך כל התגובות שלנו אל ההורה, ולפיכך טבעם הוא טבע מגיב, כלומר פאסיבי. שניהם מגיבים אל ההורה - אם ע"י ציות וכניעה - ילד מסתגל, ואם ע"י אי ציות וחוסר הסכמה - ילד מתמרד.

הילד המסתגל מתאפיין בהסכמה מוחלטת עם ההורה שהוא בסדר "בתנאי ש...". הוא מקבל על עצמו את מרות ההורה, וכל שאיפתו היא לרָצות את ההורה על מנת לקבל את האישור הנכסף שהוא (הילד) בסדר. אנשים שנתונים לשליטה חזקה של ילד מסתגל מצדיקים את ההורה שלהם ונאמנים להשקפותיו. ואם תשאלו אותם מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים, הם בד"כ יענו לכם: "כי ככה צריך". לילד המסתגל ישנה פונקציה חשובה מאין כמוה בנפש האדם: הסתגלות. זוהי הפונקציה שדוחפת את התינוק/הילד להתאים את עצמו לקבוצה שלתוכה נולד, על מנת שיוכל לשרוד. הסתגלות פירושה הישרדות עבור התינוק/הילד. יחד עם זאת, כאשר ההורה נוקשה מידי וקיימת סתירה פנימית עזה בין רצונותיו וצרכיו האמיתיים של הילד לבין תביעותיו של ההורה שלו, נוצרים מתחים נפשיים גדולים שמלווים את הילד בכל שלבי גדילתו. מצב כזה עלול למנוע מהילד להגשים את עצמו כאדם בוגר.

הילד המתמרד לעומת זאת מגיב אל ההורה בצורה הפוכה, והוא למעשה התשליל של הילד המסתגל. עמדתו של הילד המתמרד היא: "אני בסדר וההורה לא בסדר". בצורה זו הילד המתמרד מקל על עצמו מעט מהנטל הכבד מנשוא של ההורה, ומקבל תחושה שהוא חופשי ממנו. תחושה זו היא למעשה אשליה, משום שכל פעולותיו של הילד המתמרד נובעות מרצונו להוכיח להורה שהוא אינו תלוי בו או באישוריו, ולמעשה הוא מצוי במלחמה מתמדת עם ההורה. לפיכך, הילד המתמרד כבול לעולם לדפוסי ההורה, וכל יחסו אל עצמו ואל העולם שסביבו נובע מכבלים אלו. ילדים מתמרדים רבים הורסים לעצמם את החיים רק על מנת להוכיח להורים שלהם שהם עושים "בדיוק מה שבא להם". ההתנהגויות האופייניות לילד המתמרד הן כעס מתמיד, ויכוחים אינסופיים וקבלת החלטות שמבוססות על השאיפה להוכיח להורה שהוא לא תלוי בו. בלכסיקון המתמרד נוכל למצוא תדיר את הביטויים: "דווקא", "לא נכון", "אתה טועה", "לא רוצה", וכד' (ראו בעניין זה המאמר איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה שבו הרחבתי לגבי עמדתו הנפשית של הילד המתמרד דרך דמותה של איימי ויינהאוס - ילדה מתמרדת קלאסית; וכן המאמר המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת שבו סקרתי את תופעת הילד המתמרד מנקודת מבט חברתית-תרבותית כפי שהיא משתקפת בדמותו של פיטר פן - הילד הנצחי). יחד עם זאת, תפקידו של הילד המתמרד הינו חשוב ביותר למהלך ההתפתחות הנפשית התקינה שלנו. הילד המתמרד, למרות היותו מגיב אל ההורה ונשען עליו לשם קבלת החלטות, בכל זאת מצוי בשלב התפתחותי יותר גבוה מזה של הילד המסתגל. ניתן לומר שהילד המתמרד מצוי באמצע הדרך שבין הילד המסתגל לילד החופשי, ומהווה מעין "גשר מנטלי" שמאפשר לנו להשתחרר מאחיזתו הכוחנית והחונקת של ההורה. לדעתי לא ניתן להשתחרר משליטת ההורה מבלי לעבור תחילה דרך הילד המתמרד ולאמץ את "שיטותיו" האנטגוניסטיות. דוגמא יפה למעבר מילד מסתגל לילד מתמרד נמצאת בפרק "The Opposite" מתוך הסדרה "סיינפלד". בפרק זה מגיע ג'ורג' קוסטנזה למסקנה שכל חייו עד היום היו שגיאה אחת גדולה, וכי כל החלטותיו עד היום נבעו מ"אינסטינקטים פגומים" - הווה אומר: אינסטינקטים של ילד מסתגל. כתוצאה מדיאלוג משעשע במיוחד עם ג'רי סיינפלד שבו ג'רי אומר לו את המשפט: "אם כל האינסטינקטים שלך עד היום היו שגויים - סימן שההיפך מהם יהיה הדבר הנכון", מגיע ג'ורג' למסקנה המתבקשת שאם הוא רוצה לשפר את חייו - עליו לעשות הכל להיפך. כאן תוכלו לראות את 3 הדקות הראשונות של הפרק שבהן ג'ורג' וג'רי מעצבים את התובנה המבריקה הזאת.

