אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

כשהכרתי את בעלי יואב, הוא היה סטודנט שנה א' לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי מספר חודשי היכרות הוא עבר לגור איתי והביא איתו כמובן את חפציו שביניהם היה מחשב. בזמנו מחשבים לא היו דבר נפוץ ועבורי המחשב הזה היה גורם זר ומוזר שנכנס לי לבית, משהו מאוד לא מוכר ואפילו מפחיד, הרגשתי כאילו הוא איזו מין חיה נוהמת שרובצת אצלי בחדר השינה והייתי מתהלכת לידו על קצות האצבעות, עושה כל פעם עיקוף קטן כדי לא להתקרב אליו יותר מידי שמא הוא יידע שאני לידו ויחליט לטרוף אותי. בחיי, ממש פחדתי מהמחשב הזה. אבל יואב בכלל לא פחד ממנו ואפילו להיפך: הוא מאוד נהנה לעבוד איתו. הוא כתב עליו את כל העבודות שהוא היה צריך להגיש במסגרת לימודיו, ולאט לאט התרגלתי לקול תיקתוק המקלדת שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי. ולפעמים, כשיואב היה יושב לכתוב עבודה ומתקתק על המקלדת, הייתי שומעת קול שונה שנובע מהמקלדת שלו. קול אחר, קול של תיקתוק מהיר שיש בו דחיפות, דחף יצירתי, קול של להט ואש ותשוקת יצירה. הייתי מקשיבה לתיקתוק הקלידים שלו ואומרת לעצמי שזה בכלל לא סטודנט שכותב עבודה - זה אמן שיוצר יצירה. בשלב זה בחיי כבר הייתי בוגרת האקדמיה למוסיקה, כשמאחוריי כמה שנות ניסיון בזיהוי כשרונות, בעיקר במסגרת עבודתי כמורה למוסיקה וכיוצרת בעצמי אבל לא רק: רוב חיי הסתובבתי בסביבה אמנותית כזאת או אחרת, ורוב האנשים שהכרתי (חברים, בני זוג, מורים, וכד') היו אמנים או קרובים לאמנות במידה כלשהי. ומלבד זאת, יש לי איזשהו רדאר פנימי טבעי שמזהה אמנים מקילומטרים - אני פשוט מרגישה את הנפש של אנשים ומזהה את קולו של האמן ששוכן בתוכם גם אם בפועל אין להם שום קשר ליצירה או לאמנות. כזאת אני, מזהה נפשות. וכשהייתי שומעת את תיקתוק המקלדת מלא הלהט של יואב, היה ברור לי לחלוטין שהוא לא כותב עבודה. הוא כותב יצירה. הוא מספר סיפור. ותמיד תהיתי מה זה הסיפור הזה שהוא מספר, וכשקראתי את העבודה שהוא כתב ראיתי שצדקתי, הוא אכן כתב סיפור. כלומר טכנית הוא אמנם כתב עבודה אקדמית אבל היא היתה כתובה בצורה כ"כ מעניינת שזה נשמע ונקרא כמו סיפור - סיפור שלם עם התחלה, אמצע, וסוף.

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה

לפני מספר שנים בעלי קרא ספר באנגלית שנקרא Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking מאת המחברת סוזאן קיין. הוא קרא וסיכם אותו במסגרת עבודתו, ובמהלך הקריאה והסיכום הוא מצא את עצמו מתפעל מאוד מהתכנים שעלו בספר. הוא שיתף אותי במידע שהוא קרא - מדובר היה בפירורים מעטים יחסית לעושרו של הספר - ואני מצאתי את עצמי לא רק מתפעלת אלא לומדת על עצמי הרבה דברים. הרבה מאוד. למעשה, אפילו רק פירורי המידע המעטים והקטנים הללו החלו אצלי תהליך שינוי מאוד משמעותי בכל תחומי חיי. התובנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהמפגש עם הרעיונות של סוזאן קיין היו מרחיקות לכת עבורי. וככל שהרהרתי בכך הגעתי למסקנה שהתובנות הללו יכולות להיות משמעותיות לא רק עבורי אלא גם עבור אנשים נוספים, ובעיקר עבור יוצרים ואמנים. לכן החלטתי כבר אז לכתוב מאמר בבלוג אודות הנושא המעניין והחשוב הזה, וחיכיתי בקוצר רוח שהספר יתורגם לעברית על מנת שאוכל לקרוא אותו ולהביא לבלוג את המידע שרלוונטי בעיניי לקוראי הבלוג. ואכן, כשהספר תורגם לעברית רכשתי אותו וקראתי אותו בעיון, ואני מביאה כאן לפניכם תמצית מאוד קטנה מרוחב היריעה הגדול של הספר. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהמאמר שלפניכם אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מדובר בספר שהוא 300 עמודים עמוסי מידע, ואין לי שום כוונה או יכולת להקיף אותו במאמר אחד. מה גם שהרבה מהמאמר הוא תוספות והרחבות ופרשנויות משלי, כך שאין חפיפה הכרחית בין המאמר לספר. אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר על מנת שתוכלו להבין את הנושא הזה דרך עיניכם שלכם.

פתיחת אתר המוסיקה שלי

אני מאוד שמחה לבשר על פתיחת אתר המוסיקה החדש שלי. היצירות שהעליתי לאתר מתפרסות על פני 30 שנות יצירה, כשרוב היצירות הולחנו ב-10 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהן הולחנו בשנתיים-שלוש האחרונות ורואות אור לראשונה באתר. ומלבד העובדה שהלחנתי והפקתי את היצירות, יצרתי גם את כל תמונות הקאבר של היצירות והאמנות הוויזואלית שמופיעות באתר, וכן עיצבתי את האתר עצמו.

אתם מוזמנים להיכנס לאתר, הוא מאוד יפה וכיפי להאזנה ולצפייה. המוסיקה באתר מאוד מגוונת מבחינה רגשית וסגנונית, ויש גם וידאו, ביוגרפיה מעניינת, ועוד שלל הפתעות יפות ומעניינות. בקיצור - כיף. אני מזמינה אתכם להיכנס לבית המוסיקלי שלי ולשוטט בו כאוות נפשכם. Enjoy!  

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

לאחרונה נזכרתי ביצירה שלמדנו בשיעורי ספרות בתיכון - היצירה הידועה "האיליאדה והאודיסיאה" - ורציתי לרענן קצת את זכרוני בקשר לאותה יצירה. אצתי רצתי לוויקיפדיה כדי לחפש מידע אודותיה, ולפי מה שקראתי שם הבנתי שעד היום לא ברור במאה אחוז מי כתב אותה. כפי הנראה כתב אותה הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, אבל לא ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהוא אכן היה זה שכתב את האפוס הגדול והמשמעותי הזה.

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו

מהן הסיבות שמניעות אותנו ליצור? מה מניע את לידתה של יצירה? האם תמיד המניעים שלנו ליצור הם נפשיים ואמנותיים טהורים ללא שום התערבות חיצונית וחומרית? ובכן, לשאלות האלה יש הרבה תשובות, חלקן עלולות להיות אפילו מוזרות ומשונות לעיתים, ובהקשר הזה נתקלתי בסיפור יוצא דופן ומשעשע אודות דיימון ראניון - הסופר והעיתונאי - ואודות המקרה המוזר שגרם לו להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים המופתיים שלו. והחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה - גם כי הוא יפה ומצחיק, וגם כי אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על המוטיבציה ליצירה...

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

"אין לי כוחות מגנטיים ואין אני בעל נס. אני חפץ ללמד אתכם כדי שתדעו לרפא את עצמכם" (אמיל קואה).

"הבלתי-הכרתי מראה כישרון ואמנות מפליאה במימוש אידיאה. אם המוח הוגה איזו מחשבה על עובדה, על מעשה שנשלם, על מצב שהפך ממש - הבלתי-הכרתי יממש אידיאה זו. יוצא, שאם נתמיד במחשבות על האושר - נהיה מאושרים; אם נחשוב על בריאות - נבריא; אם נחשוב על טוב - נהיה טובים. המחשבה שבה נהגה תמיד, אם רק בגבול האפשר היא, נוטה להיהפך לתנאי ממשי בחיינו" (מתוך "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" / ס.ה. ברוקס).

סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)

שני סיפורים קצרים שמדגימים יפה את ההבדל בין "סור מרע" ל"עשה טוב", ואת העיקרון של ההנאה ככלי מעולה לריפוי.

שנה טובה, שנה תודה

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם, על שיר קולח ולב סולח, שבזכותם אני קיים. 

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על צחוק של ילד ושמי התכלת, על אדמה ובית חם, פינה לשבת, אשה אוהבת, שבזכותם אני קיים. 

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על יום של אושר, תמימות ויושר, על יום עצוב שנעלם, תשואות אלפיים וכפיים, שבזכותם אני קיים.
(תודה / מילים: עוזי חיטמן, לחן: עממי יווני, שירה: חיים משה)

הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו

המאמר שלפניכם עוסק בתיאוריה שהינה לדעתי התיאוריה המקיפה והכוללת ביותר של מבנה הנפש והתפתחותה. "תיאוריית האימאג'ו" שהגה ופיתח ד"ר הארוויל הנדריקס חושפת בפנינו באופן פשוט וברור, ועם זאת מעמיק בצורה יוצאת מן הכלל, את הקשיים הנפשיים שלנו, מסבירה את פשרם, ומעניקה לנו כלים מצוינים לפתרונם. התיאוריה מראה לנו כיצד ניתן לפתור את כל הבעיות הנפשיות שלנו - שמקורן בילדותנו - באמצעות תהליך ריפוי שאנחנו עוברים עם בני זוגנו. התיאוריה מסבירה מהם פצעי הילדות, כיצד למדנו בילדותנו להתגונן מפני פגיעה נפשית וכיצד סוגי ההתגוננות שפיתחנו מגבילים אותנו בעת בגרותנו, מהם שלבי הצמיחה הנפשית התקינה וכיצד הם נפגעים בעת גידול בלתי תקין, מהי השלמות הראשונית וכיצד ניתן לחזור אליה, מהו ההבדל בין אהבה להתאהבות, מהי זוגיות מודעת ומהי זוגיות בלתי-מודעת, מהו תהליך ההחלמה שאנו עוברים עם בני זוגנו, ועוד היבטים שמפורטים במאמר שלהלן. כמו כן, תוכלו למצוא לקראת סוף המאמר התייחסות לקשרים שבין תיאוריית האימאג'ו לבין חיי היצירה, קשרים שאני יצרתי בעצמי ולדעתי יכולים לעזור לאמנים לפתוח את גבולות הביטוי העצמי שלהם ולהתפתח באופן מאוד משמעותי כאמנים.

אני בסדר אתה בסדר

צריך לקום מהמיטה, צריך לגמור את החביתה, צריך לצחצח שיניים.
צריך להסתפר, צריך להיזהר, צריך לנוח בצהריים.
צריך לסדר את החדר, צריך לעטוף את הספר, צריך לשמוע בקול ההורים.
צריך להתרחץ, צריך להתאמץ, צריך להכין שיעורים.
צריך ללעוס לאט, צריך להיות נחמד, ולהגיד לאן אתה יוצא.
צריך וצריך, ומרוב שהצטרכתי - כבר שכחתי מה אני רוצה. אוף! 

(הצריך הזה / מילים: יהונתן גפן, לחן: יוני רכטר, שירה: אריק איינשטיין)

רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה

המאמר שלפניכם מוקדש לנושא הטיפול. מהו טיפול באופן כללי? מהו הטיפול הנפשי? אלו סוגי טיפול יש ואלו מהם מומלצים? מהו תהליך הריפוי? מה הקשר בין רעב, שובע וסיפוק צרכים לבין תהליך הריפוי? כיצד הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי תורמים לחיי היצירה? על אלה, ועוד, במאמר שלפניכם.

יומני לאה גולדברג

"הפשע הגדול ביותר והיחיד: עצלות הרוח. ומתוך עצלות הרוח אין מודים בכך, וזה חמור שבעתיים. הרומן שלי. הלא כבר קודם ידעתי שאיננו טוב. בדבק המלאכותי הרגשתי מזמן. ובכל זאת, לפני שבועות מעטים חשבתי: אגמור ואוציא לשוק כך. תהיה סחורה טובה, משום שבכמה מובנים הוא טוב מן הספרים האחרים. ויהא לו מן תפקיד של 'המכתבים' ('מכתבים מנסיעה מדומה'). ביטחון בהצלחה, משום שהוא 'לא רע'. וזאת אני, היודעת כי כל דבר 'לא רע' הוא רע מאוד. היום החלטה ברורה: לכתוב אותו מחדש. להוציא כל מילה של שקר. להוציא כל 'אינטלקטואליות' מופרזת, כל ציטטה מיותרת. בלי רחמים. את המקומות 'המוצלחים' ביותר לזרוק, אם הם אינם האמת עצמה. זה לא קל. ואם לא אצליח, לא אוציא את הספר החוצה בשום אופן. מוותרת על השבחים וההצלחות" (מתוך "יומני לאה גולדברג"). 

פחות הוא יותר: היכרות עם יצירות שעושות את המקסימום מהמינימום

הרבה אנשים חושבים שעוני ומחסור הם דברים רעים בהכרח, ושעדיף להימנע מהם ככל האפשר. גם אני חשבתי כך הרבה שנים, אולי בגלל שגדלתי בעוני ומחסור ושבעתי מזה לגמרי. יחד עם זאת, כשאני חושבת על הגדילה שלי ועל הגורמים שפיתחו את היצירתיות שלי, אני במובן מסוים מודה לעוני ולמחסור כי אני חושבת שבין השאר בזכותם למדתי להכיר את הכוחות הטמונים בי, ובזכותם למדתי לממש באופן עקבי את הגישה של "לעשות את המקסימום מהמינימום". יש אימרה שלפיה "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". אני אוהבת את האימרה הזאת כי היא מראה שדווקא המחסור יכול ללמד את האדם להפיק מעצמו את המיטב.

מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול

מי ששר
מעביר את הזמן בכיף
עד הלילה הוא כבר עייף
וישן כמו תינוק עד ששמש
שב לו מאמש
מי ששר
ואפילו אם יזייף
אלוהים את ראשו לוטף
ואז לרגע מי ששר
מאושר
(מי ששר / מילים: אהוד מנור, לחן ושירה: מתי כספי)

הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים

המאמר שלפניכם הוא השני בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת מוסיקה, אמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון - קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער? - עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני (הנוכחי) עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.

הסרט בילי אליוט

"רק שאלה אחרונה. האם אני יכולה לשאול אותך, בילי, מה אתה מרגיש כשאתה רוקד?"

 

"לא יודע, זו הרגשה טובה כזאת, בהתחלה זה קצת נוקשה אבל כשאני נכנס לזה אני שוכח הכל ואני... כאילו נעלם, כאילו נעלם... כאילו אני מרגיש שינוי בכל הגוף שלי, כאילו יש אש בגוף שלי ואני פשוט שם, עף כמו ציפור, כמו חשמל, כן, כמו חשמל"...

סטיבן קינג / על הכתיבה

לפני מספר שנים הייתי רשומה לספריה ושם השאלתי וקראתי הרבה מספריו של סטיבן קינג. קראתי אותם בהנאה גדולה, לעיתים סבלתי מהם ולעיתים התאכזבתי מהם (או מחלקים שלהם). באופן כללי אהבתי והערכתי את הכתיבה שלו, אבל העובדה הפשוטה היא שעד היום לא קניתי אף ספר שלו (אני מחזיקה בביתי רק ספרים שאני יודעת שאקרא שוב, לפחות עוד פעם אחת).