17 בנובמבר 2010

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

"עירות פירושה היכולת לראות ספל קפה ולהקשיב לשירת הציפורים באורח עצמי משלך, ולא בדרך שלימדוך. ילד קטן רואה ציפורים ומקשיב להן בהנאה, ואז בא 'האב הטוב' ומרגיש צורך להיות 'שותף' לחוויה ולעזור לבנו 'להתפתח'. הוא אומר: 'זה נחליאלי וזה אנקור'. ברגע שהילד טרוד בהגדרת ציפור זו כנחליאלי ואחרת כאנקור, אין הוא יכול עוד לראות את הציפורים או להקשיב לשירתן. עליו לראותן ולהקשיב להן כפי שאביו רוצה שיעשה זאת. אף על פי כן, ישנם כמה אנשים המסוגלים עדיין לראות ולשמוע בדרך הראשונה. אך מרבית בני האדם איבדו את הכושר להיות ציירים, משוררים ומוסיקאים, והושארו נטולי ברירה לראות ולשמוע באורח ישיר" (מתוך "משחקיהם של בני אדם" / ד"ר אריק ברן). 

המאמר הנוכחי נשען כולו על המאמר אני בסדר אתה בסדר שבו הסברתי את העקרונות הבסיסיים של תיאוריית "הניתוח העיסקתי". כאן, במאמר הנוכחי, אני מיישמת את התיאוריה על תחום היצירה. המאמר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בדיון כללי בהיבטים שונים של הקשר בין התיאוריה לחיי היצירה, והחלק השני עוסק בבעיות נפוצות בתחום היצירה וניתוחן עפ"י התיאוריה.

חלק ראשון - דיון:

הבוגר והילד חופשי - צוות לעניין:

כפי שניתן להבין מהמאמר "אני בסדר אתה בסדר", הדמויות הפנימיות בנפשנו שפעילות בתהליך היצירה הן הבוגר והילד החופשי. מבחינה יצירתית הבוגר והילד החופשי מתפקדים כצוות: הילד החופשי אומר מה מתחשק לו ומה בא לו ליצור, והבוגר אומר איך מוציאים זאת לפועל. לצורך תהליך היצירה אנחנו זקוקים לשניהם, ולשניהם בלבד. לפיכך, כאשר ההורה נוכח בתהליך היצירה - תמיד תהיה לו השפעה מזהמת ומרעילה. לא ניתן ליצור בחופשיות כאשר השוט של ההורה מופנה כלפי הילד החופשי או הבוגר או שניהם. ההורה, מתוקף רצונו למשטר את כוח החיים ולנווט אותו לטובת חיברות והרגלים אוטומטיים - אינו מסוגל ואינו מעוניין להבין את רוחו החופשית של הילד החופשי. הוא גם לא רוצה להקשיב לו או לנסות לפעול לטובת מימוש החשקים האינסופיים שלו. כל רצונו הוא לשמר את הקיים על מנת לשמר את הוודאויות המוכרות לו זה מכבר. אסור/מותר/צריך/לא צריך - אלה הם גבולותיו. ואל לו לילד החופשי לנסות לעבור אותם.

יחד עם זאת, כפי שכבר ראינו, בתוך כל אחד מאיתנו קיימות כל הדמויות הללו. אדם שמנותק לחלוטין מהילד החופשי שלו הוא אדם פסיכוטי. לפיכך ניתן להבין מדוע ההורה של כל אחד ואחד מאיתנו מתיר לילד החופשי להסתובב בטריטוריות מסוימות ואינו מפריע לו להשתובב - כל עוד הוא לא עובר על הצווים המהותיים של אותו הורה. למשל, כל הורה נורמטיבי יגיד לנו: "טוב נו, ילדים צריכים להשתולל ולהתפרע. ככה זה אצל ילדים". הדבר דומה לשיחרור רצועה של כלב: ניתן להחזיק אותו קצר או לשחרר לו חבל. כך ההורה מצוי בשליטה, ומשחרר אותה ככל שהדבר אפשרי מבחינתו, משום שבלא-מודע האנושי מצויה ההבנה שהילד החופשי זקוק לפורקן שלו וזקוק לביטוי העצמי שלו. אולם מה קורה כאשר הילד הוא ילד מוכשר במיוחד? מה קורה כאשר הילד החופשי בנפשו של הילד אינו מוכן להסתפק בשיחרור ממוקד וזמני של הרצועה, ומרגיש הכרח לצאת לחופשי ולהשתחרר לחלוטין מהרצועה ששולטת בו? מה קורה כאשר אדם נולד עם כישרון רגשי יוצא דופן? האם אותו ילד/אדם יוכל לחיות בשלום עם צווי ההורה הנוגשים בו על כל צעד ושעל? האם אותו אדם יוכל להישאר שווה נפש לנוכח שליטתו של ההורה במערכת הנפשית שלו?

עפ"י יה"ב, כישרון אמנותי הוא מצב שבו הילד החופשי הינו החזק והדומיננטי ביותר במערך הנפשי. כפי שניתן להבין מהציטוט שהבאתי בתחילת המאמר, ילד חופשי הוא מי שמסוגל לראות ולחוות את העולם דרך עיניו שלו ולא דרך עיני הוריו (הפיזיים או הנפשיים). אדם שרואה את העולם דרך עיני הילד החופשי שלו חווה את העולם אחרת. לא כפי ש"צריך" ולא כפי ש"מותר", לא כפי ש"אסור" ולא כפי ש"לא צריך", אלא כפי שהוא חווה אותו. אדם כזה אינו חווה מגבלות כפי שאנשים אחרים חווים אותן. המגבלות היחידות שמפריעות לו לממש את חזונו הן מגבלות המציאות בלבד ולא מגבלה הורית פנימית שמצווה עליו "להפסיק לחלום חלומות ולדמיין דמיונות". כפי שכתבתי במאמר לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום, ישנם אנשים שמסוגלים לחלום, ופעמים רבות מידי הם נתקלים באנשים שהבוגר שלהם מזוהם בהורה ושאינם מסוגלים לראות אל מעבר לפחדים שההורה שלהם עצמם משית עליהם. כיניתי אותם במאמר זה "קוטלי החלומות", ואכן במקרים רבים הם קוטלים חלומות ממש בעודם באיבם. אם תבואו אליהם עם רעיון מעניין ומקורי הם בד"כ לא יבדקו האם הוא יכול להתממש במציאות (=בוגר) אלא יודיעו לכם שהדבר בלתי אפשרי. למה? כי ההורה שלהם חוסם את יכולתם לראות אל מעבר לאופק ואינו מרשה להם ללכת "למקום ההוא", ולפיכך הם מצפים גם מכם לא ללכת "לשם". אולם, כפי שתוכלו לראות מהדוגמאות שמופיעות במאמר "לבנות מדרגות לירח", ישנם אנשים שהילד החופשי שלהם חזק ודומיננטי עד כדי כך שהם לא מוכנים לקבל את השרירותיות של ההורה. אנשים אלו מתייעצים עם הבוגר שלהם, ואם הוא אומר להם שהחלום שלהם אפשרי ובר מימוש - הם מממשים אותו למרות הקולות החיצוניים והפנימיים שעומדים בדרכם.

המאבק בהורה:

אם כן, ניתן לומר שהכל בסדר בעצם. ההורה מעמיד את הילד החופשי שלנו במבחן, ואם הילד החופשי מספיק חזק - הוא יתגבר על ההורה וינצח אותו. יפה. אם כן - היכן הבעיה? הבעיה היא שהמאבק בהורה גובה מאיתנו מחירים יקרים מאוד:

1) כשאנחנו עסוקים במאבק עם ההורה אנחנו מבזבזים אינסוף אנרגיית חיים ויצירתיות שיכלו להיות מתועלות לחיי היצירה ולא למאבקים הפנימיים שלנו.

2) ישנם אנשים שלא מצליחים להתגבר על ההורה שלהם ונכנעים לו בסופו של דבר. תוכלו לומר: "אם כך, כנראה שהם לא מספיק מוכשרים". ואני אומרת: לא בהכרח. ייתכן שההורה שלהם יותר "מוכשר" מהם בהרס הילד החופשי. לצערי זו תופעה נפוצה מאוד.

3) פיצול הנפש: אכן, רבים הם האמנים שעומדים מול הקולות הפנימיים ההרסניים שלהם ומנצחים אותם. אולם רבים מהם משלמים על כך מחיר יקר בתחומי חיים אחרים. הבוגר שלנו עושה כל הזמן משא ומתן עם החיים. אם הוא מסיק שהוא לא יכול לנצח במאבק עם ההורה בכל תחומי החיים - הוא בוחר את התחומים העיקריים וההכרחיים להישרדות הנפש ומוותר על כל השאר. כאשר חיי היצירה הם הדבר החשוב ביותר לאותה הנפש - הבוגר יוותר על הרבה מאוד חלקים של הנפש לטובת ההורה. הוא כאילו אומר לו: "אוקיי, אני מסכים שתשלוט בתחומי הפרנסה/זוגיות/עבודה/וכד', אבל בתמורה לכך אני רוצה שתשאיר לי את תחום היצירה כמקום נקי משליטתך". עיסקה נפשית מסוג כזה היא אופיינית לאמנים רבים מאוד, והיא הנותנת תשובה לשאלות שעולות בנוגע לחייהם של אמנים, כגון: "כיצד ייתכן שמוצרט היה גאון כפי שהיה אבל בחיי היומיום הוא לא הצליח להתנהל?", "כיצד ייתכן שוואן גוך היה כ"כ מדויק וחד בציורים שלו, אבל בתחומי חייו האחרים היה מטורף?", ועוד כהנה וכהנה שאלות שמצביעות על תמיהה עמוקה בנוגע לחייהם של אמנים, תמיהה שניתן לסכמה בשאלה הכוללת: "כיצד ייתכן שאמן יהיה כ"כ מדויק ומאוזן מצד אחד, וכ"כ לא מדויק ולא מאוזן מצד שני?". והתשובה היא, כמובן, שניתן להיות מדויק ומאוזן כשההורה אינו נוכח, ולא ניתן להיות מדויק ומאוזן כשהוא כן נוכח. מטרתו של ההורה היא לשלוט בבוגר ובילד החופשי, והוא משיג זאת ע"י עירעור האיזונים הפנימיים ושיווי המשקל הנפשי שלנו. לפיכך, כל מקום בנפש שנמצא נקי משליטת ההורה הוא מקום מאוזן, ולהיפך. נוסחה פשוטה בסה"כ.

היצירתיות כבחירה בחיים:

עד כה דנתי באופן ספציפי בחייהם הפנימיים של אמנים/חולמים שהמאפיין המרכזי שלהם הוא הבחירה בילד החופשי כגורם הדומיננטי ביותר בחייהם. אולם מה בנוגע לאנשים "רגילים"? מה קורה בתוכם כאשר ההורה תובע מהם לוותר על תיפקודים של הילד החופשי? כפי שראינו, כישרון הוא למעשה ילד חופשי חזק עד כדי כך שהוא מצליח להתגבר על ההורה ולהאפיל עליו. אם כך, האם ניתן לומר שרוב האנשים אינם מוכשרים? הרי רוב האנשים חיים באופן כללי מתוך ציות לצווי ההורה ולכאורה נדמה שהכל שפיר בעולמנו ועולם כמנהגו נוהג. לפיכך ניתן להסיק שמועט הוא הכישרון בעולמנו משום שמעטים הם המממשים את הילד החופשי שלהם באופן שוטף ויומיומי. האם נכון הדבר? ובכן, לדעתי זה לא נכון. אני חושבת שהציטוט הבא מדבריו של פיקאסו ממצה היטב את העניין: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך להישאר אמן אחרי שגדלים". כמובן שישנן רמות שונות של כישרון מוּלד, וכנגד עובדה זו אי אפשר לעשות דבר. אולם מעטים הם האנשים שמממשים אפילו מעט מזעיר מכישרונם - ויהיה גדול או קטן ככל שיהיה. כנגד השאלה מי מנצח בנפש - ההורה או הילד החופשי, אני שואלת: מדוע מלכתחילה הנפש צריכה לעמוד במצב האכזרי הזה שבו היא צריכה לבחור בין החברה לבין הביטוי העצמי האינדיבידואלי? והאם הבחירה הזאת שמעמידה בפנינו החברה - שמיוצגת ע"י ההורה שלנו - אכן תורמת לבריאותה של החברה?

אחד המשפטים המחרידים בעיניי הוא משפט שמלווה באופן כמעט קבוע מעשי אונס ואלימות קשים מצד ילדים ונערים: "מדובר בילדים נורמטיבים שבאים ממשפחות טובות". ואני שואלת: אם זוהי הנורמה - שבה הביטוי העצמי מלווה באלימות ובהסבת כאב וסבל לזולת - אולי כדאי לנו להחליף את הנורמה הזאת? אם זוהי משפחה טובה - מהי משפחה רעה? אם הנורמה היא שההורה מאשר, מעודד ואף יוצר התנהגות כזאת - אולי כדאי שנפסיק להישען עליו כמקור להדרכה הפנימית שלנו - כחברה וכיחידים? אולי כדאי שנשחרר את ההורה באופן סופי מתפקידיו ונסתמך במקומו אך ורק על הבוגר והילד החופשי כמקור החיים שלנו? כך, כולם יוכלו להתבטא - אמנותית ובכלל - גם המוכשרים יותר וגם המוכשרים פחות; כך, הילד החופשי יוכל לבטא את הטוב שבו ולא את הרע והקיצוני שבו; כך, היצירתיות שלנו בכל תחומי החיים תנבע מתוכנו באופן טבעי וללא פחד; וכך, במקום שהמציאות תהיה בצבעי שחור לבן ואפור - היא תהפוך לצבעונית וססגונית ומלאת חיים. בהקשר הזה אני רוצה לצטט לכם משפט שמסכם את הדבר היטב: "אם אתה מרגיש כואב או עצוב - אל תלך להכות את אשתך. תכתוב שיר על זה". היצירה אם כן היא הכלי שבאמצעותו יכול כל אדם באשר הוא לחיות בשלום עם עצמו ולממש הלכה למעשה את אמירתו של פיקאסו "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך להישאר אמן אחרי שגדלים".

ולסיום החלק הראשון אני רוצה להציג בפניכם שתי דוגמאות מצוינות לשיתוף פעולה בריא בין הבוגר לילד החופשי. הדוגמא הראשונה היא סיפורו של בריאן מיי והגיטרה שלו. בסרטון הקצר הזה תוכלו לראות עד כמה שיתוף פעולה נכון ומאוזן בין חלקי הנפש יכול להוליד ניסים ונפלאות. הדוגמא השניה היא סיפורו של זב הובר, נער-אמן בן 14 שיוצר יצירות יפהפיות ומלאות דמיון. אם תקראו את הכתבה הזאת אודותיו, תוכלו לראות שמדובר בנער שגדל באווירה מצוינת שתומכת בחיי היצירה, כך שהוא לא נאלץ לבזבז את האנרגיה היצירתית שלו על מאבקים פנימיים מתישים ובלתי פוסקים. באווירה שכזאת האמן יכול לצמוח באין מפריע ולממש את מלוא כשרונו ולהגיע להישגים מצוינים - הן מבחינה טכנית והן מבחינה אמנותית. הבוגר והילד החופשי נקיים ופנויים לעסוק בחיי היצירה, והמנגנון היצירתי עובד היטב וללא שום הפרעות.

חלק שני - בעיות וניתוחן:

כפי שתראו להלן, בחלק זה של המאמר אני מנתחת בעיות בתחום היצירה באמצעות הכלים של תיאוריית הניתוח העיסקתי. במאמר יסורי היצירה תיארתי בעיות שנתקלתי בהן בתחום היצירה, ואילו במאמר הנוכחי אני מתבוננת בבעיות אלו ומאירה אותן לאורה של התיאוריה. הניתוח שאני עושה כאן הוא כוללני מאוד ואף שטחי במובנים רבים. לא ניתן באמת להבין את בעיותיו של אדם מבלי להביא בחשבון את כל צווי ההורה שלו - הן האישיים והן התרבותיים. כמו כן, לעיתים קרובות - ואולי אף תמיד - נפשנו מכילה צווי הורה סותרים. ייתכן מצב שבו ההורה אומר לנו "אסור לך להתבטא" ובמקביל אומר לנו "אתה צריך להתבטא כשזה משרת את הצרכים שלי". לכן, אם אתם רוצים להשתמש בשיטה באופן שיקדם אתכם באמת, כדאי שתכירו את סך כל צווי ההורה שלכם - לפחות בתחום שבו אתם מעוניינים לטפל - את אלו הגלויים ואת אלו המודחקים, את אלו הפשוטים ואת אלו הסותרים.

אם אתם מרגישים הזדהות עם אחת או יותר מהבעיות שאני מציגה כאן ואתם מעוניינים לטפל בהן, תוכלו להיעזר בכלים שנתתי כאן בבלוג ונמצאים בתווית כלים טיפוליים. בסיכומו של דבר הדרך לטפל בכל הבעיות היא באמצעות התבוננות פנימית (=בוגר) וביטוי עצמי (=ילד חופשי). בדרך זו אנחנו גם מטפלים בבעיות וגם מחזקים את הבוגר והילד החופשי שבתוכנו, כך שהטיפול מהווה אמצעי ומטרה גם יחד. כמו כן אני מאוד ממליצה לחזק את הקשר עם הילד החופשי ע"י חזרה להתנהגויות יָלְדִיוֹת מכוונות ומודעות כגון שירה (ראו הרחבה בעניין זה במאמר מפרי עטי מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול), משחק, ריקוד, ציור, השתוללות, פעילות גופנית שאהובה עליכם, ועוד כהנה וכהנה פעילויות שמדברות לליבכם ופותחות ערוצי תקשורת עם עולמו של הילד החופשי השוכן בתוככם.

הבעיות:

1) תלמידים מוכשרים שמתחילים ללמוד ומפסיקים, או כאלה שמסיימים במאמץ רב את לימודיהם ולאחר מכן לא נוגעים לעולם בכלי הנגינה שלהם או באמנותם - תהיה אשר תהיה.

הערה: הניתוח של הבעיה הזאת מתייחס רק לתחום המוסיקלי ולא לאמנות ויצירה באופן כללי. זאת משום שהבעיה הספציפית הזאת עוסקת בתהליך ההכשרה האמנותי והידע שלי לגבי מסלולי ההכשרה מצטמצם בעיקר לתחום המוסיקה.

אם תשוו את כמות האנשים שלומדים מוסיקה לעומת אלו שממשיכים אחרי לימודיהם לעסוק במוסיקה, תוכלו לראות פער אדיר ממש. מדוע? האם הסיבה לכך נעוצה במידת הכישרון של אותם מוסיקאים?

הגופים המרכזיים שמכשירים מוסיקאים הן האקדמיות, ובאקדמיות ההורה שולט, נקודה. באקדמיות המסר ההורי שמועבר הוא "אתה בסדר רק כשאתה מנגן/מלחין לפי הסטנדרטים שאנחנו קובעים לך". "ומהם הסטנדרטים? ולמה דווקא הסטנדרטים האלה ולא אחרים?" שואל הבוגר. "אל תשאל שאלות מתחכמות, פשוט תעשה מה שאומרים לך!" עונה ההורה ובכך סותם את הגולל על אפשרות לדיון מהותי בשאלות אמנותיות ורגשיות. במוסדות אלו לא תראו לעולם התייחסות להיבטים הרגשיים של חיי היצירה. לעולם לא תשמעו שם שאלות כמו "איך אתה מרגיש?", "מה מתחשק לך לנגן/ליצור עכשיו?", "מה היית רוצה ללמוד עכשיו?", וכד'. החל מבחינות הכניסה, המשך בציונים, מבחנים, עבודות, רשימות נוכחות חובה, קונצרטים ורסיטלים כחובה אקדמית, וכלה - והכי חשוב - ביחס מנוכר ומתנשא מצד המורים - כל אלו עושים מלאכתם נאמנה בהעברת המסר ההורי ובהרס הילד החופשי ושמחת החיים שלו. "צריך להתאמן? - לא, לא בא לי", אומר הילד החופשי. "לא מתחשק לי ליצור, להלחין, לא מתחשק לי לנגן". למה? "כי אומרים לי שאני לא בסדר". ברגע שסיים את חובותיו האקדמיות - מיד תראו אצל אותו בוגר אקדמיה ירידה משמעותית בפעילותו המוסיקלית. כוחו של ההורה הרודה בו הולך ונחלש, ואילו הילד החופשי שבו משותק זה מכבר ואין בכוחו להשתקם. שוב, לכאורה מבחן של כישרון. האם יצליח להשתקם או לא? ואני שואלת: למה לבחון במקום שאין בו צורך? למה לשבור בכוונה אגרטל יפהפה ואח"כ לנסות לאחות את שבריו? למה?

2) אמנים מצליחים שפתאום "נתקעים" מבחינה יצירתית ולא יודעים למה, והשיתוק שאוחז בהם הורס את חייהם ואת חיי היצירה שלהם.

יש אמנים שרגילים ליצור כמו שאנשים אחרים רגילים ללכת. עבורם היצירה היא טבע ראשון, טבעית וזורמת, והם מעולם לא נתקלו בבעיות בחיי היצירה שלהם. ובכן, נשמע מצוין, לא? כן, כמובן שכן, עד המקום שבו הם נתקעים ואז אין להם כלים להתמודד עם הבעיה משום שהם מעולם לא חוו אותה לפני כן. עבורם אובדן חיי היצירה נחווה כטרגדיה, ובצדק. כל עולמם חרב עליהם לפתע פתאום, והם נותרים חסרי כל.

אם נתבונן בסצנריו הזה מנקודת המבט של יה"ב, נוכל לראות כי במצב הפורה והרגיל שלהם נפשם של אמנים אלו עשתה עיסקה שהפרידה את ההורה מתחום היצירה והשאירה לו טריטוריות אחרות לשלוט בהן (כמו למשל תחום הפרנסה, זוגיות, וכד'). לפיכך ההורה מתקיים בנפשם ועושה את שלו לכאורה באין מפריע. אולם, כידוע לנו, מטרתו של ההורה היא להיות בשליטה מלאה על כל תחומי הנפש, וכשאנחנו לא מודעים למתרחש בתוכנו ההורה משתלט אט אט על עוד ועוד חלקים בנפשנו. החילחול של ההורה אל תחום היצירה מתרחש באיטיות רבה כך שלא ניתן לחוש בו כאשר לא מורגלים בהתבוננות פנימית. ולאט לאט הוא מזהם את הילד החופשי ומונע ממנו גישה אל מקורות היצירה שלו. זהו מצב של התייבשות רוחנית ויצירתית שבסופו של דבר גורמת לשיתוק חיי היצירה.

ישנם מצבים נוספים שעלולים לגרום להתייבשות מסוג כזה. שינויים משמעותיים בחיים - כמו למשל יצירת קשר זוגי משמעותי, לידת ילד ראשון, וכד' - שהם שינויים משמחים כמובן, גורמים לשינויים במערך הנפשי ולסדר פנימי חדש. למשל, אם קיים אצל אותו אמן ציווי הורי שאומר "גברים צריכים לעבוד קשה ולפרנס את המשפחה שלהם", הרי שכל עוד אותו אמן הוא רווק - הציווי הזה לא עולה מעל פני השטח והוא חופשי לבחור כיצד לחיות את חייו מבחינה כלכלית. אולם כאשר הוא מתחתן ומקים משפחה - הציווי ההורי משתלט על נפשו ומייבש את מקורות ההשראה של הילד החופשי שלו. גם מצבים של טראומה עלולים לגרום לאובדן הקשר עם הילד החופשי והבוגר. טבעו של ההורה הוא לנכוח ביתר שאת במצבי מצוקה ולחץ, וככל שהקשר עם הילד החופשי והבוגר חלש יותר כך השפעתו של ההורה גוברת במצבי מצוקה, ולהיפך.

כמו כן היבט חשוב של חיי היצירה הוא התנועה המתמדת של התחדשות כוחות היצירה. ניתן לתאר זאת כמחזוריות קבועה שיש בה התכווצות והתרחבות כך שלעיתים יש השראה וחשק ליצור ולעיתים לא. כשהאמן מצוי בבוגר ובילד חופשי הוא נענה לקצב הטבעי הזה שמאפשר למעיינות היצירה להתחדש ולאמן לנוח כשהוא זקוק לכך. אמן שרגיל ליצור מכיר ומרגיש את המחזוריות הזאת וקשוב אליה. אולם כשההורה מתערב בתהליך היצירה - חייו של האמן משתבשים. כאשר ישנו ציווי הורי שאומר "צריך לעבוד כל הזמן", והאמן נענה לציווי הזה, הדבר שוחק את כוחות היצירה שלו. הכרתי אמנים כאלה שבסופו של דבר הפסיקו ליצור עקב תשישות מסוג כזה.

3) אמנים שחיי היצירה שלהם משתלטים לחלוטין על חייהם, וכל האיזון בחייהם מופר לטובת האמנות.

מצב זה הוא למעשה ניתוק של הילד החופשי מהבוגר. אמנים רבים חיים באופן בלתי מאוזן, כשהאיזון מופר לטובת אמנותם. הזנחה של הבוגר כמוה כהליכה כסהרוריים באמצע כביש סואן: הסכנות מרובות מכל עבר. אמנים שחיים בצורה כ"כ לא מאוזנת פוגעים בסופו של דבר גם באמנותם, משום שהזנחת תחומי החיים האחרים גובה מחיר יקר מאוד. הם משלמים בבריאותם, באורך חייהם, במצבם הכלכלי, ביחסיהם עם הזולת, בחיי הזוגיות שלהם, ובאופן כללי - באיזון הנפשי והגופני שלהם. אמן זקוק בעיקר לשני דברים בכדי ליצור: זמן ושקט נפשי. מי שאחראי לממש ולהשיג עבורנו את שני אלו הוא הבוגר. חיים ללא בוגר, או עם בוגר חלש, מבטיחים אובדן הן של זמן והן של שקט נפשי. בעיה נוספת שנובעת מבוגר חלש היא חוסר היכולת לעמוד באופן יעיל מול ההורה, מה שמביא לכך שההורה משתלט על חלקים נרחבים של הנפש. רבים הם האמנים מסוג זה שנכנעים בסופו של דבר לצווי ההורה שלהם - ומשלמים על כך הן באמנותם והן בחייהם.

4) אמנים שנקרעים בין אהבתם לאמנותם לבין כוחות סמויים או גלויים שמונעים מהם לממש את האהבה הזאת ולחיות חיים מאושרים.

הכוחות שמדובר בהם כאן הם כמובן ציוויי ההורה. המסר ההורי הוא "אמנות זה לא רציני", "תמצא לך מקצוע מועיל", "אצלנו לא עושים דברים כאלה", "יצירה זה שטויות", וכד'. ציוויים אלו יכולים להיות מועברים באופן גלוי ומפורש או באופן סמוי ובשפת סימנים שמוכרת היטב לכל הנוגעים בדבר: נתינת דוגמא אישית "חיובית" של ההורים/משפחה/וכד', שתיקות נבוכות כשהעניין עולה לדיון, ניסיון לנווט את "הילד המבולבל", התעלמות שיטתית ומכוונת מביטויו העצמי של הילד-האמן, ועוד ועוד דרכים כיד הדמיון הטובה על ההורה. תלמידים רבים שלימדתי זכו לתמיכתם הנפשית והכלכלית של הוריהם בלימודי המוסיקה שלהם רק בתנאי שילמדו באקדמיה. מדוע? כי בעיני הורים אלו האקדמיה היא "רצינית", היא מעניקה תארים, היא מיוצגת ע"י דוקטורים ופרופסורים, ובקיצור: הסמכות ההורית מדברת מגרונה. אההה, עכשיו זה בסדר. עכשיו זה מאושר ע"י ההורה. אכן, מאושר מאוד...

אמנים אלו חיים תמיד בצילו של ההורה ונקרעים בינו לבין הילד החופשי. פעמים רבות הם מתפשרים עם ההורה ומסתפקים באמנות כתחביב בסופו של יום, ונפשם מלאת קינאה באמנים שחיים את אמנותם באופן שוטף ויומיומי. לרוע מזלם הקרע הנפשי הזה נותן את אותותיו בכל תחומי חייהם. לא ניתן באמת להדחיק צורך עז של הנפש. המחיר של ההדחקה הזאת יקר. יקר מאוד.

5) אמנים שמנוצלים ע"י כוחות אינטרסנטיים - כלכליים, אקדמיים, ממסדיים ועוד, שמותירים אותם מותשים, מרוקנים וחסרי השראה.

הילד החופשי, כשהוא חופשי באמת, הוא אור. זהו האור שנובע מתוכנו כשאנחנו יוצרים, חווים, מרגישים ונוכחים במלואנו בעולם. האור הזה עוצמתי מאוד, וההורה, מטבעו, מסתנוור ממנו ומנסה לשלוט בו ולביית אותו. שלא יזרח יותר מידי. יחד עם זאת, בנפשות כולנו קיימת כמיהה אל האור הזה - אם כיחידים ואם כתרבות. אנחנו זקוקים לאורו של הילד החופשי כי בלעדיו העולם נעשה באמת חשוך. מבחינת הנפש הקולקטיבית האמנים הם מייצגיו של האור הזה. הם היחידים בעלי הגישה לאוצר המופלא שקיים בנפש האדם. וככל שהאמן מוכשר ומואר יותר כך הוא מעורר בעוצמה רבה יותר בנפש הקולקטיבית את האור האנושי הטמון בכולנו. והחברה, שרוב יחידיה אינם חווים את האור שלהם באופן יומיומי, חומדת את האור לעצמה. לכאורה ככל שנסחט ממנו יותר כך נפיק ממנו יותר אור עבור כולנו. האמן, אם כן, הופך פעמים רבות לקורבן של החברה בכללותה.  

לבעיה הזאת ישנן דוגמאות אין ספור. אמנים רבים מנוצלים בציניות אינטרסנטית ע"י החברה לשם הפקת רווחים. האמן, מתוקף היותו אמן, חייב להישאר מחובר לילד החופשי שבו על מנת להמשיך ליצור, ולפיכך הוא גם חייב להישאר תמים. תמימות היא המאפיין המרכזי של הילד החופשי. ציניות איננה באה בחשבון מבחינתו כי ציניות נועלת את שערי הילד החופשי. וכך - תמימות מצד אחד, ציניות אינטרסנטית מצד שני, ובאמצע - רעבונו של הקהל אל אורו של הילד החופשי. השילוב הזה עבור אמנים רבים הוא קטלני, לא פחות מכך. הסחיטה שהם עוברים מרוקנת אותם לחלוטין והם נותרים חסרי השראה. האם מישהו שאל אותם אי פעם מה הם מרגישים? או מי הם? או מה קורה בתוכם? למישהו איכפת מהם כבני אדם?

אמנים רבים מתים באורח טראגי עקב הציפיה הבלתי נלאית והתובענית מצד החברה ל"עוד". "תן לנו עוד מאנרגיית החיים שלך" - כך תובעים האנשים שרחוקים מאנרגיית החיים שלהם עצמם. והאמן - אם הוא לא מודע לנעשה בתוכו - נותן ונותן עד כלות, עד לנשימת אפו האחרונה. מאחורי התנהגותו של אמן מסוג זה עומד ציווי הורי אכזרי מאוד: "צריך לתת הכל לאחרים, רק האחרים חשובים ואתה לא חשוב". הציווי ההורי הזה מזהם את הילד החופשי ומעוור את הבוגר בכל הקשור בצרכים שלו עצמו. גישה הורית שכזאת יוצרת אצל אותו אמן רעב עצום לאהבה והוא משביע אותו ע"י האשליה שהקהל "אוהב אותו". כמובן, טוב שכאמנים נהיה ניזונים מההכרה החברתית בכישרון שלנו ושנהנה מהשפעתה הברוכה של היצירתיות שלנו על הזולת, אולם יש לזכור שלא מדובר כאן באהבה מצד הקהל אלא בהתחממות לאורו של הילד החופשי ותו לא. אמנים שניזונים אך ורק מ"אהבת" הקהל כורים לעצמם קבר במו ידיהם שלהם משום ש"אהבה" כזאת לא יכולה להוות תחליף לאהבה מציאותית ומזינה באמת.

אם אתם מרגישים הזדהות עם הבעיה הזאת, עצתי לכם היא לבדוק ברצינות את יחסיכם עם הקרובים לכם, כולל חברים, משפחה, סוכן המטפל בענייניכם האמנותיים, וכד'. שימו לב מי מהם משדר לכם את המסר שאתם כבני אדם אינכם חשובים, ושכל מה שטוב בכם הוא שאתם מתפקדים בפונקציה שתואמת את צרכיהם. מי מהם מתייחס אליכם כבני אדם ולא כמכשירים? מי מהם תובע מכם לעשות דברים שהם מעל ומעבר ליכולתכם? מי מהם לא שואל כיצד אתם מרגישים, מה בא לכם לעשות או ליצור? שאלות כאלה ודומות להן יכולות לעזור לכם להתבונן במציאות ולנפות מחייכם את האנשים שמחזקים ומאשרים את המסר ההורי שאומר לכם תמיד "אתם לא חשובים".

הסיפור הזמיר וקיסר סין מדגים היטב את הבעיה הזאת. קיסר סין כולא את הזמיר בכלוב של זהב על מנת שישיר למענו, ואילו הזמיר זקוק לחופש ולמרחבים כדי לשורר את שירתו. מה עושה הקיסר? מביא במקומו זמיר מלאכותי שאפשר לשלוט בו. ורק אז הוא מבין את ההבדל שבין שירה אמיתית לבין שירה מלאכותית ומוכן לאפשר לזמיר האמיתי לשיר רק כשהוא רוצה. אמנות לא מייצרים. אמנות יוצרים. ויצירה תמיד מתרחשת מתוך חופש פנימי. שיחרור הילד החופשי לפעול בהתאם לקצב הפנימי שלו הינו הכרחי עבור האמן כי אז, ורק אז, ניתן לקבל שירה אמיתית.

6) אמנים שהחלו את דרכם מלאי עסיס יצירתי, ובהמשך דרכם העסיס יבש והם הפכו לטכניים, קרים וחסרי מעוף.

אמנים עם בעיה כזאת הם אנשים שבתחילת דרכם פעלו עפ"י צו ליבו של הילד החופשי שלהם אולם תהליך ההכשרה האמנותי שהם עברו ייבש את מקורות השראתם באמצעות צווי הורה. אנשים אלו הפכו עם הזמן ל"בירוקרטים של אמנות". יצירתם ועשייתם האמנותית תמיד כפופה לצווי ההורה המקובלים, ושאיפתם היא תמיד למצוא חן בעיני הסמכות לה הם מצייתים - פנימית וחיצונית כאחד. הם עושים רק כי "צריך" ועושים רק את מה ש"מותר". אנשים אלה הפכו מילדים חופשיים לילדים מסתגלים - ומרוצים מזה. ולמה הם מרוצים? כי הם מצליחים להיות "בסדר".

בעיה דומה מופיעה אצל אמנים מסוימים אחרי היצירה המשמעותית הראשונה שלהם. יש לא מעט דוגמאות של אמנים שהיצירה הראשונה שלהם היתה משובחת ומקורית להפליא, אולם לאחר מכן הם חווים נפילה יצירתית עמוקה וקשה. מה שקורה בנפש הוא שאחרי פרץ היצירה הראשוני, הילד החופשי נבהל מעוצמתו משום שאותו אמן לא הוכשר להכיל את גודל כשרונו. בשעת משבר זו ההורה נכנס בשערי חוסר הביטחון ומתחיל לפקפק ביכולותיו של הילד החופשי. וכך האמן מבלה את שארית חייו באיזור הדמדומים שבין ההורה לילד החופשי, כשהוא מנסה לשחזר את חוויית היצירה הראשונית - ללא הצלחה.

7) כישרונות מדהימים שנהרסים בגלל חוסר תמיכה וחוסר הכוונה נפשית, ובד"כ מדובר דווקא באנשים עדיני הנפש, הרגישים, האמנים הטבעיים שסביבתם משדרת להם שהם "לא מספיק" משהו - ולא משנה מה, ואין להם את הכוחות והכלים להתמודד עם מסרים אלו.

כאן מדובר בתופעה דומה לתופעה שדנתי בה בבעיה מספר 4. כתוספת לניתוח של בעיה מספר 4 אציין שאמנים טבעיים אלו מתמודדים עם שדים פנימיים כואבים מאוד וחיים את חייהם בחרדה רבה. אמנים מסוג זה אינם יכולים לחיות בשלום עם ההורה שלהם או לעשות איתו עיסקה מניחה את הדעת, אך מצד שני הם גם לא מסוגלים להתייצב מולו. אלו הם אנשים פגועי נפש שבד"כ עברו התעללות קשה ששדדה מהם את כוחות הנפש שנדרשים להתמודדות התובענית עם ההורה שלהם. ישנם אמנים רבים כאלה וגורלם קשה מנשוא. הם בד"כ לא מצליחים למצוא את עצמם גם בשאר תחומי החיים והם מהלכים להם בשולי הדרך באין רואה ואין עוזר.

התרופה הדחופה ביותר למקרים אלו היא חיזוק הבוגר ורק אח"כ איזונו עם הילד החופשי. הבוגר הוא הכלי שבאמצעותו אנחנו מתמודדים עם ההורה כי הוא היחיד שמסוגל להתבונן בהורה ולפרק אותו מנשקו. אור התודעה שמפיץ הבוגר על סביבותיו הוא הוא האור שמסוגל להאיר את כל הפינות האפלות שההורה שואף להסתיר מאיתנו, וכתוצאה מראיה זו אנחנו יכולים להתחיל לנקות את נפשנו. למה הדבר דומה? לניקיון בית בחושך. הייתכן? לא, כמובן שלא. על מנת לנקות עלינו לראות. וזה מה שהבוגר עושה - רואה. 

8) אמנים שחשים מנודים, בודדים, מוזרים וחריגים, בחברה שתמיד נתנה להם תחושה שהם "לא בסדר".

ה"מוזרות" שההורה מזהה בנו כאמנים גורמת לנו לדימוי עצמי שלילי. החברה, כפי שראינו, רואה באמן אדם חריג - לטוב או לרע. אם הוא חריג לטוב - החברה שמה אותו על במה מוגבהת ומרחיקה אותו ממנה (כי אחרי הכל - "הוא לא כ"כ נורמלי", נכון?), ואם הוא חריג לרע - החברה בזה לו ולועגת לו. ההיסטוריה האמנותית מספרת סיפורים רבים של אמנים שנודו מהחברה בזכות כישרונם הנדיר. לכן, אם אתם מרגישים הזדהות עם הבעיה הזאת, הריני להרגיעכם: אתם בחברה טובה. טובה מאוד אפילו...

השפעתו של הנידוי החברתי על נפש האמן היא השפעה קשה, לעיתים קשה מאוד. הילד החופשי הוא מטבעו מחובר ואוהב, והוא זקוק לקשר עם העולם ממש כפי שהגוף זקוק לחמצן כדי לחיות. הבחירה שמוצעת לו מצד ההורה במקרה זה היא: או החברה או חיי יצירה. מניעת האהבה והחיבור שהילד החופשי זקוק להם יוצרת אצלו שבר נפשי עמוק מאוד. מעטים הם האמנים ששורדים נידוי חברתי שכזה, ובד"כ מדובר בקומץ קטן שהילד החופשי שלהם מספיק חזק כדי לשרוד את הטראומה. אולם המחיר של הנידוי, גם בקרב אלו ששורדים כאמנים, הינו יקר מאוד. ואילו אלו שלא שורדים כאמנים ובוחרים בחברה עפנ"י אמנותם - חיים את חייהם כחצויים ופרודים מעצמם. בחירה קשה ואכזרית מידי עבור כולם.

9) אמנים ששואפים בסתר ליבם להתבטא בסגנון אמנותי אחר מהסגנון שבחרו בו אך לא מעיזים לפנות לכיוון אחר עקב דעות קדומות, לחץ חברתי ונפשי, פחד משינויים וחוסר ביטחון.

דעות קדומות, לחץ חברתי ונפשי, פחד משינויים וחוסר ביטחון הם כולם נכסיו של ההורה. ההורה, בשאיפתו לשמר את הנורמה הקיימת, מעוניין אך ורק ביציבות שנובעת מהמסר המרגיע "מה שהיה הוא שיהיה". אכן, לכולנו יש צורך עמוק ויסודי ביציבות כי בלעדיה חיינו אינם חיים. חיינו תמיד מורכבים מהמוכר והשיגרתי שעוזרים לנו להתמצא בעולמנו ובסביבתנו. אולם כשהשאיפה לוודאות סותרת צורך מהותי ועמוק של הנפש היצירתית שלנו - היא הופכת לנו לרועץ ומפריעה לנו לחיות את חיינו.

אמנים שמשנים כיוון אמנותי "זוכים" פעמים רבות לביקורת קשה מצד ההורה שלהם: "אתה אדם לא יציב, הזוי, מבולבל, מטושטש", כך אומר ההורה ולא מוסיף. לעומתו, הראיה המפוכחת של הבוגר שואלת את הילד החופשי שאלות כגון: "מה חסר לך? למה אתה רוצה לשנות כיוון? עד כמה חשוב לך לשנות כיוון? במה כרוך השינוי הזה?" ועוד כהנה וכהנה שאלות שמכבדות את רצונותיו וכמיהותיו של הילד החופשי ועוזרות לו לברר ולממש את צרכיו. כניעה להורה במקרה כזה היא כניעה לחזרה מונוטונית על אותו הסגנון ואותו סוג של ביטוי עצמי שוב ושוב. בהחלט ייתכן שאחרי בירור פנימי שכזה נחליט בכ"ז לדבוק בדרכנו הקודמת, אולם עצם הבירור הפנימי מעניק לנו שלמות עם עצמנו ורעננות ושמחת יצירה שלא היו בנו קודם לכן. למעשה בירור פנימי שכזה מנקה את ההורה ע"י בדיקה מחודשת שלו, וכך - במקום להישלט בידי ההורה אנחנו מחזירים את הילד החופשי לנוכחות מלאה.

10) אמנים שכמהים בסתר ליבם לשלב כמה תחומי יצירה אך מוותרים על כמיהתם משום ש"זה לא רציני" ו"צריך להתמקד".

הניתוח של בעיה זו זהה לניתוח של הבעיה הקודמת.

11) אנשים שנדחפים בכוח ע"י סביבתם לעסוק באמנות למרות שהם לא מרגישים מחוברים אליה, ובכ"ז ממשיכים מתוך תחושת "אין לי ברירה".

אם עד עכשיו הכרנו בעיות שמציגות את העיסוק ביצירה כ"בעייתי" מבחינת ההורה, הבעיה שלפנינו מציגה בעיה הפוכה. יחד עם זאת, שתיהן נובעות מאותו המקור: ההורה. בבעיה שלפנינו המסר ההורי הוא "אתה בסדר רק כשאתה יוצר/מנגן/מלחין/שר/מצייר/וכד'". ייתכן שנדמה שלא רבים הם האנשים שחווים את הבעיה הזאת משום שכפי שראינו - החברה נוהגת להתייחס בחשדנות רבה כלפי אמנים ולכן רוב המסרים ההוריים בעניין אמנות ויצירה הם בעלי צביון שלילי במהותם. אולם אני באופן אישי מכירה לא מעט אנשים שעוסקים באמנות ויצירה שלא מרצונם החופשי ולא עפ"י נטיית ליבם הטבעית. ישנן 3 סיטואציות עיקריות שבהן מופיע המסר ההורי הזה:

א) המקרה הראשון הוא כפי שתיארתי בבעיה מספר 1: ההכשרה האמנותית שמיוצגת ונשלטת ע"י ההורה. במקרה הזה השוט של ההורה מופנה מצד המורים כלפי התלמידים, כאילו בלי המסר "אתה בסדר רק כשאתה יוצר/מנגן/מלחין/שר/מצייר/וכד'" התלמידים לא יטרחו לנגן/ליצור/וכד'.  

ב) "ילדים של" הורים אמנים, שההורים שלהם אינם מסוגלים לדמיין חיים ללא יצירה ואמנות ומשליכים על ילדיהם את ראיית עולמם הצרה והמוגבלת הזאת. כאן ההורה אומר "מי שהוא לא אמן הוא לא בסדר". הורים אלו חיים בד"כ בסביבת המילייה האמנותי שלהם ואינם מכירים או מעוניינים להכיר את "העולם שם בחוץ". בכך הם למעשה מאלצים את ילדיהם ללכת בעקבותיהם. אנשים שהם "ילדים של" פעמים רבות אינם מוכשרים כמו הוריהם, וצילם הארוך של הוריהם - ובתוכו המסר ההורי "מי שהוא לא אמן הוא לא בסדר" - מעיב עליהם במשך כל חייהם.

ג) ילדים להורים שלא מימשו את עצמם כאמנים הופכים פעמים רבות לכלי למימוש שאיפותיהם של הוריהם. הורים אלו בד"כ שולחים את כל ילדיהם לחוג אמנותי מסוג מסוים ואחיד מאוד - שהם היו רוצים בשביל עצמם כמובן - ואינם מאפשרים לילדיהם בחירה חופשית האם לעסוק באמנות או לא. הורים אלו אינם רואים את ילדיהם כאינדיבידואלים בעלי כשרונות ויכולות שונות משלהם. וכך, המסר ההורי "אתה בסדר רק כשאתה יוצר/מנגן/מלחין/שר/מצייר/וכד'" מועבר בעוצמה אל הילד ומכתיב לו את עתידו.

אנשים רבים שעוסקים באמנות נולדו וגדלו לתוך סיטואציות כאלה וממשיכים לעסוק ביצירה ואמנות רק מתוך כורח ומתוך רצון להמשיך לרָצות את ההורה שלהם. האם הם אמנים? לא, כמובן שלא. אמן לא יכול להיות ילד מסתגל אלא רק ילד חופשי. האם אנשים אלו יכלו להיות אמנים אילו הירשו להם להיות מי שהם באמת? האם הם מוכשרים בפני עצמם? ייתכן מאוד שכן אולם לא ניתן לדעת זאת כל עוד הם קשורים בעבותות של צייתנות אל ההורה שלהם.

12) אמנים בפוטנציה שוויתרו על עיסוקם באמנות לטובת "מקצוע מעשי", אולם בנפשם פנימה מקננת תמיד הכמיהה הבלתי ממומשת ליצירתיות השוכנת בתוכם.

הניתוח של בעיה זו זהה לניתוח של בעיה מספר 4.

13) אמנים שמרגישים בלתי מסוגלים לבטא את עולמם הפנימי - ולא משום שחסרים להם הכלים המקצועיים הדרושים לשם כך - וכל ניסיונותיהם לעשות זאת עולים בתוהו.

על מנת לנתח את הבעיה הזאת אני רוצה ראשית לעמוד על ההבדלים שבין אומן ואמן (החלוקה שאני עושה כאן בין שניהם היא מעט שרירותית אך נכונה באופן כללי):

גם אומן וגם אמן יוצרים, ולשניהם יש את אותם הכלים המקצועיים הדרושים ליצירתם. לפיכך ניתן לומר שלשניהם דרוש בוגר חזק - שהוא החלק שאחראי על השליטה הטכנית ועל ה"איך", ולשניהם דרושה מידה רבה של דמיון - שהוא ה"מה" שנובע כמובן מהילד החופשי. יחד עם זאת, ישנו הבדל מהותי ביניהם, וההבדל הוא שאמן מבטא את עולמו הרגשי ואומן לא. לפיכך ניתן לומר שהאמן "משתמש" ביותר היבטים של הילד החופשי מאשר האומן. מדוע? האם מדובר במגבלה אישיותית של האומן לעומת האמן? ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל מה שבטוח הוא שאומנים רבים שמחים בחלקם ואינם חשים צער או כאב על כך שאינם מבטאים את עולמם הרגשי בעשייתם האומנותית.

אולם הבעיה שאנו עוסקים בה כאן מתייחסת לאומנים שמטבעם הם אמנים ולפיכך יש להם צורך עז לבטא את עצמם ברמה רגשית עמוקה יותר - אבל לא מסוגלים לעשות זאת. אמנים בפוטנציה אלו חשים כל הזמן כמו מישהו שמנסה להיזכר במשהו והוא "עומד לו על קצה הלשון". זוהי תחושה מציקה, תחושה שמשהו מבפנים שואף לצאת החוצה בדחיפות ואינו מצליח. אמנים אלו חיים את כל חייהם בתחושה כזאת - ולפיכך ניתן להבין שמדובר באנשים מיוסרים ומתוחים מאוד. עבורם העשייה האומנותית לעולם איננה מספקת, והם מרגישים כמו "שירותי השכרה של אמנות" ולא כמו אמנים שחופשיים להתבטא כפי שהם באמת רוצים.

אמנים בפוטנציה אלו גדלו עם המסר ההורי "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה אבל אל תפריע לי", ובקיצור: "אסור להרעיש, להתבטא, להחצין רגשות, למשוך תשומת לב, לעמוד במרכז הבמה". כפי שניתן לראות, ההורה במקרה הזה מאפשר שטח פעולה נרחב לילד החופשי. מותר לו למשל לשקוע בדמיונות, לפנטז פנטזיות, לשאוף שאיפות ולכמוה כמיהות, וכל אלו מותרים לו כל עוד הוא "לא מרעיש ולא מפריע". ילדים אלו גדלים להיות אנשים מופנמים ומכונסים בתוך עצמם שלא מרצונם ולא מבחירתם. מותר להם ליצור ולרכוש כלים מקצועיים, אבל מבחינה רגשית מותר להם להגיע רק עד לגבול שההורה שלהם מסמן לילד החופשי שלהם. כך ההורה מזהם את יכולת הביטוי הספונטנית והטבעית שלהם והם מרגישים תמיד חנוקים מבחינה רגשית ואמנותית.

אם אתם מרגישים הזדהות עם הבעיה הזאת, אני ממליצה לכם לטפל בה כטיפול שורש. בעיה מסוג כזה טומנת בחובה כאב רב שנובע משנים רבות של השתקה כפויה מצד ההורה. התעמתות עם הכאב השוכן בתוככם יכולה לשחרר את החסימה הרגשית שלכם ולאפשר לכם סוף סוף לבטא את מכלול עולמכם הפנימי.

14) אמנים שסביבתם מבהירה להם שהתנאי היחיד לקבלת אהבה והערכה הוא אמנותם, וללא אמנותם הם ייחשבו ל"כישלון". תגובתם לכך היא שיתוק יצירתי וחיים של פיקפוק מתמיד ביכולתם להיות נאהבים בזכות עצמם.

הניתוח של בעיה זו זהה לניתוחים של בעיות 5 ו - 11.

15) אמנים שבמשך שנים מתלבטים לגבי השאלה מהו התחום האמנותי האמיתי שלהם, ומבזבזים אינסוף משאבים בגלל הבילבול הנפשי הזה.

במהלך חיי כמורה וכאמנית פגשתי אמנים רבים מהסוג הזה. אלו הם האמנים האבודים שלא מצליחים למצוא את עצמם בשום תחום אמנותי, וחייהם מתאפיינים בניתוקים חוזרים ונשנים מהאמנות ובמעבר תדיר מתחום אמנותי אחד לאחר. לאמנים אלו אין את היכולת להתמסר לאמנותם. 

המסר ההורי שעומד מאחורי ההתנהגות הזאת הוא מסר חמור ואכזרי שמזהם הן את הבוגר והן את הילד החופשי. והמסר הוא "אתה לא יוצלח וכל מעשיך יעלו חרס בידיך", או בקיצור "אין לך סיכוי להיות בסדר". המסר הזה כוללני מאוד ולא מכוון בהכרח אל העשייה האמנותית, והוא פוגע קשות בכל רבדי הנפש ובכל התיפקודים של אותו אדם. יחד עם זאת אמנים אלו הם בד"כ מוכשרים מידי מכדי לוותר על הביטוי העצמי שלהם ולכן הם ממשיכים שוב ושוב לנסות להתחבר אליו ולחזק איתו את הקשר - ללא הצלחה. חייהם של אמנים אלו הם טראגיים, לא פחות. זאת משום שאין שום דרך שבה הם יוכלו אי פעם ליישר קו - לא עם ההורה שלהם ולא עם הילד החופשי והבוגר שלהם, ולפיכך לא נשארת להם טריטוריה חופשית לפעולה מספקת כלשהי בחייהם. עבור אנשים אלו טיפול נפשי הוא לא רק בגדר המלצה אלא בגדר הכרח - כמובן בתנאי שהם מעוניינים לשנות את הדפוסים הפנימיים שמניעים אותם. במקרה כזה יש לחזק הן את הבוגר והן את הילד החופשי כך שיוכלו לעמוד באומץ מול המסר ההורי ולנקותו מתוכם. אז, ורק אז, אמנים אלו יוכלו לראות מה מתרחש בתוכם ואיזה כיוון אמנותי מתאים להם באמת.

16) אמנים שאש היצירה מכלה אותם טרם זמנם.

אם נשים לב, נוכל לראות שאנחנו משתמשים תדיר בביטוי "אש היצירה". מדוע? משום שהיצירה היא בעלת טבע מואר, כפי שכבר ציינתי קודם לכן. הבעיה היא שלעיתים אורה של היצירה הינו גדול וחזק מידי ואיננו מאוזן עם יסודות אחרים של הנפש. כפי שכבר ראינו, כשאמן יוצר הוא מחובר לילד החופשי שבו. הילד החופשי הוא חיוני, מלא תשוקה, חום והתלהבות. כל אלו שייכים ליסוד האש (שימו לב לקשר שבין המילה "התלהבות" למילה "להבה"). כשאמן יוצר ניתן לראות פעמים רבות שהעיניים שלו בורקות, ליבו מאיץ את פעימותיו, טמפרטורת הגוף שלו עולה, ובאופן כללי הוא נמצא במצב של מתח גבוה. זהו מצב נפלא ונהדר, כי זהו מצב היצירה האמיתי. היצירה לא יכולה לנבוע ממקום קר בנפשנו. היא חייבת להיות חמה. אולם כאשר החום איננו מאוזן עם צרכים אחרים של הנפש, הרי שהאש שמזינה את היצירה הופכת לאש ששורפת את האמן ומכלה כל חלקה טובה בנפשו ובגופו. כמו לנפש, גם לגוף יש את האיזונים שלו. התלהבות יתר לאורך זמן רב הינה בלתי מאוזנת והיא גובה מחיר יקר מהמערכת הגופנית - ממש כמו מנוע שלעולם לא מפסיק לפעול. ברור שזהו מצב ששוחק את המערכת הפיזית-נפשית. ואכן, יש לא מעט אמנים שמתים באורח טראגי כתוצאה מחוסר איזון שכזה.

מיהו החלק בנפשנו שמקרר את האש ודואג שתהיה מבוקרת? הבוגר כמובן. שלא כמו ההורה, ששואף לכבות את האש, הבוגר מעוניין ורוצה באש היצירה משום שהוא יודע שאש היצירה היא אש החיים שלנו ובלעדיה חיינו יהפכו לקרים ומאובנים. אולם הבוגר, בחוכמתו הרבה, יודע לבקר את האש ולשמור על גבולותיה כך שלא תתפשט בכל שדותיה של הנפש ותכלה בה כל חלקה טובה. כך ניסחה זאת בצורה מבריקה לאה גולדברג: "האמנות היא אש בכפפות של קרח".

הבעיה הנוכחית מייצגת אם כן אמנים שהילד החופשי שלהם מנותק מהבוגר. אמנים אלו גדלו עם המסר ההורי "אל תחשוב יותר מידי, תזרום עם החיים", ובקיצור "כשאתה חושב אתה לא בסדר". בעת ילדותם ספגו אמנים אלו ביקורת מצד הוריהם בכל פעם שניסו לשאול שאלות ולהתבונן בחיים, והמסר ההורי הועבר להם בשיטתיות שהחלישה מאוד את פונקציית הבוגר שלהם. הם יכולים להיות אמנים נפלאים שיוצרים יצירות מדהימות, אולם הבוגר שלהם חלש ובלתי מפותח עד מאוד והקשר שלו לחיי היצירה שלהם מתבטא בעיקר בשירות הילד החופשי וגחמותיו היצירתיות. כלומר הבוגר שלהם אינו רשות עצמאית אלא רשות שמשועבדת לילד החופשי ומשרתת אותו. וכך, מי שאחראי על בקרת האש בנפשם הינו חלש מידי ומתפקד באופן קלוש בלבד. וכך, אש היצירה מכלה ושורפת אט אט את גופם ואת נפשם.

17) אמנים שמשתהים בלי סוף בתהליכי היצירה שלהם - מתוך פחד, פרפקציוניזם מכלה וחוסר אמון בעצמם, ולא מצליחים לסיים את יצירותיהם.

פחד, פרפקציוניזם וחוסר אמון בעצמנו הם כולם תוצאה של מסר הורי שאומר לנו "אתה בסדר רק כשאתה מתאמץ ומשתדל". "משתדל?" שואל הבוגר, "מה ז"א להשתדל? מה אני צריך לעשות כדי למצוא חן בעיניך?", אולם ההורה לא מוכן לנדב מידע נוסף. מדוע? מה הוא משיג מאיתנו בדרך זו? הוא משיג ילד שתמיד ולעולם ולנצח יישלט בידי ההורה שלו. מדוע? כי לאותו ילד אין מושג כיצד יוכל למצוא חן, וכך כל חייו עוברים עליו בניסיונות לפענח את רצונותיו האמיתיים של ההורה שלו. כך, אותו אדם לעולם אינו מצליח להגיע לשיווי משקל מנטלי ורגשי שיאפשר לו להתרכז ולהתמקד בחייו שלו, והוא נע תמיד סביב המרכז המיסתורי והבלתי ברור של ההורה שלו.

אמנים שגדלו עם מסר כזה אינם מסוגלים להתרכז לעולם במה שהם עושים. הם מתחילים בביצוע משימות ולעולם לא משלימים אותן. יש להם הרבה רעיונות אך אלו לעולם לא יוגשמו במלואם. הם עוברים מיצירה ליצירה, מהתחלה להתחלה, מפנטזיה לפנטזיה - ולעולם לא מוציאים את רעיונותיהם מהכוח אל הפועל. במקרה הזה הן הבוגר והן הילד החופשי מזוהמים ע"י ההורה, וכל המערכת הנפשית משועבדת למרכז שלו. אמנים אלו הם בד"כ אנשים עצובים ורגישים מאוד, מעורערים בנפשם, שלעולם לא מוצאים מנוח וסיפוק בחיי היצירה שלהם. המסר ההורי מלווה אותם כצל בכל אשר יילכו, ובתוכם תמיד מכרסמת התחושה ש"כל מה שאעשה לא יהיה אף פעם מספיק טוב".

18) אמנים שמשתגעים, פשוטו כמשמעו, כי אין להם את הכלי להכיל את גודל כישרונם.

ישנן מעט דוגמאות לאמנים שמשתגעים, וזאת משום שעצם תהליך היצירה תובע מידה רבה של איזון בין הכוחות הפועלים בנפש. אולם כאשר כן מתרחש שיגעון אצל אמן, מדובר בד"כ באמנים מוכשרים ביותר שאינם רגילים ליצור ואינם מאומנים בתהליך היצירה. חוויית היצירה "תוקפת" אותם לפתע, ללא כל הכנה, כשנפשם איננה מאורגנת דיה בהתאם לכישרון החדש שזה עתה התגלה. הגילוי של כישרונם, תגובת הסביבה המופתעת, ההיערכות הנפשית הדרמטית שנדרשת לקראת חיי יצירה - כל אלו יוצרים לחץ עצום על הנפש שמוביל בסופו של דבר לשיגעון.

ישנם רגעים בחיינו שבהם ההורה סר מדרכנו באופן זמני ומפנה מקום לילד החופשי להתבטא. רגעים אלו יכולים לנבוע משינויים משמעותיים בחיינו או אפילו כתוצאה מהֶקשר מסוים שמרחיק את ההורה לזמן מה. הדבר דומה לשמש שמופיעה לרגע מבעד לעננים ומפזרת אורה עפנ"י שמיים וארץ. רגעי חסד אלו מאפשרים לילד החופשי לבטא את יכולתו, ואם הדבר קורה לאדם מוכשר במיוחד הרי שתוצאת המפגש הנדיר והמפתיע עם הילד החופשי עלולה להבהיל את אותו אדם עד לכדי שיגעון - גם אם זמני. ומהו שיגעון? שיגעון הוא כאשר הבוגר מפסיק לתפקד. כולנו חווים לעיתים שיגעון מסוג כזה. מצבי לחץ או התרגשות קיצוניים יכולים לשגע אותנו כך שהבוגר שלנו אינו מתפקד באופן זמני. אולם אצל האדם שמשתגע נוצר קיבעון רגשי על המצב הזה, קיבעון שאינו מאפשר לו להחזיר את הבוגר לתיפקודו.

השלב של גילוי הכישרון האמנותי הוא השלב הקריטי ביותר בחייו של האמן. ניתן להמשיל זאת ללידת תינוק: אנחנו שמחים מאוד בלידתו אולם בד בבד עם שמחתנו אנחנו מודעים היטב לכך שיש לטפל בו בזהירות וברגישות, לגדל אותו, ולפנות מקום לדבר החדש והמופלא שנכנס לחיינו. כישרון צעיר דורש גם הוא טיפול זהיר ורגיש, ולא מספיק לשמוח בו. יש להתחשב בו, להתבונן בו, ללמוד להכיר אותו ואת יכולותיו, לפנות לו מקום וללמוד כיצד לשלב אותו בחיינו. פעמים רבות דמויות סמכותיות כגון הורים ומורים שמזהים כישרון אצל חניכיהם נוהגים בגסות רבה כלפיהם ואינם זוכרים שמאחורי הכישרון עומד אדם שהוא בעצמו נסער ומבולבל מהגילוי החדש והמסעיר שבחייו. גסות זו מתבטאת באמירות הוריות כגון "אתה מאוד מוכשר! כל הכבוד לך!" (והילד המבולבל מרגיש: כל הכבוד לי? על מה? לא עשיתי שום דבר שמגיע לי עליו כבוד); "עם כישרון כמו שלך אתה עוד תגיע רחוק!" (והילד מרגיש: אני לא רוצה להגיע רחוק, אני רק רוצה שיאהבו אותי ויתייחסו אליי כרגיל. מה, פתאום אני שווה יותר מלפני כן?); "עכשיו כשאנחנו יודעים שאתה מוכשר אתה צריך להתאמן הרבה כדי להצליח" (והילד המוכשר מתחיל לשנוא את הכישרון שלו שבגללו הוא "צריך" לעשות כל מיני דברים שלפני כן הוא לא היה חייב); וכן הלאה. במקרים יותר קיצוניים, כשהגילוי דרמטי ופתאומי מידי וכשתגובת הסביבה לגילוי הזה יותר קיצונית, הדבר עלול להוביל להסתגרות ולנסיגה נפשית אל תחומי השיגעון. בדרך זו האמן מסיר מעל עצמו את האחריות שהוטלה עליו לפתע "בזכות" כישרונו - וחוזר להיות ילד חסר דאגות כפי שהיה לפני גילוי כישרונו ה"נהדר".

19) אמנים ששוקעים בדיכאון, מידרדרים להתמכרויות קשות, ובמקרים אחדים אף מתאבדים.

כאן אנחנו מגיעים אל המסר ההורי הקשה והנורא מכל: "עצם קיומך מפריע", או במילים אחרות "אתה לא בסדר כי אתה קיים". מדובר במקרים של התעללות נפשית מאוד קשה שלעיתים קרובות מלווה גם בהתעללות פיזית או מינית. גדילה שכזאת מובילה לדימוי עצמי מאוד נמוך עד לביטול עצמי מוחלט.

נשאלת השאלה - כיצד אמנים שגדלו באווירה כ"כ רעה ואלימה מסוגלים בכ"ז ליצור? כיצד הם מסוגלים להתחבר לאיזשהי הוויה חיובית בתוך עצמם? תשובתי היא שלפעמים כוח החיים הוא כ"כ גדול עד שהוא מסוגל לעמוד גם בהתעללות הקשה ביותר. אנשים רבים שגדלו בסביבה מתעללת צמחו וגדלו בכ"ז, ומצאו למרות הכל את הדרך להתחבר אל כוחות החיים והיצירה ששוכנים בתוכם. ישנן דוגמאות רבות לאנשים כאלה, ואותי באופן אישי מאוד מרגש ומעודד לפגוש בהם כי הם מוכיחים לי שוב ושוב שהחיים יכולים לנצח את הקשה מכל. יחד עם זאת, אנשים אלו מצולקים מאוד מחוויית הגדילה שלהם ואם הם לא מטפלים בעצמם ומנקים מתוכם את ההרעלה ההורית הקשה ששוכנת בתוכם - הם נידונים לחוות שוב ושוב את דפוסי הגדילה המתעללת שהם חוו בילדותם. כך, הם שוקעים בדיכאונות קשים, נופלים להתמכרויות קשות, ולעיתים אף מתאבדים - וכל זה נובע מכניעתו של הילד המסתגל אל המסר ההורי "תמחק את קיומך, אתה מיותר".

עבור אמנים שגדלו בסביבה אכזרית כזאת חוויית היצירה נתפסת כחוויה קשה. המסר ההורי מזהם הן את הבוגר שלהם והן את הילד החופשי שלהם. אמנם הם יוצרים, ולעיתים הם יוצרים אפילו יצירות נפלאות, אולם ההורה מצוי כל העת בתוכם ומרעיל את חוויית היצירה שלהם. כך, כשהם נעים בין חדוות יצירה מרגשת ומופלאה לבין הורה שמפיל אותם פעם אחר פעם אל תהומות הדימוי העצמי המושפל שלהם, הם חווים חוסר יציבות מוחלט בחייהם. התנועה בין ההורה ההרסני לבין הילד החופשי, כשהיא נעה בין קצוות של אושר גדול לקצוות של אומללות נוראה, מערערת את חייהם של אמנים מהסוג הזה וחוויית היצירה נתפסת בעיניהם כגורם האשם בעירעור הזה. מאחר שאין להם כלים מודעים לפתור את הטלטלה הרגשית שכרוכה בתהליך היצירה, לעיתים רבות הם מפסיקים ליצור ובכך הם מרגיעים את המערכת הנפשית שלהם וזוכים למעט יציבות בחייהם, ובמילים אחרות: הם מתמסרים להורה שלהם ומאבדים את הקשר עם הילד החופשי שלהם. במקרים אחרים, כאשר האמן אינו מסוגל לוותר על החיבור עם הילד החופשי שלו ואינו מוכן להפסיק ליצור, הוא מחפש דרכים לברוח מההורה שלו ולהקטין את עוצמת הרגשות הקשים שנובעים ממנו. כך, הוא ממשיך ליצור, אך במקביל הוא בורח אל הנחמה שבסם או באלכוהול או בכל התמכרות הרסנית אחרת. ולעיתים, כאשר המצב נעשה קשה מנשוא ובלתי אפשרי יותר להתמודדות, הוא בורח אל הנחמה שבמוות.

עד כאן הבעיות וניתוחן.

לאחרונה קראתי כתבה מרתקת אודות חייו ומותו הטראגיים של הכנר המחונן מתן גבעול. סיפורו מסכם ומדגים הרבה מהדברים שדנתי בהם כאן במאמר, והכתבה מכילה פרטים רבים לגבי גידולו וחינוכו המוסיקליים. אלו מהיבטי גדילתו היו בריאים ואלו לא? קיראו ושיפטו בעצמכם.

לסיום - בכל זאת אופטימיות:

כפי שאנו רואים, בעיות רבות רובצות לפתחה של נפש האמן. מאחר שנפש האמן היא רגישה ופתוחה במיוחד, וחייבת להישאר כזאת על מנת להמשיך ליצור, דומה שאין מפלט מהבעיות ושתמיד חיי היצירה שלנו יהיו מלווים במצוקה וביסורי יצירה. ולא היא. אמנם נפש האמן היא רגישה מאוד אך יש לזכור שדווקא משום הקשר החזק שלה אל הילד החופשי - היא גם מלאת עוצמה וכוח חיים. באמצעות כוח החיים הזה אנחנו יכולים להתגבר על מכשולים רבים ולשקם את חיי היצירה שלנו במלואם.

אם אנחנו רוצים לקבל מתכון לחיי יצירה תקינים, נוכל להיעזר בציטוט הבא מתוך הספר "רצות עם זאבים" מאת קלאריסה פינקולה אסטס: "יש האומרים שחיי יצירה הם רעיונות, יש האומרים שהם העשייה. דומה שבמרבית המקרים הם פשוט הוויה. הם האהבה למשהו, אהבה כה רבה למשהו - בין אם לאדם, מילה, דימוי, רעיון, הארץ או האנושות - עד שלא נותר אלא להשתמש בעודפים ליצירה. וזה אינו עניין של רצייה, זה איננו מעשה רצוני. זה פשוט כורח". 
 
האהבה מהווה את תשתית חיי היצירה. לא ניתן ליצור מבלי להיות מחוברים לאהבה שקיימת בתוכנו. וכפי שכבר ראינו, הדמות הפנימית בתוכנו שאוהבת, מרגישה, חשה וחווה היא דמותו של הילד החופשי. לפיכך, כל שעלינו לעשות על מנת לשקם ולהבריא את חיי היצירה שלנו הוא להתחבר אל הילד החופשי שבתוכנו ולאזן אותו עם הבוגר שלנו, וכך נחזור ונחיה את חיי היצירה שלנו באופן שלם, אוהב ומלא שמחת חיים.

***

לקריאה נוספת:

4 תגובות:

זהבי אמר/ה...

מאמר מדהים. רב תודות!

נראה לי שזה אחד שנפגש עם הילד החופשי שלו...

תראו אותי
אני שמח סתם פתאום
תראו אותי
הכל נראה לי יפה היום
כמו חלום
סתם פתאום

אני הבנתי שלא אהיה
כל מה שרציתי אולי דומה
אבל לא איכפת לי יותר
כל מה שהיה אני לא זוכר
הכל עובר ונראה לי סתם פתאום.

תראו אותי...

אני הבנתי אני רוצה
כל מה שהייתי אחד כזה
שלא איכפת לו יותר
כל מה שהיה אני לא זוכר
הכל עובר ונראה לי סתם פתאום

http://www.youtube.com/watch?v=L2K2kRht308

Unknown אמר/ה...

תודה רבה לך מרב!!

מאמר כן, עמוק ועם זאת על-כך פשוט ונכון...

Unknown אמר/ה...

תודה רבה מרב!!

כל-כך חשוב בימינו להיות פתוחים אל הרגישויות המיוחדות לנו - לקבלן ולפתחן ולא להסתכל אל אלו המצרים אותן...

בעז אמר/ה...

מרב יקרה..

אני שוב קורא את המאמרים שלך - נראה שהייתי זקוק לתמיכה רגשית לילד שבי..

עובדה שגרמה לי לתחושת פליאה היא שכבר הגבתי למאמרים שלך בעבר - הכל מתועד... !!

תודה רבה על מה שאת - על מה שאת מביאה לנו - לעולם -כאן..

הוסף רשומת תגובה