הילד החופשי כשמו כן הוא: חופשי. ואם בסיינפלד עסקינן, הרי שבקומדיה הסיינפלדית הדמות שמייצגת את הילד החופשי היא דמותו של קריימר. הילד החופשי הוא טריטוריה נפרדת שאיננה מתייחסת בשום צורה לטריטוריה ההורית ולפיכך הוא חלק אקטיבי. הילד החופשי הוא תמיד בסדר משום שעולמו הוא עולם ה"מותר". זהו החלק בתוכנו שמרגיש, חווה, ספונטני, מאמין, משחק, ממציא, חולם, הוגה רעיונות, יוצר, חש, מדמיין, מביע, רוצה, חושק, משתוקק, ואין לו למעשה שום עכבות. הוא איננו כבול לא לזמן ולא למקום, והוא חי, תמיד, כאן ועכשיו. כל מעייניו נתונים ל"מה שבא לו" ולסיפוק חשקים וצרכים מיידים, והוא החלק בתוכנו ששואף ויכול לעוף ולהתנתק מהיומיומי. הילד החופשי הוא למעשה האמן שבתוכנו. הביטויים האופייניים לילד החופשי הם ביטויים פיזיים רגשיים - בכי, צחוק, התלהבות, הבעות פנים רגשיות, וכד', וכן ביטויים מילוליים שמביעים רגשות וצרכים: "אני רוצה", "אני מרגיש", "בא לי", "מתחשק לי", "בוא נעשה כך וכך", וכד'.

דמותו של הבוגר:

הבוגר הוא החלק בתוכנו שאוסף נתונים, שוקל אותם ומקבל החלטות. זהו החלק הרציונלי, המחובר למציאות - הן החיצונית והן הפנימית - והעסוק באופן קבוע בניתוח הנתונים שמגיעים אליו. הבוגר הוא החלק השיטתי והדידקטי בתוכנו שמאפשר לנו ללמוד, להשלים תהליכים ומשימות ולהישאר ממוקדים ומכוונים למטרות. הבוגר איננו שיפוטי לעולם משום שהוא ענייני לחלוטין. הביטויים האופייניים לבוגר הם שאלות: "מה?", "למה?", "איך?", "כמה?", "היכן?", "מהן האפשרויות העומדות לרשותי?", "מה עדיף?", "מה אתה חושב?", "אתה מסכים איתי?", "יש כאן משהו שאני לא רואה ואתה כן?", ועוד כהנה וכהנה ביטויים שמעידים על איסוף אינפורמציה והתעניינות כללית בחיים. מבחינה פיזית הבוגר יכול להיות מתואר במובן מסוים בדמות רובוט: חסר הבעה רגשית, נטול הבעות פנים, עיניים פקוחות לרווחה ושיווי משקל פיזי. כל היבט של חיינו יכול להישקל ולהיבדק מחדש ע"י הבוגר. הבוגר הוא החלק בנפשנו שמאפשר לנו להשתנות משום שהוא החלק היחיד בתוכנו שמסוגל להתבונן, להעריך ולשקול מחדש את האוריינטציה שלנו וכך לשנות אותה. לפיכך כל תהליך של שינוי/החלמה/שיקום נפשי מתחיל בחיזוק שליטת הבוגר על המערכת הנפשית כולה.

הערה חשובה: המילים "צריך" ו"אסור" יכולות לנבוע גם מהבוגר ולא רק מההורה. כיצד ניתן להבחין ביניהם? כאשר הבוגר משתמש במילה "צריך" הוא מעביר לנו אינפורמציה: "על מנת להגיע לרחוב זה וזה צריך לעבור את הכביש". באמירה זו אין שום אלמנט שיפוטי והיא עניינית לחלוטין. אם ניקח את אותה הסיטואציה בניסוח הורי, היא תישמע כדלהלן: "אם תעבור את הכביש תהיה בסדר/לא בסדר". אם כן, "צריך" ו"אסור" הן רק מילים, וניתן להשתמש בהן כשהן מלוות בתוכן רגשי הורי או בוגר.

מערכת היחסים בין הדמויות הפנימיות שבתוכנו:

כיצד הדמויות הפנימיות הללו פועלות בתוכנו? איזו מהן מפעילה אותנו בצורה המשמעותית ביותר? האם אנחנו חיים בתחושה בסיסית שאנחנו "בסדר" או שמא בתחושה בסיסית שאנחנו "לא בסדר"? כיצד דמויות אלו "משוחחות" ביניהן בתוכנו? באילו תחומים בחיינו כל אחת מהן היא בעלת השפעה גדולה יותר? האם ישנם תחומים בחיינו שבהם לא ניכרת השפעת אחת או יותר מדמויות אלו? האם אנחנו מרגישים משוחררים לפעול בחופשיות ולבחור בנחת את בחירותינו? שאלות אלו - ושאלות נוספות מסוג זה - הן שאלות בעלות משמעות גדולה לחיינו משום שהתשובות עליהן מבהירות לנו את עולמנו הפנימי ואת הזרמים התת-קרקעיים שמניעים את חיינו.

מהי, אם כן, מערכת היחסים הרצויה בין הדמויות שמשחקות תפקיד כ"כ משמעותי בחיינו? בפשטות ניתן לומר שמי שאמור לנהל את ההצגה הנפשית שלנו הוא הבוגר. הבוגר אמור להימצא במרכז ההוויה ולחלוש על כל המערך הנפשי שלנו, בבחינת תצפיתן. זהו המודיעין, מרכז הבקרה הנפשי שלנו. כמו כן, במצב בריא ומאוזן ישנו מעבר אינפורמציה חופשי וקבוע בין 3 "הרשויות" של הנפש. הבוגר, אם כן, ניזון ממידע קבוע שמגיע אליו, ועסוק כל הזמן בבירור המציאות. מצב לא מאוזן, לעומת זאת, מתאפיין בשתי אפשרויות: 1) זיהום: כאשר ההורה או הילד מאפילים על יכולתו של הבוגר לקבל נתונים. כך יוצא שבתחומים מסוימים הבוגר נעשה עיוור ואינו מסוגל להתבונן במציאות 2) ניתוק: כאשר דמות אחת במערך הנפשי מרחיקה את שתי האחרות ולא מאפשרת להן לנכוח בסיטואציה.

וכעת נעבור לדוגמא שתעזור לנו להבין טוב יותר את משמעות הזיהום והניתוק. דוגמא זו עוסקת בציווי הורי מקובל ונפוץ שאומר: "אסור לאכול קינוח לפני האוכל". בואו נראה כיצד כל אחת מהדמויות הפנימיות מגיבה על הציווי הזה כשהיא מבוּדדת מהדמויות האחרות:

הורה מכה: מי שיאכל קינוח לפני האוכל הוא ילד רע וייענש.
הורה מלטף: מי שלא יאכל קינוח לפני האוכל הוא ילד טוב ויקבל נשיקה.
ילד מסתגל: אסור לאכול קינוח לפני האוכל כי אמא ואבא לא מרשים. אני אתאפק עד אחרי הארוחה.
ילד מתמרד: אני רוצה קינוח דווקא עכשיו. דווקא! ואני אוכל קינוח בלי שאף אחד יראה!
ילד חופשי: בכלל לא מתחשק לי קינוח עכשיו. בא לי לאכול ארוחת ערב וללכת לישון.
בוגר: למה אסור? מהו קינוח? מה ההבדל בין קינוח לאוכל - הרי את שניהם אוכלים, לא? למה כולם אוכלים באותו הזמן את אותו האוכל? למה אמא ואבא מחליטים בשבילי מתי לאכול מה?

