26 באוגוסט 2010

רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה

המאמר שלפניכם מוקדש לנושא הטיפול. מהו טיפול באופן כללי? מהו הטיפול הנפשי? אלו סוגי טיפול יש ואלו מהם מומלצים? מהו תהליך הריפוי? מה הקשר בין רעב, שובע וסיפוק צרכים לבין תהליך הריפוי? כיצד הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי תורמים לחיי היצירה? על אלה, ועוד, במאמר שלפניכם.

לפני שאגש למאמר עצמו, חשוב לי להבהיר שכל מה שאני כותבת כאן במאמר בנושא הטיפול הנפשי הוא עפ"י ניסיוני בלבד. לא למדתי פסיכולוגיה מעודי ואני לא מתמצאת בפרטים רבים שסטודנטים לפסיכולוגיה או פסיכולוגים מוסמכים מתמצאים בהם. אני לא מכירה שמות של מחלות נפש או תיאור של סימפטומים של מחלות (ואני גם לא רוצה להכיר), לא הייתי מעודי בטיפול פסיכולוגי מקובל, ולא קראתי ספרות פסיכולוגית מקובלת. בנוסף לכך, מעולם לא טיפלתי באף אחד ואין לי ניסיון או מיומנויות של מטפלת - וגם לא יהיו לי. יחד עם זאת יש לי ניסיון רב בטיפול, שרובו נובע מכך שטיפלתי בבעיות שלי בעצמי. בילדותי ובנעוריי עברתי התעללות פיזית, נפשית ורוחנית קשה מצד הוריי - התעללות שכמעט חיסלה אותי. במשך שנים אפילו לא הייתי מודעת לכך שעברתי התעללות, ובוודאי שלא הייתי מודעת לעוצמת ההרס שנעשה בי. הדבר היחיד שהרגשתי היה שרע לי, רע לי עד בלי די, ולא ידעתי למה. על מנת לפתור את המצוקה ששריתי בה נעזרתי בספרות נפש וכן בטיפולים מסוגים שונים. עבדתי בצורה אינטנסיבית על ריפוי פצעי הנפש שלי, ובסיכומו של עניין הקדשתי כ-20 שנים מחיי (שנים שבהן גם לימדתי, יצרתי וחייתי כמיטב יכולתי) לטיפול בבעיות שההורים שלי גרמו לי.

הספרים שנעזרתי בהם במהלך מסע ההחלמה שלי ושאציג כאן לפניכם הם ספרים שמחד נותנים בסיס תיאורטי ברור והגיוני של מבנה הנפש, ומאידך הם מאוד מעשיים ומחוברים לחיים מאחר שהם נכתבו ע"י מטפלים ולא ע"י מדענים או חוקרים. בכל הספרים הללו אין כמעט מושגים קליניים או מושגים מתחום רפואת הנפש. לעומת זאת תוכלו למצוא בהם תיאוריות פשוטות והגיוניות שכתובות בשפת בני אדם וניתנות ליישום מעשי בכל תחומי החיים. כל התיאוריות ושיטות הטיפול שאכיר לכם כאן הן תיאוריות ושיטות שעובדות. השינויים שחלו בחיי לנוכח התובנות שהגעתי אליהן באמצעות שיטות ותיאוריות אלו הינם מהפכניים וכולם לטובה: לטובת החיים שלי בכלל ולטובת חיי היצירה שלי בפרט. כולי תקווה שהניסיון האישי שלי יוכל להועיל לכם, ושתוכלו להיעזר בהמלצות שלי לטובת שיפור חייכם - היצירתיים ובכלל.

רעב, שובע וסיפוק צרכים:

אם נשים לב באיזה הֶקשר אנחנו משתמשים במושג "טיפול", נוכל לראות שלמעשה כל חיינו הם מערכת אחת גדולה של טיפולים מסוגים שונים. כל דבר שאנחנו עושים נועד לטפל בצרכים שלנו - החומריים, הפיזיים, הנפשיים והרוחניים. למעשה, טיפול הוא כל פעולה שנועדה לשם סיפוק צרכינו. לעיתים אנחנו מטפלים בצרכים של אחרים ואחרים מטפלים בצרכים שלנו, אולם רוב הזמן אנחנו עוסקים בטיפול בצרכים של עצמנו, בבחינת "חי - נושא את עצמו". בספרו "הורות מודעת" מגדיר ד"ר הארוויל הנדריקס את מהות הריפוי: "ריפוי משמעו סיפוק הצרכים". עפ"י הגדרה זו, כאשר צרכינו מסופקים אנחנו בריאים, וכאשר צרכינו אינם מסופקים אנחנו חולים. עד כדי כך פשוט. המסקנה הנובעת מכך היא שכל התשתית הטיפולית, תמיד, מתבססת על הכרת הצרכים שלנו וסיפוקם
 
אם נתבונן על חיינו מנקודת המבט של רעב=מחלה ושובע=בריאות, נוכל להבין את חיינו באופן עמוק ויסודי מאוד ונוכל להעניק לעצמנו את הדברים שאנחנו רעבים אליהם. מהבחינה הזאת, הרעב והשובע הם שאלת מפתח שבכוחה לעזור לנו להבין טוב יותר את המציאות שלנו ולקדם את עצמנו. אם נשאל את עצמנו שאלות כמו: מהו הדבר שאני רעב אליו עכשיו? ממה אני כבר שבע? איזה דברים חסרים לי? וכד' - נוכל להכיר את עצמנו טוב יותר ולכוון את עצמנו נכון יותר בנתיבי החיים. כמו כן, אם נתבונן בתהליך הגדילה שלנו מנקודת המבט של רעב/שובע/סיפוק צרכים, נוכל לספר לעצמנו את סיפור חיינו בצורה מאוד מדויקת. מהו סיפור חיינו מנקודת המבט הזאת? האם גדלנו במצוקה? ברעב? בשובע? מהם הדברים שחסרו לנו במהלך הגדילה שלנו? ניתן לתאר את סיפור הגדילה של כל אדם מנקודת המבט הזאת. תהליך הגדילה מטרתו היא להעביר את האדם ממצב של יצור שתלוי לחלוטין בסביבתו לשם סיפוק צרכיו, אל מצב של "חי - נושא את עצמו": יצור שמסוגל לדאוג לעצמו בעצמו. תהליך ההכשרה והחניכה לעצמאות, כשהוא נעשה בצורה בריאה ומאוזנת, מתחיל בסיפוק כל צרכיו של התינוק, ומכשיר אותו אט אט לקבל על עצמו את השליטה והאחריות על חייו. מי שאמור לספק את צרכיו של הילד ולהכשיר אותו לעצמאות הם הוריו. הורים שאינם עושים זאת הם הורים שמועלים בתפקידם ומתעללים בילדיהם. למעשה, התעללות של הורים בילדים היא מצב שבו נמנעים צרכיו של הילד, וככל שהצרכים שנמנעים ממנו הם בסיסיים ומהותיים יותר כך הנזק של ההתעללות גדול יותר והצלקות שהיא מותירה אחריה עמוקות וקשות יותר. יותר מכך, ישנם הורים שלא רק שאינם מספקים את צרכי ילדיהם אלא מרחיקים לכת ומשתמשים בילדיהם לסיפוק הצרכים של עצמם. זוהי רמת ההתעללות החמורה ביותר שהצלקות שהיא מותירה אחריה הן העמוקות ביותר והקשות ביותר לריפוי.

השפעת הרעב עלינו היא שלילית מאוד. מצב הרעב גורם לנו להיות חלשים, מתוחים, לא ממוקדים ולא מאוזנים. זהו למעשה מצב של חוסר שיווי משקל מנטלי שמשפיע על כל הבחירות שלנו - בין אם המשמעותיות ביותר ובין אם פחותות הערך ביותר. אם נתבונן במציאות דרך נקודת מבט זו, נוכל לראות מדוע אנשים רבים מתנהגים בצורות לא נעימות ולעיתים אף אלימות. הרעב הוא בעצם מצב של מחלה, של חוסר איזון, שמקרין שליליות על כל סביבתו של האדם הרעב. אדם רעב הוא אדם שכל מעייניו נתונים לשאיפה להשביע את רעבונו, מה שהופך אותו לאנוכי ועיוור כלפי צרכיו של זולתו. טיפול, אם כן, במובן של סיפוק צרכיו האמיתיים של אותו אדם, יכול להשפיע לטובה גם על האדם עצמו וגם על סביבתו. אפקט נוסף של הרעב, שהוא אפקט הרסני ביותר מבחינה רוחנית, הוא אפקט השיעבוד. אם תשימו לב, תמיד יהיה לנו יותר קל לקום משולחן האוכל אחרי שאנחנו שבעים ומסופקים ולא בתחילת הארוחה או באמצעה. השובע משחרר אותנו להתפנות לענייננו מבלי להרגיש שאנחנו מפסידים משהו. אדם רעב הוא אדם שנצמד בקנאות למעט שהוא מקבל; אדם שבע יכול לקום מהשולחן ולהתקדם הלאה. אדם רעב הוא אדם תלותי, חרד לקיומו ומפוחד באופן כרוני; אדם שבע הוא אדם משוחרר, חופשי, עצמאי ובעל ביטחון עצמי.

כשאנחנו שבעים ומסופקים אנחנו רגועים ופנויים מבחינה נפשית וגופנית. ישנם שני מושגים שמתארים מצב מנטלי שכזה: "נפש יתרה" ו"שאר רוח". מושגים אלו מציינים אדם שיש לו "עודף" של נפש, אדם מסופק שמסוגל להעניק מעצמו לזולתו. זוהי השפעתו החיובית של השובע, בהיותו מצב שמאפשר לנו איזון רוחני ויכולת לראות גם את צרכיהם של זולתנו ולא רק את צרכינו שלנו, ולחוש שאנחנו חלק ממערכת יותר גדולה מאשר הקיום הבסיסי והאנוכי שלנו.

כמובן, אין אדם מסופק לחלוטין כמו שאין אדם רעב לחלוטין. מאחר שצרכינו מרובים מאוד, רוב הזמן אנחנו רעבים במידה כזאת או אחרת למשהו. ולכן - לא כל מצב של רעב הוא מחלה. מתי הוא הופך למחלה? כאשר צורך משמעותי שלנו איננו מסופק באופן עקבי וכרוני או כאשר צורך משמעותי שלנו נחשב לכ"כ בלתי-לגיטימי עד שאנחנו מדחיקים אותו. במצב של הדחקה שכזאת לא רק שהצורך איננו מסופק אלא שאפילו לא ניתן לספקו משום שהוא אינו ידוע ואינו גלוי בפנינו. וכך - הרעב מכרסם בלא-מודע שלנו ויוצר בתוכנו מחלה, שהיא למעשה תוצאה של צורך שלא נפתר ולא מגיע על סיפוקו. עפ"י ההיגיון הזה, ככל שאנחנו מספקים יותר צרכים, כך אנחנו מקטינים את רמת המתח הכללית שלנו ואת סיכויינו לחלות במחלות קשות - פיזיות ונפשיות כאחד.

אחד המאסטרים של הזן ביטא את סוד ההארה במילים אלו: "אני אוכל כשאני רעב וישן כשאני עייף". אם נבין מילים אלו על רקע כל מה שאמרנו עד עכשיו, הרי שקיבלנו הגדרה של אדם מתוקן ובריא בנפשו: אדם שמודע לצרכיו ומספק אותם בזמן.

הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי:

אדם בריא ומאוזן הוא אדם שגדל מתוך הנחה שכל צרכיו הם לגיטימיים, ולכן הוא כבר רגיל להקשיב לצרכיו ולספק אותם בזמן (ואני באופן אישי לא הכרתי אפילו אדם אחד כזה). אבל מה קורה אם גדלנו מתוך הנחה שחלק מצרכינו אינם לגיטימיים? מה אם אפילו איננו יודעים מהם צרכינו (או חלקם)? מה אם התרגלנו במשך שנים ארוכות להדחיק את צרכינו, להכחיש אותם, לדחות אותם ולדכא אותם? מה אם צרכינו האמיתיים התכסו בשכבות על גבי שכבות של ציוויים שמרחיקים אותנו מעצמנו? מה נעשה אז? האם למרות הכל נוכל להיות מאושרים, רגועים ופנויים מבחינה מנטלית? האם נוכל להרגיש חופשיים, עצמאיים ובעלי ביטחון עצמי גם מבלי שעשינו דבר לשינוי המצב? האם בכ"ז נוכל לפעול באופן טבעי וקשוב לעצמנו ללא כל התערבות טיפולית מודעת? לדעתי לא. לדעתי, מי שרוצה לחיות את חייו מתוך הקשבה לצרכיו האמיתיים צריך לעבור תהליך ריפוי שמטרתו לאזן מחדש את חייו עפ"י אמות מידה חדשות המניחות שכל צרכיו הם לגיטימיים. תהליך ריפוי שכזה יכלול למעשה שני היבטים:

ההיבט הראשון הוא תהליך מודע של גילוי וזיהוי הצרכים. אדם שאיננו מכיר את עצמו אינו יכול לספק את צרכיו ולפיכך אינו יכול לחיות חיים מאוזנים. האמצעי העומד לרשותנו על מנת לעשות זאת הוא הטיפול הנפשי/גופני, שבאמצעותו אנחנו לומדים להכיר מחדש את עצמנו ולזהות יותר טוב את הצרכים שלנו כך שנוכל לספקם בצורה המתאימה והטובה ביותר עבורנו.

ההיבט השני הוא סיפוק הצרכים ואיזונם מחדש. אצל אדם שלא סופק במשך שנים רבות מצטברים "חובות" של צרכים שאינם נותנים לו מנוח. תהליך הריפוי, אם כן, הוא לא רק לדעת ולהבין מהם צרכינו אלא גם לספקם. ככל שאנחנו מעניקים לעצמנו יותר ויותר דברים שהיינו זקוקים להם בעברנו - ולא משנה באיזה תחום - כך אנחנו הופכים ליותר ויותר רגועים ושלמים עם עצמנו.
  
למעשה, בתהליך הריפוי אנחנו נעים תמידית בין גילוי הצרכים לבין סיפוקם, ויותר מכך: ההיכרות המחודשת עם עצמנו היא בעצמה מספקת לנו צורך חשוב בפני עצמו - הצורך בהכרת הזהות האמיתית שלנו. שני היבטים אלו הם למעשה כלים שלובים, מאחר שכל אחד מהם יכול "להפוך לשני" במובן זה שכל שלב של תהליך הריפוי יכול להוות גם גילוי צורך וגם סיפוקו. למשל, עבור אנשים רבים הטיפול הנפשי אינו משמש רק כאמצעי לגילוי הצרכים אלא מספק גם את הצורך בהקשבה שהם לעולם לא זכו לה. מהבחינה הזאת ההפרדה שאני עושה כאן בין שני ההיבטים הללו היא מעט שרירותית ונועדה בעיקר לצורך ההסבר של תהליך הריפוי.

תהליך הריפוי כפי שאני עברתי אותו הוא לא תהליך שיטתי, ואני לפחות לא מצאתי דרך אחת נכונה ומסודרת לעשות אותו. אם כן, באיזה סדר כדאי לפעול על מנת לרפא את עצמכם? ממה להתחיל? איך להמשיך? עצתי היא, תמיד, להקשיב לעצמכם ולפעול עפ"י האינטואיציה שלכם. אם אתם נמשכים אינטואיטיבית לשיטת טיפול כזאת או אחרת או מרגישים צורך לטפל כרגע בצורך כזה או אחר - עשו זאת. לנפש שלנו יש היגיון וסדרי עדיפויות משל עצמה והיא יודעת הכי טוב מה אנחנו צריכים ומתי. כמו כן, אני מאוד ממליצה לראות ברעב מורה דרך וללכת בעקבותיו. בשלב מסוים בתהליך הריפוי שלי התחלתי לשוחח עם הרעב שלי ולפתח איתו מערכת יחסים אוהבת, וגיליתי שגישה כזאת מקדמת אותי מאוד. אין סיבה לחשוש מהרעב. הוא תמיד לטובתנו.

את תהליך הריפוי ניתן לעבור במגוון רחב של דרכים שכולן טובות כל עוד הן מכוונות לגילוי ממוקד של הצרכים שלנו ולסיפוקם. את החלק של גילוי הצרכים אנחנו עושים באמצעות התבוננות פנימית ובאמצעות קבלת עזרה מקצועית נפשית/פיזית (ראו שיטות הטיפול שלהלן), ואת החלק של סיפוק הצרכים אנחנו עושים בעצמנו ובעזרת יקירינו שמוכנים לעזור לנו - ומביניהם בעיקר בני זוגנו (ראו להלן פירוט לגבי תיאוריית האימאג'ו של ד"ר הארוויל הנדריקס). את המשך ההסבר לגבי תהליך הריפוי אני מחלקת לשני חלקים שבכל אחד מהם אני מתייחסת לאפשרויות שעומדות לרשותינו לצורך הריפוי - הן מן ההיבט של גילוי הצרכים והן מן ההיבט של סיפוקם.

ההיבט של גילוי וזיהוי הצרכים:

אם הבנו שכל הבעיות שלנו נובעות מרעב ומצרכים בלתי מסופקים, נשאלת השאלה כיצד ניתן לגלות אותם? ובמילים אחרות: היכן הם נמצאים, אותם צרכים שלנו, וכיצד ניתן "לשלוף" אותם מהמקום שבו הם מצויים? התשובה היא, כמובן, שהם נמצאים בלא-מודע שלנו. באופן כללי ניתן לומר שהנפש נחלקת לשני חלקים: האחד מהם הוא החלק המודע, אותו חלק שמותר לנו להיות ושמבטא את מי שאנחנו חושבים שאנחנו ואת מי שאנחנו רוצים להיראות בפני אחרים. ולעומתו, החלק הלא-מודע הוא החלק הפנימי, המודחק, האפל, הלא-נודע שבתוכנו, המשמש מעין מחסן שבו אנחנו שמים את כל אותם דברים שאסור לנו להיות אותם ולחיות אותם. תהליך ריפוי נכון הוא תהליך שבו נוצר חיבור יותר ויותר חזק בין שני חלקים אלו של אישיותינו עד שהם הופכים לשלם אחד שאין סתירות פנימיות בתוכו. המושג חב"ד ממצה שלמות זאת: עפ"י מושג זה מודעות היא מצב של שילוב בין חוכמה (=הרגש, הלא-מודע) לבין בינה (=השכל, המודע), שהופכים יחדיו למצב של דעת (=מודעות, חיבור בין החלקים).

המצב שבו אנחנו מדחיקים את צרכינו יוצר אצלנו נוקשות - הן גופנית והן נפשית, וככל שרמת ההדחקה גדולה יותר כך רמת הנוקשות גדולה יותר. כל טכניקה טיפולית שעוזרת לנו לשחרר מתחים היא בעצם טכניקה שמרככת אותנו ובכך מאפשרת לשחרר מקומות חסומים בלא-מודע ולהעלות תכנים מהלא-מודע אל המודע. היתה לי פעם מטפלת שאמרה לי שכל מה שכתוב בנפש כתוב בגוף, ולפיכך אם מחקנו את הטראומה מהגוף הרי שמחקנו אותה גם מהנפש. לכן ניתן להיעזר בשיטות טיפוליות הן גופניות והן נפשיות על מנת להתחבר מחדש לצרכים העמוקים שלנו, וכך להפוך אותם למודעים ונגישים עבורנו. הטכניקות הטיפוליות הגופניות שאני הכרתי ושעזרו לי בתהליך הריפוי שלי הן: טכניקת אלכסנדר, שיטת פלדנקרייז (ראו כאן מאמר קצר ומרתק אודות העקרונות של שיטת פלדנקרייז), שיטת מוח אחד, שיטת סילבה, שירה ככלי טיפולי (ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול), דיקור סיני, מסאז'ים, יוגה ופעילות גופנית. כל אלו הן דרכים מצוינות לניקוי הגוףנפש מרעלים ולריכוך הנוקשות שנובעת מהדחקת הצרכים. כתוצאה מטיפולים אלו ניתן לחוש חיבור יותר עמוק לעצמנו והתבהרות המערכת הרגשית. כמו כן אני ממליצה על שיטת מגירות וכן על תוכנית 12 הצעדים שהיא שיטה מצוינת לטיפול בהתמכרויות מכל הסוגים והמינים. שיטת מגירות ותוכנית 12 הצעדים הן שיטות שמטפלות בנפש דרך ההיבטים הפיזיים של החיים.

הרבה מהשיטות שציינתי כאן ניתנות ליישום עצמאי אבל לא כולן. את חלקן ניתן ללמוד מספרים, את חלקן ניתן ללמוד עם מטפל/ת וליישם אח"כ בעצמנו, וחלק מהן הן שיטות מקצועיות שעל מנת להיעזר בהן יש לקבל טיפול ממטפל/ת. אם אתם נעזרים במטפלים, כדאי שתשימו לב האם המטפל שלכם מכוון נכון על מטרות הטיפול. מטפל טוב הוא מי שיודע - גם אם "רק" באופן אינטואיטיבי - את ההבדל בין נוקשות ורכות ואת ההבדל בין המתח של ההדחקה לבין ההרפיה של שיחרור ההדחקה. מטפל טוב הוא לא בהכרח תיאורטיקאי טוב. ישנם מטפלים מצוינים שאינם מסוגלים להבהיר למטופל מה הם עושים ולמה, אבל מבחינה מעשית הם מדויקים ומכוונים. בנוסף, כדאי לדעתי שתשימו לב לכך שהמטפל קשוב אליכם לפחות במידה רבה גם אם לא מושלמת, ושאתם מרגישים טוב עם עצמכם כשאתם שרויים במחיצתו. מטפל ביקורתי ושיפוטי הוא מטפל גרוע.

בנוסף, ישנו כלי טיפולי רב עוצמה: הכתיבה הטיפולית, שהוא כלי יסוד שניתן להיעזר בו בכל סוג של עבודת-נפש (ראו בעניין זה המאמר כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית שבו התייחסתי בהרחבה לכתיבה הטיפולית ונתתי כלים שונים ליישומה). ניתן לכלול את הכתיבה הטיפולית בקטגוריה הרבה יותר רחבה שנקראת "התבוננות פנימית". ההתבוננות הפנימית היא לא בהכרח משהו ש"עושים" אותו. ניתן להתבונן לתוך עצמנו גם בלי לעשות שום דבר, ופעמים רבות אנחנו מתבוננים פנימה באופן טבעי גם ללא צורך טיפולי מודע. יחד עם זאת, התבוננות פנימית מודעת לצורך טיפולי היא בעצם כלי היסוד עימו אנחנו עובדים במשך כל תהליך הריפוי שלנו. כל מה שאנחנו עושים בתהליך הריפוי מכוון ע"י ההתבוננות הפנימית ואליה. למעשה ניתן לומר שתהליך הריפוי הוא תהליך שבו אנחנו מחזירים לעצמנו את היכולת שעבור אדם בריא בנפשו היא יכולת טבעית מאוד: היכולת לשוחח עם עצמנו. על מנת להחזיר לעצמנו את הכושר הנפשי הזה אני מאוד ממליצה לפתח הרגלים מודעים של התבוננות פנימית, והכתיבה הטיפולית היא דרך מצוינת לעשות זאת. 

מה שנהוג לכנות "טיפול נפשי" במובן המקובל שלו (פסיכולוג, מטופל, כורסה, 50 דקות טיפול, פרשנויות על גבי פרשנויות, טיפולים אינסופיים...) הוא אפשרות אחת בלבד מבין אפשרויות רבות העומדות לרשותינו כדרכים להיכרות מחודשת עם עצמנו, ובעיניי היא אף הכי פחות מוצלחת. בעיניי שיטות הטיפול הטובות באמת - הנפשיות והגופניות - הן שיטות יעילות וקצרות מועד שיש להן יעדים מוגדרים שברורים הן למטפל והן למטופל. כל שיטה שעוזרת לחשוף שכבות עמוקות בנפש ומנקה את הנפש ואת הגוף בפשטות ובמהירות היא שיטה טובה בעיניי. כפי שאני רואה זאת, שנים רבות מחיינו היו שנים מבוזבזות - ולפעמים אפילו אבודות - מבחינת היכולת שלנו לחיות את חיינו האמיתיים. שיטות טיפול ארוכות טווח ממשיכות בעיניי את ביזבוז הזמן הזה, ולעיתים אף מעמיקות ומחזקות את הערפל הרגשי שאנו נתונים בו. כמעט שלא שמעתי על טיפולים שנמשכו במשך שנים ושהיו יעילים באמת. מה גם שטיפולים מסוג כזה עולים הרבה כסף, ולאנשים הנתונים במצוקה נפשית - שמתורגמת פעמים רבות גם למצוקה כלכלית - ההוצאה הכספית הגדולה הזאת יוצרת מצוקה נוספת, לעיתים גדולה מאוד. בנוסף, הפסיכולוגיה המקובלת מבוססת על הגישה הסמכותנית, גישה שמציבה את המטופל כנחות לעומת המטפל, ובעיניי גישה זו היא הרסנית מבחינה נפשית בהיותה גישה המשחזרת את אותו הדפוס שהביא מלכתחילה לפציעה הנפשית של המטופל. כתוצאה מגישה סמכותנית זו אנשים רבים מפתחים תלות רגשית עזה במטפל/ת שלהם, וכך נוצר מצב שסותר מהותית את מטרת הטיפול כפי שהיא אמורה להיות: לעזור למטופל לגדול ולהפוך ל"חי - נושא את עצמו". באופן אישי אני מעדיפה טיפולים עצמאיים שנשענים על המוטיבציה של המטופל במובן זה שרוב העבודה נעשית בעצמו ומיוזמתו, ורק מידי פעם הוא נעזר באנשי מקצוע על מנת לחזק את עצמו או לשחרר חסימה נפשית וכד'. טיפולים עצמאיים מסוג כזה ניתן לעשות בעזרת ספרות נפש מכל סוג שהוא, וכפי שציינתי בתחילת המאמר ישנם מספר ספרי נפש שמעניקים לנו כלים מצוינים להבנת הנפש ושבאמצעותם ניתן להתחבר מחדש אל העצמי האמיתי שלנו. הבנת ספרים אלו ויישומם היא בעיניי דרך מצוינת ועדיפה פי כמה על טיפול פסיכולוגי מקובל, משום שבדרך זו אנחנו מפתחים עצמאות ואקטיביות בתהליך הריפוי שלנו - וזה כשלעצמו מבריא ומרפא מאוד. להלן רשימת הספרים שאני ממליצה עליהם בחום רב ובכל לשון של המלצה:

אני בסדר אתה בסדר / ד"ר תומס האריס: ספר שמציג תיאוריה פשוטה וקלה להבנה המעניקה לנו כלים שמהווים בעיניי תשתית לכל תחומי החיים. בספר זה ניתן להכיר לעומקן את הדמויות הפנימיות שיוצרות את הדרמה הנפשית שמתרחשת בתוכנו - "הורה", "ילד" ו"בוגר", את מערכת היחסים ביניהן, ואת השפעתן של דמויות אלו על כל היבטי חיינו. התיאוריה שבבסיס הספר נתנה לי כלים מצוינים להבנת בעיות שהיו לי גם כאמנית. אמנם אין בתיאוריה זו התייחסות ספציפית לנפש האמן, אך המסקנות שניתן להסיק ממנה לגבי חיי היצירה הן בעלות חשיבות מכרעת עבור אמנים. אתם מוזמנים לקרוא 2 מאמרים מפרי עטי שמתייחסים בהרחבה לתיאוריה זו: אני בסדר אתה בסדר ו - "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה.
 
ד"ר הארוויל הנדריקס - 3 ספרים: לשמור על האהבה הזאת, לבסוף מוצאים אהבה, הורות מודעת: תיאוריית האימאג'ו של ד"ר הנדריקס היא תיאוריה מושלמת מבחינה תיאורטית. בשלושת הספרים שבקישור פורס ד"ר הנדריקס את משנתו המדהימה משלוש נקודות מבט שונות שכולן למעשה אחת: הקשר הזוגי כזירה טיפולית במובן של סיפוק צרכי בני הזוג ככוח ריפוי הדדי. כל אחד מספרים אלו עוסק בשלב אחר של החיים: "לשמור על האהבה הזאת" מיועד לרווקים, "לבסוף מוצאים אהבה" מיועד לזוגות נשואים, ו"הורות מודעת" מיועד להורים ובו מראה לנו ד"ר הנדריקס כיצד גם ההורות יכולה לשמש זירה של ריפוי עצמי. שלושת הספרים של ד"ר הנדריקס כוללים גם כלים מעשיים ותירגול. אתם מוזמנים לקרוא מאמר מפרי עטי שמסכם בקצרה את תיאוריית האימאג'ו: הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו.

הורים מרעילים / ד"ר סוזאן פורווארד: ספר עוצמתי ומטלטל מבחינה רגשית. הספר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בהצגת סוגים שונים של הרעלות נפשיות ופיזיות שגורמים הורים מתעללים לילדיהם ובהשפעתן של הרעלות אלו על חייהם של אותם ילדים בעת בגרותם, והחלק השני מעניק כלים מעשיים מעולים להתמודדות עם ההרעלות האלו ושיקום החיים מחדש. הספר כתוב בטון רגשי מאוד עוצמתי ומלא באהבה וחמלה כלפי המטופלים. כמו כן אני ממליצה על שני ספרים נוספים של ד"ר פורווארד: מחותנים מרעילים ו - גברים נשים וכסף. גם ספרים אלו כתובים ברוח האוהבת והמשחררת של הספר "הורים מרעילים", וגם הם כוללים תרגילים מצוינים.

רצות עם זאבים / ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס: ספר מעולה שיותר מכל שאר הספרים שהצגתי כאן נוגע ישירות ובעיקביות בחיי היצירה. הספר פונה לנשים - לשונית ונפשית - אך לדעתי הוא רלוונטי לשני המינים. בעיניי זהו ספר שמהווה את אחת התשתיות החשובות ביותר לטיפול נפשי משום שהוא כתוב בשפה ובאופן שמיועדים להתדפק על דלתו של הלא-מודע ולפתוח את שעריו בצורה רגשית ולא שכלתנית. ד"ר פינקולה אסטס היא פסיכולוגית יונגיאנית ואמנית, וע"י שימוש בסיפורים, בסמלים ובדימויים רבי עוצמה היא קוראת לנו שוב ושוב "לחזור הביתה, בחזרה אל עצמנו".

פרופ' רודולוף דרייקורס - שני ספרים: "ילדים: האתגר" ו - "התמודדות עם התנהגות בלתי נאותה של ילדים", יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית / פרופ' רודולף דרייקורס, קשה להיות הורים / אילון בבלי, זה קורה במשפחות הכי טובות / אילון בבלי: ספרים אלו מציגים את התיאוריה האדלריאנית שרואה את האדם בהקשר הקבוצתי שבו הוא נתון ומסבירה את השפעתו המכרעת של ההקשר הקבוצתי על התפתחות הנפש של היחיד. כל אחד מהם מומלץ מאוד לקריאה, וביחד הם מעניקים תשתית מצוינת להיכרות עם הגישה הפסיכולוגית של שיטת אדלר.

עד כאן רשימת הספרים. ספרים אלו מעניקים כלים מצוינים להתבוננות פנימית ולהיכרות עם עצמנו, ומהווים בעיניי בסיס לכל טיפול נפשי. לדעתי ההיכרות המשולבת עם כולם גם יחד יכולה להעניק הבנה יסודית ומהותית של כל היבטי החיים הנפשיים.

ההיבט של סיפוק הצרכים:

מאחר שבמשך שנים צברנו חובות לעצמנו של צרכים בלתי מסופקים, בתקופות של תהליך הריפוי אנחנו עוסקים למעשה גם בסיפוק צרכי ההווה וגם בסיפוק צרכי העבר. תהליך ריפוי שכזה דורש משאבים יקרים מבחינת זמן, כסף ואנרגיה נפשית. לא ניתן לצפות מראש כמה משאבים תהליך הריפוי יצרוך והאם בכלל ניתן יהיה להשלים אותו במלואו. יחד עם זאת, לפחות עפ"י ניסיוני, אין קיצורי דרך. שמעתי על גישות בנוסח ניו אייג' שמסבירות שאם רק נחליט שטוב לנו - יהיה לנו טוב, ושאם רק נחייך אל העולם הוא יחזיר לנו אהבה וכל חיינו ישתנו מיידית. אני בהחלט בעד לחייך אל העולם ולחפש את הטוב בכל מקום שניתן למצוא אותו, אך בעיניי גישה קלילה ושטחית שכזאת לא פותרת את הבעיות באמת.

הדרך אל ההחלמה יכולה להיות ארוכה, פעמים רבות כואבת מאוד, ולא קלה כלל וכלל. כמות המשאבים שיש להשקיע בתהליך הריפוי תלויה בשאלה עד כמה הורעבנו במהלך גדילתנו, עד לאיזה עומק של טיפול ברצוננו להגיע, וכמה צרכים עלינו להשלים לפני שנוכל להתפנות ולחיות באופן מלא את חיינו בהווה. מה שחשוב הוא להיות קשובים לעצמנו תוך כדי תהליך הריפוי, ולנסות למצוא את האיזון בין חיינו בהווה לבין סיפוק צרכי העבר. מאחר שאין באפשרותינו להפסיק את מהלך החיים ולהתמסר באופן מוחלט לתהליך הריפוי, עלולות להיווצר התנגשויות בין צרכי ההווה וצרכי העבר, וישנן תקופות שבהן מתעוררים צרכים בוערים ולוחצים שמוציאים אותנו מאוד משיווי משקל. כלומר - מאחר שאנחנו משנים את סדרי העדיפויות הפנימיים שלנו, ייתכנו מצבים שבהם תהליך הריפוי עצמו ישבש את חיינו ואת האיזונים המוכרים לנו. ויש בזה היגיון רב משום שאחרי הכל, מטרתו של תהליך הריפוי היא לארגן את החיים שלנו בצורה אחרת, על בסיס היכרות מחודשת עם עצמנו ואישור הצרכים האמיתיים שלנו. לכן הגיוני לצפות שהחיים ישתבשו לזמן מה כתוצאה מתהליך הריפוי - עד שנתאזן מחדש.

כשאנחנו מגלים מחדש את צרכינו אנחנו מגלים הרבה הפתעות אודות עצמנו, חלקן נעימות וחלקן לא. מאוד חשוב בעיניי לא לשפוט את עצמכם לגבי התגליות הללו. אחרי הכל - זוהי נפשנו ויש לנו רק אחת. ייתכן שתגלו צרכים שייראו לכם טיפשיים או קטנוניים, או צרכים שתרגישו שהם גדולים עליכם בהרבה מידות. אני גיליתי במהלך הריפוי שלי שאין דבר כזה "צורך לא טוב", וכל צורך שסיפקתי - ולא משנה מהו סדר הגודל שלו - ריפא אותי. לפעמים דווקא סיפוק של צורך לכאורה קטן יצר אצלי שינויים מרחיקי לכת בבחינת יצירת תקדים נפשי שפותח פתח לביטוי של צרכים עמוקים יותר.

אם מתעוררים בכם צרכים שאין באפשרותכם המעשית לספקם נכון לאותו הזמן - אין צורך להיבהל מכך. מה שבאמת חשוב הוא שאתם מודעים לצרכים אלו ומכירים בהם כלגיטימיים. אם תתמידו בתהליך הריפוי, הנפש שלכם כבר תכוון אתכם כיצד ומתי לממש במציאות את הצרכים הללו. לי יש אמונה עמוקה בכך שאם מתעורר בי צורך משמעותי ואמיתי, הוא יהיה חייב להתממש בסופו של דבר. לא תמיד אני יודעת מתי ואיך הוא יתממש, אבל הוא שמור אצלי בפנים, מחכה לתורו, ובסופו של דבר תמיד מגיע זמנו. ככה אני פועלת וחיה, ואכן מימשתי הרבה מצרכי העבר וההווה שלי במהלך שנות הריפוי שלי.

כמו כן מומלץ במהלך הריפוי להימנע עד כמה שניתן ממגע עם אנשים שיש להם ביקורת עליכם ועל הצרכים שלכם, משום שמגע מסוג כזה יעורר בכם מחדש את אותם הדפוסים שתמיד גרמו לכם להתכחש לעצמכם. מומלץ להיות בקשר עם אנשים שמעודדים אתכם במהלך הריפוי, שמאשרים את הצרכים שלכם, ושתומכים נפשית ומעשית בצמיחה המחודשת שלכם.

תרומתו של תהליך הריפוי לחיי היצירה:

תהליך הריפוי יכול לעזור לנו לפתור את כל הבעיות שתיארתי במאמר יסורי היצירה. אם תתבוננו בבעיות שהצגתי שם, תוכלו לראות שכל אחת מהן נובעת מסוג מסוים של רעב - רעב להכרה, רעב לאהבה, רעב לקירבה, רעב לאיזון, ועוד כהנה וכהנה. כשאנחנו חושפים את הרעבונות האלו ומתחילים לספקם, הרבה מאוד מחוסר הסיפוק שבחיינו - כאמנים ובכלל - הולך ונמוג, ואיתו הולך ונמוג חוסר השקט הפנימי שהוא המאפיין המרכזי של מצב הרעב. כתוצאה מכך מתפנה לנו אנרגיה רבה שלפני כן הופנתה למאבקים הפנימיים שלנו, אנרגיה שאת כולה אנחנו יכולים להשקיע בדבר היקר לנו מכל: חיי היצירה שלנו. עפ"י ניסיוני תהליך הריפוי הזה הוא אדיר בעוצמתו והוא משפיע הן על תהליך היצירה והן על תוצאותיה. חוויית היצירה על כל שלביה נעשית מהנה וזורמת, ומלווה בתחושת אושר ושמחה שאין לה תחליף.

תהליך הריפוי יכול לשפר גם את איכות יצירתנו. הדימוי שממחיש בעיניי את העשייה האמנותית הוא קליעה למטרה: בכל יצירותינו אנחנו שואפים לקלוע למרכז, ללב ליבה של הנפש, למהות הפנימית של חוויית החיים שלנו. כך מתאר זאת אלבר קאמי בספרו "הקיץ": "כל אמן ואמן, מן הסתם, מחפש את האמת שלו. אם הוא אמן גדול, כל יצירה מיצירותיו מקרבת אותו אל האמת או למִצער נעה קרוב ככל האפשר למרכז, קרוב אל השמש החבויה, מקום שהכל יישרף בו בבוא היום. ואם הוא בינוני, כל יצירה מיצירותיו מרחיקה אותו מן האמת, המרכז מצוי בכל, והאור הולך ונמוג". תהליך הריפוי מטרתו לחשוף את האמת החבויה בתוכנו, מה שמאפשר ליצירותינו להיות יותר מדויקות, מרוכזות, ממוקדות, עוצמתיות ואמיתיות, "מוארות וקרובות יותר למרכז" כדבריו של קאמי.

בסיכומו של עניין, תהליך הריפוי יכול להעניק לנו כאמנים ביטחון עצמי, עצמאות וחופש. והחופש הוא זה שמאפשר לנו להיות אמנים - במלוא מובן המילה.

***

לקריאה נוספת:
 

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

תודה שפתחת את לבך. |חיבוק|

אסתר אמר/ה...

קראתי את המאמר ואני מלאת הערכה על הכנות שלך, האומץ, האמת, היכולת והנכונות שלך להיכנס פנימה ולעשות בדק בית פנימי ללא כחל ושרק.

נדמה לי שזכית בפירות רבים על הדרך הקשה והלא פשוטה שעברת.

כל הכבוד.

הרבה אהבה ממני

אסתי לוין

טיפול בילדים אמר/ה...

אני חושב שגם אני לא הכרתי מעולם אדם שיודע במעמקיו הפנימיים ביותר שהצרכים שלו - הם באמת לגיטימיים!
מאמר מדהים ומרתק, ואני שמח שקראתיו.
תודה

עפרה שי אמר/ה...

מרב היקרה,
קראתי בעיון כל מילה, מאוד התחברתי לדברים שלך.
את אדם מיוחד מאוד ואני מאחלת לך המון המון הצלחה.
הלוואי והנסיבות יפגישו אותנו יש סיכוי רב שאכן כך יהיה.
חברתך החדשה,
עפרה שי

הוסף רשומת תגובה