אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

כשהכרתי את בעלי יואב, הוא היה סטודנט שנה א' לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי מספר חודשי היכרות הוא עבר לגור איתי והביא איתו כמובן את חפציו שביניהם היה מחשב. בזמנו מחשבים לא היו דבר נפוץ ועבורי המחשב הזה היה גורם זר ומוזר שנכנס לי לבית, משהו מאוד לא מוכר ואפילו מפחיד, הרגשתי כאילו הוא איזו מין חיה נוהמת שרובצת אצלי בחדר השינה והייתי מתהלכת לידו על קצות האצבעות, עושה כל פעם עיקוף קטן כדי לא להתקרב אליו יותר מידי שמא הוא יידע שאני לידו ויחליט לטרוף אותי. בחיי, ממש פחדתי מהמחשב הזה. אבל יואב בכלל לא פחד ממנו ואפילו להיפך: הוא מאוד נהנה לעבוד איתו. הוא כתב עליו את כל העבודות שהוא היה צריך להגיש במסגרת לימודיו, ולאט לאט התרגלתי לקול תיקתוק המקלדת שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי. ולפעמים, כשיואב היה יושב לכתוב עבודה ומתקתק על המקלדת, הייתי שומעת קול שונה שנובע מהמקלדת שלו. קול אחר, קול של תיקתוק מהיר שיש בו דחיפות, דחף יצירתי, קול של להט ואש ותשוקת יצירה. הייתי מקשיבה לתיקתוק הקלידים שלו ואומרת לעצמי שזה בכלל לא סטודנט שכותב עבודה - זה אמן שיוצר יצירה. בשלב זה בחיי כבר הייתי בוגרת האקדמיה למוסיקה, כשמאחוריי כמה שנות ניסיון בזיהוי כשרונות, בעיקר במסגרת עבודתי כמורה למוסיקה וכיוצרת בעצמי אבל לא רק: רוב חיי הסתובבתי בסביבה אמנותית כזאת או אחרת, ורוב האנשים שהכרתי (חברים, בני זוג, מורים, וכד') היו אמנים או קרובים לאמנות במידה כלשהי. ומלבד זאת, יש לי איזשהו רדאר פנימי טבעי שמזהה אמנים מקילומטרים - אני פשוט מרגישה את הנפש של אנשים ומזהה את קולו של האמן ששוכן בתוכם גם אם בפועל אין להם שום קשר ליצירה או לאמנות. כזאת אני, מזהה נפשות. וכשהייתי שומעת את תיקתוק המקלדת מלא הלהט של יואב, היה ברור לי לחלוטין שהוא לא כותב עבודה. הוא כותב יצירה. הוא מספר סיפור. ותמיד תהיתי מה זה הסיפור הזה שהוא מספר, וכשקראתי את העבודה שהוא כתב ראיתי שצדקתי, הוא אכן כתב סיפור. כלומר טכנית הוא אמנם כתב עבודה אקדמית אבל היא היתה כתובה בצורה כ"כ מעניינת שזה נשמע ונקרא כמו סיפור - סיפור שלם עם התחלה, אמצע, וסוף.

פתיחת אתר המוסיקה שלי

אני מאוד שמחה לבשר על פתיחת אתר המוסיקה החדש שלי. היצירות שהעליתי לאתר מתפרסות על פני 30 שנות יצירה, כשרוב היצירות הולחנו ב-10 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהן הולחנו בשנתיים-שלוש האחרונות ורואות אור לראשונה באתר. ומלבד העובדה שהלחנתי והפקתי את היצירות, יצרתי גם את כל תמונות הקאבר של היצירות והאמנות הוויזואלית שמופיעות באתר, וכן עיצבתי את האתר עצמו.

אתם מוזמנים להיכנס לאתר, הוא מאוד יפה וכיפי להאזנה ולצפייה. המוסיקה באתר מאוד מגוונת מבחינה רגשית וסגנונית, ויש גם וידאו, ביוגרפיה מעניינת, ועוד שלל הפתעות יפות ומעניינות. בקיצור - כיף. אני מזמינה אתכם להיכנס לבית המוסיקלי שלי ולשוטט בו כאוות נפשכם. Enjoy!  

מחווה ליצירתו של שאול בן שאול: שירי הייקו ויצירות נוספות

בקרקס הנודד
תוהה על מהות הקיום
בעברית פלאית
הלא היא היא המולדת האמיתית -
שם אני מוסד של איש אחד.

(בקרקס הנודד / שאול בן שאול)

לודוויג ואן בטהובן וצוואת הייליגנשטט

אחד התיעודים המרתקים והמצמררים ביותר בתולדות המוסיקה הוא "צוואת הייליגנשטט" שכתב לודוויג ואן בטהובן כשהיה בן 32, צוואה שהופנתה אל שני אחיו - קארל ויוהאן - ובה הוא מתאר את תהליך ההידרדרות השמיעתית שלו ואת השפעתה על חייו הרגשיים. הוא החל לאבד את שמיעתו בהיותו בשנות העשרים לחייו, ומאז שמיעתו הלכה והידרדרה עד מותו בגיל 57. במשך כשלושים שנה חי בטהובן עם נכות שאין מזעזעת כמוה עבור מלחין, כשהוא מתבסס כמעט אך ורק על שמיעתו הפנימית כדי להפיק מעצמו כ"כ הרבה מוסיקה, כ"כ הרבה יופי, כ"כ הרבה עומק רוחני ורגשי.

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו

מהן הסיבות שמניעות אותנו ליצור? מה מניע את לידתה של יצירה? האם תמיד המניעים שלנו ליצור הם נפשיים ואמנותיים טהורים ללא שום התערבות חיצונית וחומרית? ובכן, לשאלות האלה יש הרבה תשובות, חלקן עלולות להיות אפילו מוזרות ומשונות לעיתים, ובהקשר הזה נתקלתי בסיפור יוצא דופן ומשעשע אודות דיימון ראניון - הסופר והעיתונאי - ואודות המקרה המוזר שגרם לו להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים המופתיים שלו. והחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה - גם כי הוא יפה ומצחיק, וגם כי אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על המוטיבציה ליצירה...

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

את איימי ויינהאוס לא הכרתי לפני מותה. כמובן ששמעתי עליה לא מעט, אך מעולם לא ידעתי מי היא וגם לא טרחתי לברר. המראה שלה עורר בי חשד שמדובר כאן בעוד אחד ממוצרי הפלסטיק הפרובוקטיביים המשווקים חדשות לבקרים ע"י התעשייה המוסיקלית, משהו בדומה לליידי גאגא ושאר "כוכבים" שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא לעשות כסף ולמשוך תשומת לב. משעממים בעיניי... ומאחר שיש לי נטייה עזה לבררנות מוסיקלית  - התעלמתי ממנה נחרצות. אולם ביום שבו היא נפטרה יצא לי לקרוא עליה פוסט פרידה באתר "עונג שבת מאת גיאחה" והבנתי שטעיתי. לא, היא לא היתה תעשייתית. לא, היא לא היתה מלאכותית. והיא גם לא היתה מוצר מפלסטיק. היא היתה כנה, אמיתית, אותנטית. היא היתה אמנית. הקשבתי לשיריה ואהבתי את קולה ושירתה. קראתי אודותיה והזדעזעתי מסיפור חייה. וככל שהקשבתי וקראתי ונכנסתי אל תוך עולמה - הבנתי שיש כאן סיפור. סיפור עצוב, טראגי, סיפור שנוגע לא רק לחייה של איימי ויינהאוס אלא גם לחייהם של אמנים אחרים שחווים גם הם, במידה כזאת או אחרת, חוויות דומות לאלו שלה. ולמענם, ולמענה, וגם למעני - החלטתי להקדיש לה פוסט. פוסט של פרידה. פרידה מילדה אבודה. פרידה מילדה אבודה שהיתה לדמותה של טרגדיה.

יומני לאה גולדברג

"הפשע הגדול ביותר והיחיד: עצלות הרוח. ומתוך עצלות הרוח אין מודים בכך, וזה חמור שבעתיים. הרומן שלי. הלא כבר קודם ידעתי שאיננו טוב. בדבק המלאכותי הרגשתי מזמן. ובכל זאת, לפני שבועות מעטים חשבתי: אגמור ואוציא לשוק כך. תהיה סחורה טובה, משום שבכמה מובנים הוא טוב מן הספרים האחרים. ויהא לו מן תפקיד של 'המכתבים' ('מכתבים מנסיעה מדומה'). ביטחון בהצלחה, משום שהוא 'לא רע'. וזאת אני, היודעת כי כל דבר 'לא רע' הוא רע מאוד. היום החלטה ברורה: לכתוב אותו מחדש. להוציא כל מילה של שקר. להוציא כל 'אינטלקטואליות' מופרזת, כל ציטטה מיותרת. בלי רחמים. את המקומות 'המוצלחים' ביותר לזרוק, אם הם אינם האמת עצמה. זה לא קל. ואם לא אצליח, לא אוציא את הספר החוצה בשום אופן. מוותרת על השבחים וההצלחות" (מתוך "יומני לאה גולדברג"). 

פרנצ'סקה וודמן: כרוניקה מצולמת של מוות ידוע מראש

לאחרונה נתקלתי בכתבה אודות פרנצ'סקה וודמן, אמנית צילום שחיה ופעלה בארה"ב בשנות השישים והשבעים, והתאבדה כשהיא רק בת 22. לא הכרתי אותה לפני כן, והסיפור שלה הכאיב לי - בעיקר משום שהיא בורכה בכישרון גדול מאוד.

סטיבן קינג / על הכתיבה

לפני מספר שנים הייתי רשומה לספריה ושם השאלתי וקראתי הרבה מספריו של סטיבן קינג. קראתי אותם בהנאה גדולה, לעיתים סבלתי מהם ולעיתים התאכזבתי מהם (או מחלקים שלהם). באופן כללי אהבתי והערכתי את הכתיבה שלו, אבל העובדה הפשוטה היא שעד היום לא קניתי אף ספר שלו (אני מחזיקה בביתי רק ספרים שאני יודעת שאקרא שוב, לפחות עוד פעם אחת).