אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

כשהכרתי את בעלי יואב, הוא היה סטודנט שנה א' לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי מספר חודשי היכרות הוא עבר לגור איתי והביא איתו כמובן את חפציו שביניהם היה מחשב. בזמנו מחשבים לא היו דבר נפוץ ועבורי המחשב הזה היה גורם זר ומוזר שנכנס לי לבית, משהו מאוד לא מוכר ואפילו מפחיד, הרגשתי כאילו הוא איזו מין חיה נוהמת שרובצת אצלי בחדר השינה והייתי מתהלכת לידו על קצות האצבעות, עושה כל פעם עיקוף קטן כדי לא להתקרב אליו יותר מידי שמא הוא יידע שאני לידו ויחליט לטרוף אותי. בחיי, ממש פחדתי מהמחשב הזה. אבל יואב בכלל לא פחד ממנו ואפילו להיפך: הוא מאוד נהנה לעבוד איתו. הוא כתב עליו את כל העבודות שהוא היה צריך להגיש במסגרת לימודיו, ולאט לאט התרגלתי לקול תיקתוק המקלדת שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי. ולפעמים, כשיואב היה יושב לכתוב עבודה ומתקתק על המקלדת, הייתי שומעת קול שונה שנובע מהמקלדת שלו. קול אחר, קול של תיקתוק מהיר שיש בו דחיפות, דחף יצירתי, קול של להט ואש ותשוקת יצירה. הייתי מקשיבה לתיקתוק הקלידים שלו ואומרת לעצמי שזה בכלל לא סטודנט שכותב עבודה - זה אמן שיוצר יצירה. בשלב זה בחיי כבר הייתי בוגרת האקדמיה למוסיקה, כשמאחוריי כמה שנות ניסיון בזיהוי כשרונות, בעיקר במסגרת עבודתי כמורה למוסיקה וכיוצרת בעצמי אבל לא רק: רוב חיי הסתובבתי בסביבה אמנותית כזאת או אחרת, ורוב האנשים שהכרתי (חברים, בני זוג, מורים, וכד') היו אמנים או קרובים לאמנות במידה כלשהי. ומלבד זאת, יש לי איזשהו רדאר פנימי טבעי שמזהה אמנים מקילומטרים - אני פשוט מרגישה את הנפש של אנשים ומזהה את קולו של האמן ששוכן בתוכם גם אם בפועל אין להם שום קשר ליצירה או לאמנות. כזאת אני, מזהה נפשות. וכשהייתי שומעת את תיקתוק המקלדת מלא הלהט של יואב, היה ברור לי לחלוטין שהוא לא כותב עבודה. הוא כותב יצירה. הוא מספר סיפור. ותמיד תהיתי מה זה הסיפור הזה שהוא מספר, וכשקראתי את העבודה שהוא כתב ראיתי שצדקתי, הוא אכן כתב סיפור. כלומר טכנית הוא אמנם כתב עבודה אקדמית אבל היא היתה כתובה בצורה כ"כ מעניינת שזה נשמע ונקרא כמו סיפור - סיפור שלם עם התחלה, אמצע, וסוף.

הרקול פוארו - מתוך "דרמה בשלוש מערכות" / אגאתה כריסטי

לא, לא, מטרה זו אינה מטרתי. כמו כלב הציד כן גם אני מרחרח והולך בעקבות הריח. גם אני מתרגש כמוהו, וכמוהו גם אני אינני מסוגל לנטוש את העקבות אחרי שגיליתי אותם. כל זה נכון. אולם ישנה סיבה נוספת, נובעת... איך לבטא את הדבר?... מהתאווה לגילוי האמת. אין לך דבר בעולם כולו שהוא כה מעניין, כה מוזר וכה נהדר, כמו האמת.

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה

לפני מספר שנים בעלי קרא ספר באנגלית שנקרא Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking מאת המחברת סוזאן קיין. הוא קרא וסיכם אותו במסגרת עבודתו, ובמהלך הקריאה והסיכום הוא מצא את עצמו מתפעל מאוד מהתכנים שעלו בספר. הוא שיתף אותי במידע שהוא קרא - מדובר היה בפירורים מעטים יחסית לעושרו של הספר - ואני מצאתי את עצמי לא רק מתפעלת אלא לומדת על עצמי הרבה דברים. הרבה מאוד. למעשה, אפילו רק פירורי המידע המעטים והקטנים הללו החלו אצלי תהליך שינוי מאוד משמעותי בכל תחומי חיי. התובנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהמפגש עם הרעיונות של סוזאן קיין היו מרחיקות לכת עבורי. וככל שהרהרתי בכך הגעתי למסקנה שהתובנות הללו יכולות להיות משמעותיות לא רק עבורי אלא גם עבור אנשים נוספים, ובעיקר עבור יוצרים ואמנים. לכן החלטתי כבר אז לכתוב מאמר בבלוג אודות הנושא המעניין והחשוב הזה, וחיכיתי בקוצר רוח שהספר יתורגם לעברית על מנת שאוכל לקרוא אותו ולהביא לבלוג את המידע שרלוונטי בעיניי לקוראי הבלוג. ואכן, כשהספר תורגם לעברית רכשתי אותו וקראתי אותו בעיון, ואני מביאה כאן לפניכם תמצית מאוד קטנה מרוחב היריעה הגדול של הספר. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהמאמר שלפניכם אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מדובר בספר שהוא 300 עמודים עמוסי מידע, ואין לי שום כוונה או יכולת להקיף אותו במאמר אחד. מה גם שהרבה מהמאמר הוא תוספות והרחבות ופרשנויות משלי, כך שאין חפיפה הכרחית בין המאמר לספר. אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר על מנת שתוכלו להבין את הנושא הזה דרך עיניכם שלכם.

מתוך "ההנאה שבאיטיות" / מילן קונדרה

הדרך שבה מספרים את ההיסטוריה בת ימינו נדמית לקונצרט גדול שבו כביכול מציגים ברצף את 138 האופוסים של בטהובן אך מנגנים רק את שמונה התיבות הראשונות של כל אחד מהם. אם ישובו ויערכו את אותו הקונצרט בעוד עשר שנים ינגנו מכל יצירה רק את הצליל הראשון, כלומר 138 צלילים במשך כל הקונצרט, כמנגינה אחת. בעוד עשרים שנה תסתכם כל המוסיקה של בטהובן בצליל אחד ויחיד ארוך מאוד וחד, שידמה לזה, האינסופי והגבוה מאוד, שהוא שמע ביום הראשון של חירשותו. 

האיש והחליפה - מתוך "רצות עם זאבים" / קלאריסה פינקולה אסטס

איש אחד בא לחייט ומדד חליפה. כשעמד מול המראה הבחין ששולי המותנייה אינם ישרים. "אוה", אמר החייט, "אל תדאג. משוך את הקצה הקצר יותר בידך השמאלית ואיש לא יבחין". האיש עשה כדבריו ואז ראה שדש המקטורן התעקם כלפי מעלה במקום להיות משוטח. "זה?", אמר החייט, "זה שום דבר. סובב מעט את הראש ושטח את הדש בסנטרך". האיש ציית וכשעשה כן הבחין שצידם הפנימי של המכנסיים קצר מידי והמכנס עצמו הדוק מדי במפשעה. "אין לך מה לדאוג", אמר החייט, "משוך את המכנס בידך הימנית והכל יהיה פשוט מושלם". האיש ציית ורכש את החליפה. למחרת לבש את חליפתו החדשה עם כל "תיקוני" היד והסנטר הנלווים. הוא צלע לו בפארק, סנטרו מהדק את הדש, ידו האחת אוחזת במותנייה והשניה אוחזת במפשעתו. שני זקנים חדלו לשחק דמקה והביטו בו כשכשל על פניהם. "אלוהים!", אמר הזקן הראשון, "ראה את הנכה האומלל הזה!". הזקן השני הרהר לרגע ואז מלמל "כן, הנכות אכן קשה, אבל מעניין... מעניין מנין השיג חליפה כ"כ יפה!"...