אם נזכור שכל אחת מהדמויות הללו נמצאת בכל אחד מאיתנו, נוכל להבין מדוע נפשנו כ"כ סוערת בתוכנו פנימה ועד כמה אנחנו צריכים להתאמץ על מנת להרגיע את הרוחות הסוערות הפנימיות הללו. העובדה הפשוטה היא שאיננו יכולים להקשיב ל-6 הקולות הללו באופן קבוע ובו-זמני. עלינו ליצור איזשהו באלאנס ביניהם כך שבתחומים מסוימים נהיה "סגורים על עצמנו" ומיושרים לגבי ההחלטה לאיזה קול פנימי אנחנו מקשיבים ומתי - אחרת אנחנו עלולים להשתגע. לכן בתחומים מסוימים נוצרים אצלנו זיהום או ניתוק כך שבתחומים אלו אנחנו לא מקשיבים לחלק מהקולות. כך נוצר באלאנס פנימי שמאפשר לנו חיים תקינים ומתפקדים, גם אם לא שלמים. כפי שאנו רואים, מדובר בתיאוריה מורכבת מאוד, אף על פי שבמבט ראשון היא נראית פשוטה. כמות הקומבינציות שנובעת מסך כל האפשרויות שעומדות לרשותן של הדמויות הפנימיות במערכת היחסים ביניהן היא למעשה אינסופית. ניתן לומר שאישיותו של כל אדם נובעת מהדינמיקה הפנימית שמתרחשת בתוכו, דינמיקה שנובעת הן מהמינונים והעוצמה של כל אחת מהדמויות הפנימיות והן מהשפעתן על תחומי חייו השונים. הדוגמא שנתתי כאן היא דוגמא קלילה וחביבה, אולם ציוויי ההורה, כפי שכבר ראינו, מגיעים רחוק מאוד ושולחים שלוחותיהם אל כל תחומי החיים. כך למשל ייתכן שאדם יתפקד היטב בתחום עבודתו, אולם בכל המדובר ביחסים אישיים הוא יהיה משותק וחסר אונים. ייתכן שאדם יהיה רגיש ופתוח וישדר אהבה וקבלה כלפי זולתו, אולם כלפי ילדים הוא יתנהג בחוסר סובלנות קיצוני. שני מקרים אלו נובעים מזיהום או ניתוק שאינם מאפשרים לאדם להיות חופשי ברגשותיו ובפעולותיו במהלך חייו. היכרות מודעת עם אנשים, לפיכך, היא היכרות עם תכני ההורה והילד שלהם ועם המינונים השונים של תכנים אלו בנפשו של האדם שאותו אנחנו שואפים להכיר.

בעיניי המידע הזה קריטי, לא פחות. הזיהום והניתוק משפיעים השפעה מרחיקת לכת על כל בחירותינו הלא-מודעות ויוצרים נזקים קשים ביחסינו עם עצמנו ועם זולתנו. לפיכך, טיפול נפשי נכון הוא כזה שמכוון לחיזוק הבוגר כך שיוכל לחזור ולתפקד בכל תחומי החיים מבלי שאף דמות פנימית תזהם או תנתק אותו. ישנם כלים טיפוליים רבים שיכולים לעזור לנו לעשות זאת, ובתווית כלים טיפוליים כאן בבלוג תוכלו למצוא כמה וכמה כלים שנתתי מסוג כזה - שברובם הם כלים לטיפול עצמי. כמו כן, במאמר שהזכרתי קודם לכן - אני בסדר אתה בסדר בחיי היצירה - אני מתייחסת בין השאר לנזקים שנובעים מהזיהום והניתוק ולדרכים לטפל בהם ולהתמודד איתם. בכל המאמרים והכלים הטיפוליים שציינתי כאן ישנה התייחסות גם לחיזוקו של הילד החופשי, משום שטיפול נפשי נכון הוא לא רק לחזק את הבוגר ולנקות אותו מהשפעות מזיקות אלא גם לחזק את הילד החופשי ובכך לשחרר את עצמנו מאחיזת החנק של ההורה שמצר את צעדינו ומגביל את בחירותינו.

יה"ב והיבטים תרבותיים:

(יה"ב = קיצור של ילד, הורה, בוגר)

כפי שאישיותו של היחיד נקבעת עפ"י מערכת היחסים שבין יה"ב ועפ"י המינונים השונים ותחומי ההשפעה של יה"ב על הנפש, כך גם "אישיותה" של הקבוצה. כפי שכבר ראינו, תפקידו העיקרי של ההורה הוא לחברת אותנו. הדמויות הסמכותיות בחיינו מדריכות אותנו כיצד להתנהג נכון בהקשר אליו אנחנו נולדים וגדלים. מהו ה"נכון", אם כן? האם כל דבר שנכון/לא נכון לעשות במדינת ישראל יהיה נכון/לא נכון לעשות ביפן? האם הנכון/לא נכון הוא אבסולוטי? כמובן שלא. כל קבוצת אנשים יוצרת לעצמה מערכת חוקים והתנהגויות ראויות/בלתי ראויות המשותפת לכל חבריה על מנת שחבריה יוכלו לחיות יחד מתוך תיאום זה עם זה. אם כן - מהו כוחו של היחיד בתוך המערכת הקבוצתית? באופן כללי ניתן לומר שככל שהקבוצה יותר נשלטת ע"י צווי הורה, כך היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. המשטר הדמוקרטי סומך ידיו בעיקר על הבוגר ועל הילד החופשי וממזער עד כמה שניתן את כוחו של ההורה. כך, מדינות בעלות משטר דמוקרטי יכילו פחות גילויי אלימות וגזענות ממדינות בעלות משטר סמכותני, משום שאלימות וגזענות הן תמיד תוצר של מתח שנובע מההורה. גזענות היא למעשה הורה קולקטיבי שמסמן קבוצת אנשים שלמה כ"לא בסדר", ולפיכך גזענות היא מצב שבו הבוגר מזוהם בהורה. גם מצב של ניתוק יכול להופיע בקבוצה שלמה. הדוגמא הבולטת והקיצונית ביותר לכך היא הנפש הנאצית, שניתקה את עצמה כליל מהילד החופשי, והבוגר שלה מזוהם בהורה. כך, הנאצים יכלו לתפקד היטב מבחינה טכנית ומעשית גם כאשר מעשיהם היו פסיכוטיים בכל קנה מידה, משום שבאופן קולקטיבי הם הפסיקו להרגיש.

כל קבוצה וחברה מתאפיינת בצווים הוריים משלה (דוגמא מצוינת להורה קולקטיבי ניתן לראות במאמר קצרצר שנקרא "האם ריקוד הוואלס מאיים על התרבות?"). על מנת להכיר את עצמנו עלינו להבין מהם צווים חברתיים אלו ולתת את הדעת על השאלה כיצד הם משפיעים עלינו. רבים מהם נוכל לקבל משום שהם עוזרים לנו או לפחות לא מפריעים לנו. אולם כאשר צווים אלו סותרים את הווייתנו באופן מהותי - כדאי לבדוק אותם ולנקות אותם מתוכנו. בספר "אני בסדר אתה בסדר" מציין ד"ר האריס כי "הורה שלא נבדק אינו ראוי לחיות לפיו", וזוהי אמירה שאני ממליצה בחום רב לאמץ אותה ולפעול על פיה - בין אם מדובר בצווי הורה אישיים ובין אם מדובר בצווי הורה קולקטיביים.

מערכת החוקים שאנחנו חיים לפיה היא למעשה מערכת הורית קולקטיבית שמענישה אותנו כשאנחנו פועלים בניגוד אליה. האם אנחנו זקוקים להורה הקולקטיבי המתגמל והמעניש? האם ניתן ללמד בני אדם לחיות ביחד מבלי להטיל בהם פחד ואשמה? המאמר הקצר שנקרא "המלחמה בסמים - האם ענישה חמורה עוזרת או מזיקה?" דן ביעילותה - או יותר נכון בחוסר יעילותה - של הענישה נגד סמים. המסר שמועבר למשתמשי סמים במדינות מתוקנות הוא, כמובן, "אתם לא בסדר". האם זהו מסר חכם? יעיל? האם הוא מקדם את החברה במאבקה נגד הסמים? ובכן, לפחות עפ"י המאמר הנ"ל התשובה היא לא. האם נוכל ליישם את הגישה החיובית כפי שהיא מתבטאת במאמר הנ"ל גם כלפי תופעות נוספות הנחשבות בעינינו כראויות לגנאי ולעונש? האם נוכל אי פעם לחיות, כקבוצה וכיחידים, מתוך מתן בלעדיות לעמדה "אני בסדר - אתה בסדר"?

אני בסדר אתה בסדר:

"זהו הטעם לעמדה 'אני בסדר - אתה בסדר'. רק בחסד עמדה זו אנו בני אדם ולא חפצים. רק עמדה זו משיבה את האדם לערכו הראוי, ערכו האנושי. זהו האמצעי היחיד לישועה ולפיוס ולנאורות" (מתוך "אני בסדר אתה בסדר" / ד"ר תומס האריס).

כפי שניתן לקרוא בספר, ישנן 4 עמדות נפשיות שנובעות מהיחסים שבין הדמויות הפנימיות שבתוכנו. העמדות הן: "אני לא בסדר - אתה בסדר", "אני בסדר - אתה לא בסדר", "אני לא בסדר - אתה לא בסדר", ו"אני בסדר - אתה בסדר". כפי שבוודאי שמתם לב, העמדה "אני בסדר - אתה בסדר" היא העמדה היחידה מביניהן שמחייבת את החיים, משום שבמערך שלה לא מצויה השליליות שמאפיינת את העמדות האחרות. זוהי העמדה הנפשית של האדם המאוזן והבריא בנפשו, ומי שחי את חייו לפיה הוא למעשה אדם מתוקן.

אם ננסה לראות מיהן הדמויות הפנימיות שמסוגלות ליצור את העמדה הזאת בשלמות וללא הפרעות, נוכל לראות שמדובר בשתי דמויות בלבד: הבוגר והילד החופשי. מדוע? כי ככל שמדובר בהורה המלטף, בהורה המכה, בילד המסתגל ובילד המתמרד - הרי שדמויות אלו משחקות תמיד במגרש שיש בו "לא בסדר" כלשהו. דמויות אלו מצויות בתחומים הנפשיים של "המוסר הישן" כפי שהצגתי אותו במאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים. המוסר הישן הוא מוסר כפייתי וכוחני המניח שהאדם הוא רע מטבעו ולכן יש לשלוט בו ולמשטר אותו. לעומת זאת, הבוגר והילד החופשי הן דמויות ששייכות לתחום הנפשי של "המוסר החדש". המוסר החדש מתייחס לעולם שבו אנו חיים כאל עולם של חיבורים, כשהחיבור בין האדם לבין העולם שסביבו נוצר מקשר אינטואיטיבי, אמיתי, פנימי ומהותי שאין צורך לכפות אותו אלא פשוט לאפשר לו להתקיים. מנקודת המבט של הבוגר והילד החופשי העולם הוא בסדר, החיים הם בסדר והאדם הוא בסדר.

לפיכך, מצב נפשי מאוזן הוא מצב שבו אין כל צורך בהורה - ולפיכך גם לא בשני סוגי הילד הפאסיביים - משום שהנחת היסוד שלו היא שהאדם הוא בסדר מטבע בריאתו. אם האדם הוא בסדר, הרי שאין צורך להכריח אותו או להאשים אותו על מנת לגרום לו לעשות דברים. יש לזכור: הילד החופשי רוצה מעצמו לעשות דברים. יש לו מנוע פנימי עוצמתי מאוד משל עצמו שמניע אותו בכל שלבי צמיחתו. הצורך הקבוצתי הוא צורך חשוב מאוד בנפשו של הילד, ולכן ניתן ללמדו כיצד להיות חלק מקבוצה גם מבלי להשפיל אותו ולפגוע בכבודו העצמי. הילד החופשי הוא לא אנוכי. האנוכיות, כפי שכתבתי במאמר רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה, נובעת מרעב - רעב להכרה, רעב לאהבה, רעב לכבוד עצמי. כך, התירוץ שבשמו הורים רבים משפילים את ילדיהם - חיברות הילד ("שילמד לא להיות אגואיסט! זה לא בריא לו!") - הופך להיות בסופו של דבר בדיוק הדבר שפוגע בחיברות המוצלח שלו. ילד שמשפילים ומרעיבים אותו גדל להיות אדם פגוע שפוגע בזולתו, ואדם שפוגע בזולתו הוא לא אדם חברותי. ובהקשר הזה אני חוזרת שוב אל הדוגמא שנתתי קודם לכן בדבר אותה מארחת הורית: אילו אותה אשה היתה מספקת את צרכיהם של אורחיה ומחייבת את ההנאה מהאכילה, הרי שרמת המתח ששררה בארוחות הערב הללו היתה יורדת פלאים. המסר ההורי השלילי שהיא העבירה לאורחיה הוא הוא שגרם להם להיות לא חברותיים ועוינים זה כלפי זה. מניעת צרכים ושלילת החיים תמיד גורמים למתח ואין ביניהם לבין חיברות מוצלח דבר וחצי דבר.  

אחת האמירות האהובות עליי היא "רצונו של אדם כבודו". אם נתבונן באמירה הזאת נוכל לראות עד כמה היא מדויקת ומעמיקה. הדמות היחידה בנפשנו שיודעת באמת מה היא רוצה היא דמותו של הילד החופשי. הילד המסתגל והילד המתמרד הם ילדים שכבודם העצמי ניטל מהם. יכולתם לדעת מה הם באמת רוצים - נגזלת מהם. הציוויים ההוריים מרחיקים אותם מעצמם עד כדי כך שכל מה שהם מסוגלים לעשות הוא להתייחס אל ההורה כאל המרכז שלהם שעל פיו יישק דבר. ואם נשאל אותם מה הם רוצים - לרוב הם לא יידעו לענות תשובה ברורה. מסך הערפל שההורה מקיף אותנו בו אינו מאפשר לנו להכיר את עצמנו ולדעת מי אנחנו באמת. ההורה לעולם איננו מכבד את זכותנו לרצון משלנו, וכל שאיפתו היא לשלוט בנו ולמשטר אותנו. לפיכך - אנחנו נותרים מבולבלים, מעורפלים ומטושטשים, ולבסוף כל שנותר לנו הוא לומר את דבריו של הילד בשיר שהבאתי בתחילת המאמר: צריך וצריך, ומרוב שהצטרכתי - כבר שכחתי מה אני רוצה. אוף!

הציטוט הבא מאת יוסף גאלנוויל ממחיש היטב את כוונתי: "ושם נח הרצון שאינו מת. מי יודע את מסתרי הרצון ואת כוחו? כי אלוהים אינו אלא כוח-רצון גדול הנספג בכל הדברים בעצם ריכוזו. אין האדם נכנע לחלוטין בפני המלאכים, ואפילו לא בפני המוות, אלא בגלל חולשת כוח רצונו התשוש". אכן, תשוש הוא רצוננו ותשושה היא אמונתנו כאשר אנחנו רחוקים מעצמנו. הבחירה בחיים, כפי שאני מבינה אותה, היא בחירה בילד החופשי ובבוגר. השילוב בין שניהם, בכל שלבי הצמיחה שלנו, מעניק לנו לדעתי את הטוב שבכל העולמות. הנפש האנושית שואפת מטבעה לפעולה הרמונית, אינטגרלית, כזאת שאין בה מאבקים ומלחמות פנימיות, משום שכידוע: במלחמות אין מנצחים. מי שיוצר בנפשנו את המאבקים והמתחים הוא ההורה, וככל שאנחנו מפחיתים את עוצמתו ועומדים מול הפחדים שהוא יוצר בתוכנו, כך נפשנו נעשית שלמה, צלולה ומגובשת יותר. בסופו ובתחילתו של דבר - האדם נוצר בצלם אלוהים. ואדם שחי את חייו בצלם אלוהים הוא אדם שחש שהוא בסדר. ורק אדם שחש שהוא בסדר יכול להיות אדם חופשי.

***

לקריאה נוספת:
על מודעות עצמית ושינוי הרגלים

סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)

כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית 
כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה
הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום