הרבה אנשים חושבים שעוני ומחסור הם דברים רעים בהכרח, ושעדיף להימנע מהם ככל האפשר. גם אני חשבתי כך הרבה שנים, אולי בגלל שגדלתי בעוני ומחסור ושבעתי מזה לגמרי. יחד עם זאת, כשאני חושבת על הגדילה שלי ועל הגורמים שפיתחו את היצירתיות שלי, אני במובן מסוים מודה לעוני ולמחסור כי אני חושבת שבין השאר בזכותם למדתי להכיר את הכוחות הטמונים בי, ובזכותם למדתי לממש באופן עקבי את הגישה של "לעשות את המקסימום מהמינימום". יש אימרה שלפיה "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". אני אוהבת את האימרה הזאת כי היא מראה שדווקא המחסור יכול ללמד את האדם להפיק מעצמו את המיטב.
אמא שלי נהגה לחזור אינסוף פעמים על הביטויים "יותר טוב מכלום", "לעשות יש מאין", "אין ברירה". היא בעצמה יצרה כל הזמן כתוצאה מחוסר הברירה כפי שהיא חוותה אותו, ואילצה אותנו, ילדיה, ליצור כדרך לפיתרון בעיות שהחיים הציבו בפנינו. כך, העיקרון היצירתי הפך לחלק מחיי ולחלק מעצמיותי. במובן זה, האימרה "ההכרח הוא אבי ההמצאה" מתארת במדויק את אורח החיים שפיתחתי כתוצאה מתחושת ה"אין ברירה" שגדלתי בה, ובסופו של דבר ההרגל להפיק מעצמי את המקסימום הפך אצלי להרגל-חיים גם בתקופות של שפע.
גם כאמנית אני מאמינה בעיקרון של לעשות את המקסימום מהמינימום. העיקרון הזה עומד לדעתי בבסיסן של כל יצירות האמנות הגדולות, כי החסכנות היא זאת שיוצרת את המיקוד, הדיוק והפשטות של היצירה. כל יצירה טובה באמת היא ממוקדת, מדויקת ופשוטה, ותהא היצירה המורכבת והעשירה ביותר (פירוט לגבי פשטות ומורכבות תוכלו למצוא במאמר מפרי עטי קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?). אם נדמיין לרגע מצב שבו יש לנו מינימום חומר אמנותי ועלינו ליצור ממנו יצירה מעניינת ובעלת שלמות פנימית, נוכל לראות שהמינימום ההתחלתי הזה גורם לנו בהכרח ליצור משהו פשוט. אי אפשר להיות מסובכים ומפותלים כשיש מעט. בנוסף, ההכרח לנצל את החומר עד תומו גורם לדיוק, מיקוד ובהירות. כך, במתמטיקה ההפוכה המופלאה של החיים ושל האמנות, המעט הופך להרבה, והפחות הופך ליותר.
ההכרח הזה עלול, כמובן, לגרום גם לשיעמום. לא כל בני העניים מסוגלים לפתח את עצמם, ורבים מהם נשארים דלים ומשעממים מאוד מבחינה אישיותית. המחסור עלול גם לפגוע עמוקות בנפש, ודרושה ראייה מאוד צלולה על מנת להפיק מעצמך הרבה מכ"כ מעט. הדבר מתבטא באותו האופן באמנות. יש מעט דוגמאות מובהקות לעיקרון הזה שהן גם מעניינות. להצליח ליצור משהו מעניין ממעט חומרים זו באמת אמנות. אני לא טוענת חלילה שיצירות מורכבות, עמוסות ועשירות הן לא אמנות. אני אוהבת כל ביטוי אמנותי, בין אם הוא גדוש ועמוס ובין אם הוא פשוט וצלול. אבל חשוב לי להראות שגם הפשוט יכול לעבוד (יש הבדל תהומי בין פשוט לפשטני - ניתן לקרוא על פשטנות במאמר-תרגיל שכתבתי הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"). לא כל דבר מורכב הוא טוב בהכרח ולא כל דבר פשוט הוא רע בהכרח. המורה שלי לקומפוזיציה נהג תמיד לומר שהעמסת-יתר היא מחלה של צעירים, משום שמלחינים צעירים ובלתי מנוסים חוששים לשעמם ולכן הם מעמיסים עוד ועוד חומרים עד שבסופו של דבר היצירה מתפרקת להם בידיים. הבריחה אל ההרבה מידי מכשילה לדעתי יצירות רבות בעלות פוטנציאל טוב. כשאין לנו הרבה מה להגיד, מוטב שנזכור את היצירות הפשוטות והטובות שהסתפקו במועט ואמרו מספיק על מנת להפוך לחלק אינטגרלי מהתרבות שלנו.
לצורך כתיבת המאמר חיפשתי ומצאתי מגוון מעניין של יצירות שמממשות את העיקרון של "לעשות את המקסימום מהמינימום", כל אחת בדרכה שלה. מכאן ואילך המאמר ממשיך אל היצירות עצמן. זהו מעין "בופה" של טעימות אמנותיות - עם דגש על יצירות מוסיקליות כמובן.
וריאציות, שאקון ופסקליה:
ניתן לומר שז'אנר הווריאציות למיניהן הוא האב-טיפוס של לעשות את המקסימום מהמינימום. הווריאציות הן למעשה עיקרון הלחנתי, והן תמיד היוו אתגר יצירתי עבור המלחינים בחפשם דרכים להפיק מהחומר המינימלי את מקסימום האפשרויות המעניינות הגלומות בו. סוגי הווריאציות שיש הם: שאקון, פסקליה, ונושא ווריאציות (תוכלו לקרוא עליהם כאן). מוסיקת הג'אז בנויה גם היא על עיקרון הווריאציות: הסטנדרט הוא הנושא, וכל האילתורים שמופיעים אח"כ הם הווריאציות. הנה מספר דוגמאות לווריאציות, כולן קלאסיקות:
באך - שאקון לכינור סולו מתוך הפרטיטה השניה ברה מינור. הנושא מסתיים בשניה ה-36, ומשם מתחילות הווריאציות.
ברהמס - פרק רביעי מתוך הסימפוניה הרביעית (פסקליה). הנושא מסתיים בשניה ה-17, ומשם מתחילות הווריאציות.
Take Five - בביצוע רביעיית דייב ברובק, וכאן בביצועו היפהפה של צ'ארלי פארקר.
פרידריך שופן - פרלוד במי מינור:
הפרלוד של שופן במי מינור הוא פנינת יופי מדהימה, וגדולתו היא דווקא בזעירותו. הוא מכיל מורכבות ועוצמה רגשית מרוכזות מאוד, והכל מתרחש במסגרת 2-3 דקות בלבד. הנה הביצוע שבחרתי (הערה: זה הביצוע הכי טוב מבחינה מוסיקלית שהצלחתי למצוא, אבל התמונות שמלוות אותו מחרידות לטעמי. אני ממליצה להקשיב מבלי להסתכל).
אריק סאטי - גנוסיינים וז'ימנופדים:
הגנוסיינים והז'ימנופדים לפסנתר מאת אריק סאטי הם פנינים מוסיקליות יפהפיות, וגדולתם היא בפשטותם. לפני שאני מסבירה עליהם בקצרה, אני רוצה להכיר לכם את אריק סאטי: כאן וגם כאן תוכלו לקרוא אודותיו באופן כללי כמלחין, ואילו כאן תוכלו לקרוא קטע משעשע מפרי עטו של סאטי עצמו, אשר נודע בחוש ההומור הדק והצרפתי מאוד שלו.
הז'ימנופדים הם 3 קטעים המבוססים על סדרות אקורדים חוזרות ונשנות שמלוות מנגינות פשוטות ותמימות מאוד. הגנוסיינים הם 6 קטעים שגם הם מבוססים על רפיטציות של אקורדים, אך סדרת יצירות זו יותר אקספרסיבית ובעלת צבע מינורי וחריף. המשותף לשתי הסדרות הוא אורך היצירות - קצרות מאוד - הפשטות והבהירות המלודית, והחשוב מכל: הקסם המופלא שמרחף מעליהן...
הנה דוגמאות משתי הסדרות הללו: ז'ימנופדי מס' 1, גנוסיין מס' 1, גנוסיין מס' 3.
אמא שלי נהגה לחזור אינסוף פעמים על הביטויים "יותר טוב מכלום", "לעשות יש מאין", "אין ברירה". היא בעצמה יצרה כל הזמן כתוצאה מחוסר הברירה כפי שהיא חוותה אותו, ואילצה אותנו, ילדיה, ליצור כדרך לפיתרון בעיות שהחיים הציבו בפנינו. כך, העיקרון היצירתי הפך לחלק מחיי ולחלק מעצמיותי. במובן זה, האימרה "ההכרח הוא אבי ההמצאה" מתארת במדויק את אורח החיים שפיתחתי כתוצאה מתחושת ה"אין ברירה" שגדלתי בה, ובסופו של דבר ההרגל להפיק מעצמי את המקסימום הפך אצלי להרגל-חיים גם בתקופות של שפע.
גם כאמנית אני מאמינה בעיקרון של לעשות את המקסימום מהמינימום. העיקרון הזה עומד לדעתי בבסיסן של כל יצירות האמנות הגדולות, כי החסכנות היא זאת שיוצרת את המיקוד, הדיוק והפשטות של היצירה. כל יצירה טובה באמת היא ממוקדת, מדויקת ופשוטה, ותהא היצירה המורכבת והעשירה ביותר (פירוט לגבי פשטות ומורכבות תוכלו למצוא במאמר מפרי עטי קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?). אם נדמיין לרגע מצב שבו יש לנו מינימום חומר אמנותי ועלינו ליצור ממנו יצירה מעניינת ובעלת שלמות פנימית, נוכל לראות שהמינימום ההתחלתי הזה גורם לנו בהכרח ליצור משהו פשוט. אי אפשר להיות מסובכים ומפותלים כשיש מעט. בנוסף, ההכרח לנצל את החומר עד תומו גורם לדיוק, מיקוד ובהירות. כך, במתמטיקה ההפוכה המופלאה של החיים ושל האמנות, המעט הופך להרבה, והפחות הופך ליותר.
ההכרח הזה עלול, כמובן, לגרום גם לשיעמום. לא כל בני העניים מסוגלים לפתח את עצמם, ורבים מהם נשארים דלים ומשעממים מאוד מבחינה אישיותית. המחסור עלול גם לפגוע עמוקות בנפש, ודרושה ראייה מאוד צלולה על מנת להפיק מעצמך הרבה מכ"כ מעט. הדבר מתבטא באותו האופן באמנות. יש מעט דוגמאות מובהקות לעיקרון הזה שהן גם מעניינות. להצליח ליצור משהו מעניין ממעט חומרים זו באמת אמנות. אני לא טוענת חלילה שיצירות מורכבות, עמוסות ועשירות הן לא אמנות. אני אוהבת כל ביטוי אמנותי, בין אם הוא גדוש ועמוס ובין אם הוא פשוט וצלול. אבל חשוב לי להראות שגם הפשוט יכול לעבוד (יש הבדל תהומי בין פשוט לפשטני - ניתן לקרוא על פשטנות במאמר-תרגיל שכתבתי הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"). לא כל דבר מורכב הוא טוב בהכרח ולא כל דבר פשוט הוא רע בהכרח. המורה שלי לקומפוזיציה נהג תמיד לומר שהעמסת-יתר היא מחלה של צעירים, משום שמלחינים צעירים ובלתי מנוסים חוששים לשעמם ולכן הם מעמיסים עוד ועוד חומרים עד שבסופו של דבר היצירה מתפרקת להם בידיים. הבריחה אל ההרבה מידי מכשילה לדעתי יצירות רבות בעלות פוטנציאל טוב. כשאין לנו הרבה מה להגיד, מוטב שנזכור את היצירות הפשוטות והטובות שהסתפקו במועט ואמרו מספיק על מנת להפוך לחלק אינטגרלי מהתרבות שלנו.
לצורך כתיבת המאמר חיפשתי ומצאתי מגוון מעניין של יצירות שמממשות את העיקרון של "לעשות את המקסימום מהמינימום", כל אחת בדרכה שלה. מכאן ואילך המאמר ממשיך אל היצירות עצמן. זהו מעין "בופה" של טעימות אמנותיות - עם דגש על יצירות מוסיקליות כמובן.
וריאציות, שאקון ופסקליה:
ניתן לומר שז'אנר הווריאציות למיניהן הוא האב-טיפוס של לעשות את המקסימום מהמינימום. הווריאציות הן למעשה עיקרון הלחנתי, והן תמיד היוו אתגר יצירתי עבור המלחינים בחפשם דרכים להפיק מהחומר המינימלי את מקסימום האפשרויות המעניינות הגלומות בו. סוגי הווריאציות שיש הם: שאקון, פסקליה, ונושא ווריאציות (תוכלו לקרוא עליהם כאן). מוסיקת הג'אז בנויה גם היא על עיקרון הווריאציות: הסטנדרט הוא הנושא, וכל האילתורים שמופיעים אח"כ הם הווריאציות. הנה מספר דוגמאות לווריאציות, כולן קלאסיקות:
באך - שאקון לכינור סולו מתוך הפרטיטה השניה ברה מינור. הנושא מסתיים בשניה ה-36, ומשם מתחילות הווריאציות.
ברהמס - פרק רביעי מתוך הסימפוניה הרביעית (פסקליה). הנושא מסתיים בשניה ה-17, ומשם מתחילות הווריאציות.
Take Five - בביצוע רביעיית דייב ברובק, וכאן בביצועו היפהפה של צ'ארלי פארקר.
פרידריך שופן - פרלוד במי מינור:
הפרלוד של שופן במי מינור הוא פנינת יופי מדהימה, וגדולתו היא דווקא בזעירותו. הוא מכיל מורכבות ועוצמה רגשית מרוכזות מאוד, והכל מתרחש במסגרת 2-3 דקות בלבד. הנה הביצוע שבחרתי (הערה: זה הביצוע הכי טוב מבחינה מוסיקלית שהצלחתי למצוא, אבל התמונות שמלוות אותו מחרידות לטעמי. אני ממליצה להקשיב מבלי להסתכל).
אריק סאטי - גנוסיינים וז'ימנופדים:
הגנוסיינים והז'ימנופדים לפסנתר מאת אריק סאטי הם פנינים מוסיקליות יפהפיות, וגדולתם היא בפשטותם. לפני שאני מסבירה עליהם בקצרה, אני רוצה להכיר לכם את אריק סאטי: כאן וגם כאן תוכלו לקרוא אודותיו באופן כללי כמלחין, ואילו כאן תוכלו לקרוא קטע משעשע מפרי עטו של סאטי עצמו, אשר נודע בחוש ההומור הדק והצרפתי מאוד שלו.
הז'ימנופדים הם 3 קטעים המבוססים על סדרות אקורדים חוזרות ונשנות שמלוות מנגינות פשוטות ותמימות מאוד. הגנוסיינים הם 6 קטעים שגם הם מבוססים על רפיטציות של אקורדים, אך סדרת יצירות זו יותר אקספרסיבית ובעלת צבע מינורי וחריף. המשותף לשתי הסדרות הוא אורך היצירות - קצרות מאוד - הפשטות והבהירות המלודית, והחשוב מכל: הקסם המופלא שמרחף מעליהן...
הנה דוגמאות משתי הסדרות הללו: ז'ימנופדי מס' 1, גנוסיין מס' 1, גנוסיין מס' 3.
כמו כן אתם מוזמנים להקשיב לשלושה ביצועים/עיבודים שאני הכנתי באולפן הביתי שלי לז'ימנופדי מס' 1 - הראשון הוא ביצוע של היצירה לפסנתר כפי שהיא מופיעה במקור, השני הוא עיבוד של היצירה לפסנתר ומיתרים, והשלישי הוא עיבוד של היצירה לחליל קלרינט ומיתרים. וכאן נמצא האלבום בשלמותו.
קלוד דביסי - צעדים בשלג:
דביסי כתב שני ספרי פרלודים לפסנתר, שבכל אחד מהם 12 פרלודים. הפרלוד "צעדים בשלג" (ספר ראשון, מס' 6) הוא פרלוד מאוד יפה ומיוחד. אם תקשיבו להקלטה תוכלו לשמוע מוטיב קטן שחוזר שוב ושוב, כמעט לכל אורך הפרלוד, ומסביבו יש תנועה הרמונית שצובעת אותו כל פעם מחדש בצבעים שונים ומרתקים. דביסי נודע בחוש ההרמוני המפותח שלו, והיכולת הזאת שלו מתבטאת בצורה מאוד מובהקת ומיוחדת בפרלוד הזה.
מוריס ראוול - בולרו:
הבולרו של ראוול הוא יצירה לתזמורת שיש בה מנגינה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בשינויים תיזמוריים. ראוול נודע בשליטתו המעולה באמנות התיזמור, וביצירה הזאת, כמו בכל יצירותיו, ניתן לשמוע זאת היטב. בחרתי ביצוע שבו תוכלו גם לראות את כלי התזמורת העיקריים שמשתתפים בכל אחת מהווריאציות התיזמוריות של הבולרו.
שירי הייקו:
את שירי ההייקו הכרתי לראשונה בספרו של יואל הופמן אומרי שיר על סף המוות, ואח"כ פגשתי אותם שוב בין דפי הספר שוגון. זהו סגנון שירה יפני מסורתי שהתמציתיות היא המאפיין המרכזי שלו. לפניכם שלושה שירים מתוך הספר "אומרי שיר על סף המוות":
תאוותו האחרונה של אדם:
ידיו לופתות את
החלל הריק
לילה קצר:
חלום חיי שימיו
ארכו - נגמר
כמה נפלא:
ספינה לאור ירח ומתוכה
שיר תפילה
הצייר רונן סימן טוב:
הצייר רונן סימן טוב הוא צייר מאוד מדויק ומינימליסטי. ביצירותיו ישנו שימוש מדויק בחומרים ויכולת להביע הרבה מאוד עם מעט מאוד. אני מאוד ממליצה להיכנס לאתר שלו ולהתרשם מהעדינות ומהדיוק המינימליסטי של עבודותיו.
סמואל בקט - מחכים לגודו:
המחזה מחכים לגודו הוא מחזה מינימלי ביותר. יש בו מעט מהכל: טקסט, דמויות, תפאורה, תאורה, ובעיקר - משמעות. המחזה משתייך לזרם האבסורד בתיאטרון, והפך ברבות השנים לאחת מהיצירות המייצגות ביותר של הזרם הזה. הקצב של המחזה איטי מאוד, ומבחינה עלילתית כמעט ולא מתרחשים בו שינויים. כאן תוכלו לראות קטע מתוך המחזה שנקרא "הנאום של לאקי", קטע שהוא אחד מהחלקים הידועים ביותר של המחזה.
סטיב רייך - תהילים:
סטיב רייך הוא אחד מנציגיו הבולטים של הזרם המינימליסטי במוסיקה של המאה ה-20. יצירותיו מושפעות מהמוסיקה האפריקאית שיש בה חזרות אינסופיות על מקצבים מורכבים שמנוגנים בכלי הקשה. כדוגמא ליצירה של סטיב רייך בחרתי את הפרק האחרון מתוך יצירתו "תהילים". היצירה היא בעלת 4 פרקים שכל אחד מהם בנוי על פסוק מספר תהילים שחוזר על עצמו שוב ושוב (המילים ביצירה הן בעברית). הפסוק של הפרק האחרון הוא מפרק ק"נ, פסוקים 4-5: "הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה; כל הנשמה תהלל יה הללויה". הנה הקלטה של שני הפרקים האחרונים ברצף, והפרק האחרון (פרק 4) מתחיל בהקלטה בדקה 5:56.
Deep Blue Something - Breakfast At Tiffany`s:
כששמעתי לראשונה את השיר הזה, לא כ"כ התייחסתי אליו. הוא נשמע לי פשוט מידי ולא מעניין. אבל במקרה יצא לי להקשיב לו פעמים נוספות ולאט לאט התחלתי להתאהב בו, ושמתי לב לכמה דברים בו שמצאו חן בעיניי: השיר כולו בנוי רק על 3 אקורדים, ובכ"ז הוא מצליח להיות חי, תוסס ולא משעמם לרגע. לדעתי זה נובע מהשירה של הסולן שהיא ממש מקסימה בעיניי - כשאני מקשיבה לו אני מרגישה שהוא כאילו "טועם" את המילים כשהוא שר... ודבר נוסף: במנגינה של הפזמון יש טוויסט ריתמי שלדעתי מעלה את רמת הביטוי של השיר מפשטני לפשוט.
קצרים:
ונסיים בנקודה היהודית. לא מזמן קראתי ראיון עם ג'רי סיינפלד שבו שאלו אותו אם הוא חושב שההומור שלו הוא יהודי. הוא ענה שלדעתו כל הומור הוא יהודי... עפ"י ההגדרה הזאת, התוכנית "קצרים" היא מאוד יהודית כי היא מאוד מצחיקה. למי שלא מכיר, מדובר בתוכנית טלוויזיה שהמערכונים שלה הם באורך ממוצע של דקה. לדעתי זו תוכנית מבריקה, שמראה הלכה למעשה איך מעט יכול להפוך להרבה.
בדיחות הן למעשה ז'אנר מינימליסטי נוסף, ובהקשר הזה אני ממליצה על ספר ההומור היהודי הגדול מאת פרופ' אדיר כהן - ספר שכולל מאות רבות של בדיחות יהודיות עסיסיות מכל מיני תקופות.
ולסיום הנה כמה נישנושים מ"קצרים": לשחזר, יש לך, החיסרון בבעל, הכסף שלאחר המוות, הרבה קצרים ברצף.
עד כאן הבופה שלנו. אני מקווה שנהניתם ממנו ושהפקתם את המקסימום מהמינימום ושהמעט הפך להרבה ושהפחות הפך ליותר...
***
לקריאה נוספת:
שיעורי מוסיקה
שנה טובה, שנה תודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה