אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

כשהכרתי את בעלי יואב, הוא היה סטודנט שנה א' לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי מספר חודשי היכרות הוא עבר לגור איתי והביא איתו כמובן את חפציו שביניהם היה מחשב. בזמנו מחשבים לא היו דבר נפוץ ועבורי המחשב הזה היה גורם זר ומוזר שנכנס לי לבית, משהו מאוד לא מוכר ואפילו מפחיד, הרגשתי כאילו הוא איזו מין חיה נוהמת שרובצת אצלי בחדר השינה והייתי מתהלכת לידו על קצות האצבעות, עושה כל פעם עיקוף קטן כדי לא להתקרב אליו יותר מידי שמא הוא יידע שאני לידו ויחליט לטרוף אותי. בחיי, ממש פחדתי מהמחשב הזה. אבל יואב בכלל לא פחד ממנו ואפילו להיפך: הוא מאוד נהנה לעבוד איתו. הוא כתב עליו את כל העבודות שהוא היה צריך להגיש במסגרת לימודיו, ולאט לאט התרגלתי לקול תיקתוק המקלדת שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי. ולפעמים, כשיואב היה יושב לכתוב עבודה ומתקתק על המקלדת, הייתי שומעת קול שונה שנובע מהמקלדת שלו. קול אחר, קול של תיקתוק מהיר שיש בו דחיפות, דחף יצירתי, קול של להט ואש ותשוקת יצירה. הייתי מקשיבה לתיקתוק הקלידים שלו ואומרת לעצמי שזה בכלל לא סטודנט שכותב עבודה - זה אמן שיוצר יצירה. בשלב זה בחיי כבר הייתי בוגרת האקדמיה למוסיקה, כשמאחוריי כמה שנות ניסיון בזיהוי כשרונות, בעיקר במסגרת עבודתי כמורה למוסיקה וכיוצרת בעצמי אבל לא רק: רוב חיי הסתובבתי בסביבה אמנותית כזאת או אחרת, ורוב האנשים שהכרתי (חברים, בני זוג, מורים, וכד') היו אמנים או קרובים לאמנות במידה כלשהי. ומלבד זאת, יש לי איזשהו רדאר פנימי טבעי שמזהה אמנים מקילומטרים - אני פשוט מרגישה את הנפש של אנשים ומזהה את קולו של האמן ששוכן בתוכם גם אם בפועל אין להם שום קשר ליצירה או לאמנות. כזאת אני, מזהה נפשות. וכשהייתי שומעת את תיקתוק המקלדת מלא הלהט של יואב, היה ברור לי לחלוטין שהוא לא כותב עבודה. הוא כותב יצירה. הוא מספר סיפור. ותמיד תהיתי מה זה הסיפור הזה שהוא מספר, וכשקראתי את העבודה שהוא כתב ראיתי שצדקתי, הוא אכן כתב סיפור. כלומר טכנית הוא אמנם כתב עבודה אקדמית אבל היא היתה כתובה בצורה כ"כ מעניינת שזה נשמע ונקרא כמו סיפור - סיפור שלם עם התחלה, אמצע, וסוף.

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה

לפני מספר שנים בעלי קרא ספר באנגלית שנקרא Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking מאת המחברת סוזאן קיין. הוא קרא וסיכם אותו במסגרת עבודתו, ובמהלך הקריאה והסיכום הוא מצא את עצמו מתפעל מאוד מהתכנים שעלו בספר. הוא שיתף אותי במידע שהוא קרא - מדובר היה בפירורים מעטים יחסית לעושרו של הספר - ואני מצאתי את עצמי לא רק מתפעלת אלא לומדת על עצמי הרבה דברים. הרבה מאוד. למעשה, אפילו רק פירורי המידע המעטים והקטנים הללו החלו אצלי תהליך שינוי מאוד משמעותי בכל תחומי חיי. התובנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהמפגש עם הרעיונות של סוזאן קיין היו מרחיקות לכת עבורי. וככל שהרהרתי בכך הגעתי למסקנה שהתובנות הללו יכולות להיות משמעותיות לא רק עבורי אלא גם עבור אנשים נוספים, ובעיקר עבור יוצרים ואמנים. לכן החלטתי כבר אז לכתוב מאמר בבלוג אודות הנושא המעניין והחשוב הזה, וחיכיתי בקוצר רוח שהספר יתורגם לעברית על מנת שאוכל לקרוא אותו ולהביא לבלוג את המידע שרלוונטי בעיניי לקוראי הבלוג. ואכן, כשהספר תורגם לעברית רכשתי אותו וקראתי אותו בעיון, ואני מביאה כאן לפניכם תמצית מאוד קטנה מרוחב היריעה הגדול של הספר. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהמאמר שלפניכם אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מדובר בספר שהוא 300 עמודים עמוסי מידע, ואין לי שום כוונה או יכולת להקיף אותו במאמר אחד. מה גם שהרבה מהמאמר הוא תוספות והרחבות ופרשנויות משלי, כך שאין חפיפה הכרחית בין המאמר לספר. אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר על מנת שתוכלו להבין את הנושא הזה דרך עיניכם שלכם.

פתיחת אתר המוסיקה שלי

אני מאוד שמחה לבשר על פתיחת אתר המוסיקה החדש שלי. היצירות שהעליתי לאתר מתפרסות על פני 30 שנות יצירה, כשרוב היצירות הולחנו ב-10 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהן הולחנו בשנתיים-שלוש האחרונות ורואות אור לראשונה באתר. ומלבד העובדה שהלחנתי והפקתי את היצירות, יצרתי גם את כל תמונות הקאבר של היצירות והאמנות הוויזואלית שמופיעות באתר, וכן עיצבתי את האתר עצמו.

אתם מוזמנים להיכנס לאתר, הוא מאוד יפה וכיפי להאזנה ולצפייה. המוסיקה באתר מאוד מגוונת מבחינה רגשית וסגנונית, ויש גם וידאו, ביוגרפיה מעניינת, ועוד שלל הפתעות יפות ומעניינות. בקיצור - כיף. אני מזמינה אתכם להיכנס לבית המוסיקלי שלי ולשוטט בו כאוות נפשכם. Enjoy!  

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

לאחרונה נזכרתי ביצירה שלמדנו בשיעורי ספרות בתיכון - היצירה הידועה "האיליאדה והאודיסיאה" - ורציתי לרענן קצת את זכרוני בקשר לאותה יצירה. אצתי רצתי לוויקיפדיה כדי לחפש מידע אודותיה, ולפי מה שקראתי שם הבנתי שעד היום לא ברור במאה אחוז מי כתב אותה. כפי הנראה כתב אותה הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, אבל לא ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהוא אכן היה זה שכתב את האפוס הגדול והמשמעותי הזה.

מחווה ליצירתו של שאול בן שאול: שירי הייקו ויצירות נוספות

בקרקס הנודד
תוהה על מהות הקיום
בעברית פלאית
הלא היא היא המולדת האמיתית -
שם אני מוסד של איש אחד.

(בקרקס הנודד / שאול בן שאול)

לודוויג ואן בטהובן וצוואת הייליגנשטט

אחד התיעודים המרתקים והמצמררים ביותר בתולדות המוסיקה הוא "צוואת הייליגנשטט" שכתב לודוויג ואן בטהובן כשהיה בן 32, צוואה שהופנתה אל שני אחיו - קארל ויוהאן - ובה הוא מתאר את תהליך ההידרדרות השמיעתית שלו ואת השפעתה על חייו הרגשיים. הוא החל לאבד את שמיעתו בהיותו בשנות העשרים לחייו, ומאז שמיעתו הלכה והידרדרה עד מותו בגיל 57. במשך כשלושים שנה חי בטהובן עם נכות שאין מזעזעת כמוה עבור מלחין, כשהוא מתבסס כמעט אך ורק על שמיעתו הפנימית כדי להפיק מעצמו כ"כ הרבה מוסיקה, כ"כ הרבה יופי, כ"כ הרבה עומק רוחני ורגשי.

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו

מהן הסיבות שמניעות אותנו ליצור? מה מניע את לידתה של יצירה? האם תמיד המניעים שלנו ליצור הם נפשיים ואמנותיים טהורים ללא שום התערבות חיצונית וחומרית? ובכן, לשאלות האלה יש הרבה תשובות, חלקן עלולות להיות אפילו מוזרות ומשונות לעיתים, ובהקשר הזה נתקלתי בסיפור יוצא דופן ומשעשע אודות דיימון ראניון - הסופר והעיתונאי - ואודות המקרה המוזר שגרם לו להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים המופתיים שלו. והחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה - גם כי הוא יפה ומצחיק, וגם כי אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על המוטיבציה ליצירה...

שנה טובה, שנה תודה

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם, על שיר קולח ולב סולח, שבזכותם אני קיים. 

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על צחוק של ילד ושמי התכלת, על אדמה ובית חם, פינה לשבת, אשה אוהבת, שבזכותם אני קיים. 

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על יום של אושר, תמימות ויושר, על יום עצוב שנעלם, תשואות אלפיים וכפיים, שבזכותם אני קיים.
(תודה / מילים: עוזי חיטמן, לחן: עממי יווני, שירה: חיים משה)

המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

"כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהיתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אִמה. כנראה נראתה נחמדה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה: 'הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!'. יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף" (מתוך "פיטר פן" / ג'יימס מתיו בארי).

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

את איימי ויינהאוס לא הכרתי לפני מותה. כמובן ששמעתי עליה לא מעט, אך מעולם לא ידעתי מי היא וגם לא טרחתי לברר. המראה שלה עורר בי חשד שמדובר כאן בעוד אחד ממוצרי הפלסטיק הפרובוקטיביים המשווקים חדשות לבקרים ע"י התעשייה המוסיקלית, משהו בדומה לליידי גאגא ושאר "כוכבים" שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא לעשות כסף ולמשוך תשומת לב. משעממים בעיניי... ומאחר שיש לי נטייה עזה לבררנות מוסיקלית  - התעלמתי ממנה נחרצות. אולם ביום שבו היא נפטרה יצא לי לקרוא עליה פוסט פרידה באתר "עונג שבת מאת גיאחה" והבנתי שטעיתי. לא, היא לא היתה תעשייתית. לא, היא לא היתה מלאכותית. והיא גם לא היתה מוצר מפלסטיק. היא היתה כנה, אמיתית, אותנטית. היא היתה אמנית. הקשבתי לשיריה ואהבתי את קולה ושירתה. קראתי אודותיה והזדעזעתי מסיפור חייה. וככל שהקשבתי וקראתי ונכנסתי אל תוך עולמה - הבנתי שיש כאן סיפור. סיפור עצוב, טראגי, סיפור שנוגע לא רק לחייה של איימי ויינהאוס אלא גם לחייהם של אמנים אחרים שחווים גם הם, במידה כזאת או אחרת, חוויות דומות לאלו שלה. ולמענם, ולמענה, וגם למעני - החלטתי להקדיש לה פוסט. פוסט של פרידה. פרידה מילדה אבודה. פרידה מילדה אבודה שהיתה לדמותה של טרגדיה.

הילדים שלנו - על חינוך מוסיקלי ואמנותי לילדים ונוער

במהלך חיי המקצועיים כמורה, פעמים רבות הורים שאלו אותי שאלות לגבי החינוך המוסיקלי של ילדיהם. שאלות אלו היו מגוונות מאוד, וכולן כאחת הבהירו לי שעולם המוסיקה נתפס כבלתי מובן ומסתורי מאוד בעיני הורים אלו. תפיסה זו הותירה אותם מבולבלים ואובדי עצות לגבי הבחירה הנכונה ביותר שהם יכולים לעשות עבור ילדיהם בכל הנוגע לחינוכם המוסיקלי, ופעמים רבות הרגשתי שחסר להורים אלו מידע מסודר, מעין מפה שתעזור להם להתמצא בעולם החינוך המוסיקלי. לכן החלטתי לכתוב מאמר שמוקדש כולו לחינוך מוסיקלי לילדים ונוער, מעין מדריך להורים, שבו אני נותנת הסברים, הכוונות, כלים ועצות באופן ברור ונגיש לכל. המאמר מיועד בעיקר להורים ואני כותבת אותו מתוך פניה ישירה אל ההורים עצמם. יחד עם זאת אני חושבת שגם מורים ותלמידים למוסיקה יכולים ללמוד ממנו, וגם מוסיקאים ואמנים בכלל, משום שהוא עוסק למעשה בתיאור ופירוק המכלול השלם של ההתפתחות המוסיקלית והאמנותית. 

יומני לאה גולדברג

"הפשע הגדול ביותר והיחיד: עצלות הרוח. ומתוך עצלות הרוח אין מודים בכך, וזה חמור שבעתיים. הרומן שלי. הלא כבר קודם ידעתי שאיננו טוב. בדבק המלאכותי הרגשתי מזמן. ובכל זאת, לפני שבועות מעטים חשבתי: אגמור ואוציא לשוק כך. תהיה סחורה טובה, משום שבכמה מובנים הוא טוב מן הספרים האחרים. ויהא לו מן תפקיד של 'המכתבים' ('מכתבים מנסיעה מדומה'). ביטחון בהצלחה, משום שהוא 'לא רע'. וזאת אני, היודעת כי כל דבר 'לא רע' הוא רע מאוד. היום החלטה ברורה: לכתוב אותו מחדש. להוציא כל מילה של שקר. להוציא כל 'אינטלקטואליות' מופרזת, כל ציטטה מיותרת. בלי רחמים. את המקומות 'המוצלחים' ביותר לזרוק, אם הם אינם האמת עצמה. זה לא קל. ואם לא אצליח, לא אוציא את הספר החוצה בשום אופן. מוותרת על השבחים וההצלחות" (מתוך "יומני לאה גולדברג"). 

פחות הוא יותר: היכרות עם יצירות שעושות את המקסימום מהמינימום

הרבה אנשים חושבים שעוני ומחסור הם דברים רעים בהכרח, ושעדיף להימנע מהם ככל האפשר. גם אני חשבתי כך הרבה שנים, אולי בגלל שגדלתי בעוני ומחסור ושבעתי מזה לגמרי. יחד עם זאת, כשאני חושבת על הגדילה שלי ועל הגורמים שפיתחו את היצירתיות שלי, אני במובן מסוים מודה לעוני ולמחסור כי אני חושבת שבין השאר בזכותם למדתי להכיר את הכוחות הטמונים בי, ובזכותם למדתי לממש באופן עקבי את הגישה של "לעשות את המקסימום מהמינימום". יש אימרה שלפיה "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". אני אוהבת את האימרה הזאת כי היא מראה שדווקא המחסור יכול ללמד את האדם להפיק מעצמו את המיטב.

פרנצ'סקה וודמן: כרוניקה מצולמת של מוות ידוע מראש

לאחרונה נתקלתי בכתבה אודות פרנצ'סקה וודמן, אמנית צילום שחיה ופעלה בארה"ב בשנות השישים והשבעים, והתאבדה כשהיא רק בת 22. לא הכרתי אותה לפני כן, והסיפור שלה הכאיב לי - בעיקר משום שהיא בורכה בכישרון גדול מאוד.

הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים

המאמר שלפניכם הוא השני בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת מוסיקה, אמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון - קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער? - עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני (הנוכחי) עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.

קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?

המאמר שלפניכם הוא הראשון בצמד מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של דיסוננט וקונסוננט - מתח והרפיה - ומעניקים כלים להבנת מוסיקה, אמנות, והחיים בכלל מנקודת מבט פנימית, מהותית. כפי שתראו בהמשך, מדובר במאמרי יסוד שנוגעים בשאלות בסיסיות הקשורות ישירות למציאות שבה אנו חיים, ומנסים לתת עליהן תשובות ברורות ומנומקות תוך התייחסות לתיאוריה המוסיקלית והשלכותיה על כל תחומי החיים. המאמר הראשון (הנוכחי) עוסק במהותם של המתח וההרפיה וכיצד הם באים לידי ביטוי במוסיקה, באמנות ובחיים בכלל, והמאמר השני - הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים - עוסק במשמעותם של המתח וההרפיה תוך התבוננות בהתפתחות ההיסטורית של הנפש המערבית באמצעות הכלים שהתיאוריה המוסיקלית מעניקה לנו. ניתן לקרוא את כל אחד מהמאמרים כמאמר עצמאי ובלי קשר מחייב אחד לשני, אבל אני מאוד ממליצה לקרוא אותם כצמד מאמרים הקשורים זה לזה - ועדיף לקרוא אותם לפי סדר כתיבתם.

הסרט בילי אליוט

"רק שאלה אחרונה. האם אני יכולה לשאול אותך, בילי, מה אתה מרגיש כשאתה רוקד?"

 

"לא יודע, זו הרגשה טובה כזאת, בהתחלה זה קצת נוקשה אבל כשאני נכנס לזה אני שוכח הכל ואני... כאילו נעלם, כאילו נעלם... כאילו אני מרגיש שינוי בכל הגוף שלי, כאילו יש אש בגוף שלי ואני פשוט שם, עף כמו ציפור, כמו חשמל, כן, כמו חשמל"...

הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"

יש דברים שאני רואה או שומעת ואומרת לעצמי "הנה, התיאוריה המוסיקלית עובדת". כמובן, היא עובדת תמיד, כי היא נכונה. אבל יש מקרים שבהם התיאוריה מוכיחה את עצמה באופן קיצוני, מובהק, בוטה, פשטני. זהו המקרה בסרט "101 כלבים וגנבים". אכן, בד"כ החיים והמוסיקה אינם מחולקים לטוב ורע או שחור ולבן, וזה מה שעושה את לימודי התיאוריה לכ"כ מעניינים ומורכבים. אבל לעיתים מזדמנים לנו מקרים של שחור ולבן שבזכותם אנחנו יכולים להבין טוב יותר את גווני האפור למיניהם. במובן זה, הפשטנות והקיצוניות - הקלישאות בעצם - יכולות לשרת אותנו היטב אם רק נדע ללמוד מהן.

סטיבן קינג / על הכתיבה

לפני מספר שנים הייתי רשומה לספריה ושם השאלתי וקראתי הרבה מספריו של סטיבן קינג. קראתי אותם בהנאה גדולה, לעיתים סבלתי מהם ולעיתים התאכזבתי מהם (או מחלקים שלהם). באופן כללי אהבתי והערכתי את הכתיבה שלו, אבל העובדה הפשוטה היא שעד היום לא קניתי אף ספר שלו (אני מחזיקה בביתי רק ספרים שאני יודעת שאקרא שוב, לפחות עוד פעם אחת).

לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום

"אלה החולמים בהקיץ מודעים לדברים רבים הנמלטים מאלה החולמים רק בשנתם. בחזונותיהם האפורים הם מציצים אל הנצחי, ובהתעוררם הם מתפעמים לגלות כי עמדו על סף גילוי הסוד העצום. הם חודרים, אף כי ללא הגה או מצפן, אל תוך האוקיינוס הענק של 'האור שאין לבטאו', ושוב, כמו בהרפתקאותיו של הגיאוגרף הנובי קלודיוס-תלמי מאלכסנדריה, 'הם עמדו לפני ים של צללים והתכוונו לחקור את מה שהכיל'" (מתוך "אלאונורה" / אדגר אלן פו).