"אין לי כוחות מגנטיים ואין אני בעל נס. אני חפץ ללמד אתכם כדי שתדעו לרפא את עצמכם" (אמיל קואה).
"הבלתי-הכרתי מראה כישרון ואמנות מפליאה במימוש אידיאה. אם המוח הוגה איזו מחשבה על עובדה, על מעשה שנשלם, על מצב שהפך ממש - הבלתי-הכרתי יממש אידיאה זו. יוצא, שאם נתמיד במחשבות על האושר - נהיה מאושרים; אם נחשוב על בריאות - נבריא; אם נחשוב על טוב - נהיה טובים. המחשבה שבה נהגה תמיד, אם רק בגבול האפשר היא, נוטה להיהפך לתנאי ממשי בחיינו" (מתוך "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" / ס.ה. ברוקס).
לאחרונה קראתי בשנית ספר שקראתי לפני כ-10 שנים ורציתי לשתף אתכם בהתפעלות שלי ממנו. הספר נקרא "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" והוא עוסק בהיבטים רבים ושונים של האוטוסוג'סטיה. אמיל קוּאֶה (1926 - 1857) היה בתחילת דרכו רוקח, וברבות הימים הפך למטפל בעל שם עולמי לטיפול באמצעות שכנוע עצמי (ראו כאן וגם כאן ביוגרפיות של קואה, באנגלית). כשקוּאֶה היה רוקח הוא הבחין בתגובותיהם של אנשים לתרופת ה"פלציבו" ובעקבות כך הוא פיתח שיטת ריפוי שמתבססת על האמונה ביכולת להירפא. היתה לו מרפאה בננסי (צרפת), ובמרפאתו הוא קיבל בכל יום עשרות רבות של מטופלים שבאו אליו על מנת להחלים ממחלותיהם. קואה לימד אותם כיצד לרפא את עצמם בעצמם, ובאמצעות שיטתו חולים רבים חזרו לעשתונותיהם במהירות מפליאה - כמעט ניסית. התיאוריה של קואה היא מאוד פשוטה, כמו גם שיטת הטיפול עצמה, מה שעלול לעורר אי אלו תמיהות בקרב ציניקנים החושבים שמחלה היא דבר מסובך, שריפוי הוא דבר מסובך, ושהחיים הם דבר מסובך. לא כך סבר קואה. החשיבה שלו כ"כ בהירה, כ"כ הגיונית, כ"כ אנושית ומעוררת התפעלות. במאמר שלפניכם אני מתארת בקצרה את הדברים העיקריים שעוררו את התפעלותי בגישתו של קואה, בתקווה שבכך אעורר גם את ההתפעלות שלכם. אתם מוזמנים להתפעל יחד איתי.
לפני שנתחיל במאמר, ברצוני לומר כמה מילים בנוגע לספר עצמו: הספר האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה נכתב ע"י ס.ה. ברוקס, אנגלי שהגיע לצרפת בשנת 1921 על מנת לשהות במחיצתו של קואה וללמוד את שיטתו. מדובר בספר קטן (כ-150 עמודים, כולל הקדמות ותוספות שונות) שכתוב באופן מאוד ברור, מובנה מצוין, תמציתי, קולח ומרתק. פרקי הספר עוסקים בתיאור השיטה, בתיאור עבודתו של קואה עם המטופלים שלו, ובהסברים ברורים ותמציתיים לגבי יישום השיטה הלכה למעשה. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1929 בתרגומו של משה פלדנקרייז. למיטב הבנתי הספר יצא מאז בכמה מהדורות, אולם המהדורה שברשותי היא משנת 1977 ויש לה כמה חסרונות בולטים שחשוב לי לציין אותם בפניכם. לא כ"כ ברור לי האם החסרונות הללו נמצאים בכל המהדורות של הספר, אולם אם אתם מתכוונים לרכוש את הספר כדאי שתהיו מוכנים לכך שעלולות להיות בו בעיות כגון עריכה גרפית ולשונית גרועה ושפה ארכאית וקשה לקריאה. העימוד של המהדורה שברשותי הוא גרוע מאוד, הפסיקים מופיעים באמצע השורה ולא בתחתיתה, המרכאות נראות משונות מאוד והטקסט כתוב בעברית קשה וישנה מאוד, לא קולחת. לי באופן אישי היה קשה לקרוא את הספר עקב הבעיות האלה. ייתכן שישנן מהדורות אחרות שבהן כבר תיקנו את המעוות, אולם הספר שברשותי העמיד בפניי אתגר קשה ביותר לקריאה. ובכ"ז - עמדתי באתגר וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ולא רק פעם אחת אלא אפילו פעמיים. למה? כי הוא ספר מרתק מאוד. ולכן אני ממליצה עליו בחום רב למרות הבעיות שיש בו. במאמר שלפניכם אני מציגה רק מעט מזעיר מהספר (יש לציין שכל הציטוטים שמופיעים כאן במאמר לקוחים מתוך הספר), והמאמר אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מה גם שהמאמר שכאן הוא סוג של פרשנות משלי על תכניו של הספר, כך שמדובר בסוג של תיווך ולא בהעברה מדויקת של תכני הספר. קריאתו של הספר ויישום שיטתו של קואה מעניקים כלים מצוינים להתמודדות עם רוב הבעיות שאנחנו נתקלים בהן במהלך חיינו, בין אם מדובר בריפוי מחלות ובין אם מדובר בפתרון בעיות ושיפור כללי של איכות החיים. לכן אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר.
האוטוסוג'סטיה:
"אבל חסרים אנו את ערכה האמיתי של האוטוסוג'סטיה כל זמן שאנו מביטים עליה כעל רפואה. ראשית היא אמצעי לתרבות עצמית, ואמצעי הרבה יותר כביר מאשר היה לנו עד עתה. היא מכשירה אותנו לפתוח הסגולות השכליות שאנו חסרים: היצרנות, כוח השפיטה, דמיון יוצר, כל מה שעוזר לנו להביא מפעל חיים לסופו המוצלח. רובנו חשים ביכולות שנגדעו, כוחות שלא התפתחו דיים, אימפולסים שהופרעו בגידולם. כל אלה הינם כעצים ביער בבלתי-הכרתי שלנו, אשר נשארו באִיבם מחוסר אוויר ושמש, מפני הצל שהעיבו עליהם שכניהם. בעזרת האוטוסוג'סטיה נביא בהם כוח צמיחה שיגדלם לפִּרְיה בחיינו ההכרתיים".
אוטוסוג'סטיה היא למעשה שיכנוע עצמי שאנחנו נוקטים כלפי עצמנו. סוג של שטיפת מוח, בעצם. "אני לא מסוגל", "אני לא אצליח", "אני יכול לעבור את המבחן הזה", "אני אנגן מצוין בקונצרט הזה", וכד' - כל אלו הן סוגסטיות שאנחנו אומרים לעצמנו פעמים רבות ביום, והן ניזונות מניסיון החיים שלנו, מהידע שלנו אודות עצמנו ומהדימוי העצמי שלנו. התשובה לשאלה "מי אני?" היא למעשה סיכומן של כל הסוגסטיות כולן, והיא אומרת: "אתה הוא מי שאתה מאמין שאתה", ז"א - אתה הוא מי שהצלחת לשכנע את עצמך שאתה. כך, כל חיינו נצבעים בצבע של הסוגסטיה העצמית שלנו, בין אם היא נכונה ובין אם לא. הנה ציטוט מהספר שממחיש זאת היטב: "הסוגסטיה העצמית הזאת הוא פרוצס רגיל בחיי יום יום. שימו נא קרש, אורכו עשרה מטרים ורוחבו עשרים וחמישה סנטימטרים, על הרצפה ותעברו עליו. איש לא ייכשל בעברו עליו. אבל מיתחו-נא אותו הקרש באוויר, בין שני מגדלים, ואיש לא יעז ללכת עליו, כי כל אחד יאמין שיפול, ועל כן - יפול. כל רעיון שואף להגשמתו, והוא הוא נעשה גם הכוח הגורם להגשמתו". אכן, גם כשהסוגסטיה לא נכונה היא פועלת עלינו בעוצמה גדולה ומכוונת אותנו למימוש עצמי שתואם את הדימוי העצמי שלנו - לטוב ולרע.
ההוויה האנושית מורכבת משני חלקים שכל הזמן מנהלים משא ומתן בינם לבין עצמם: המודע והלא-מודע (או ההכרתי והבלתי-הכרתי). פעמים רבות אנחנו שואפים להשיג דברים שסותרים את התכנים המצויים בלא-מודע שלנו. המודע רוצה, והלא-מודע מכשיל אותו. למה? כי ללא-מודע יש תוכנית משל עצמו לגבי חיינו, תוכנית שמביאה בחשבון הרבה יותר צרכים ורגשות ורצונות מאשר המודע: "האדם הנראה הנו המסווה בלבד, עצמיותו הממשית תשכון מאחורי צעיף הבלתי-הכרתי. הבלתי-הכרתי הוא גם תחנת כוח. הוא מושב הרגשות האינסטינקטיביים, והם הכוח המניע שבחיינו". אנשים רבים חושבים שהם פועלים מתוך רציונליות צרופה, ואינם מבינים שמי שבאמת מנהל את הצגת חייהם הוא הלא-מודע, אותו חלק בנפשם שמסתתר מאחורי צעיף בלתי נראה ומושך בחוטים של חייהם. המודע הרציונלי הוא רק כלי שבאמצעותו מממש הלא-מודע את הצרכים העמוקים והאינסטינקטיביים שלנו, והוא למעשה משרת של הלא-מודע, בעוד הלא-מודע הוא ה"בוס" של חיינו.
אם כן, אם אנחנו מבינים את השפעתו העצומה של הלא-מודע על חיינו, נוכל להבין מדוע כשישנם בלא-מודע שלנו תכנים שליליים ששוללים אותנו, חיינו עלולים להידרדר לכדי מחלות, אסונות, תאונות, כשלונות, מצוקות, בעיות, ובקיצור - לכדי חיים שליליים ובלתי מספקים עבורנו. המסרים שספגנו מאז ילדותנו בדבר הדימוי העצמי שלנו, היכולות שלנו, הכשרונות שלנו, וכד' - מסרים אלו נשארים בלא-מודע שלנו ומלווים אותנו בכל מעשינו, לטוב ולרע. אם אנחנו מרגישים חזקים, בריאים ובעלי יכולת, או לחילופין - חלשים, נרפים ובלתי מסוגלים - אנחנו ניישם את הרגשות הללו בכל היבטי חיינו. אוטוסוג'סטיה, אם כן, יכולה להיות סוגסטיה לא-מודעת שנכנעת לסוגסטיות המוכרות שלנו, או לחילופין - סוגסטיה מודעת שמציעה אפשרות אחרת. אם אדם "למד" על עצמו מאז ילדותו שהוא "לא טוב בחשבון" - אותו אדם ייתקל בקשיים גדולים כשהוא יצטרך לערוך חשבון פשוט. למה? כי הוא "יודע על עצמו" שהוא "בלתי מסוגל" לחשיבה מתמטית. אם אדם זה לא יזדקק במהלך חייו לכישורים מתמטיים, לא תהיה לו סיבה לשנות את הסוגסטיות הללו והוא יוכל להמשיך כל חייו לדבוק בהן ולומר על עצמו "אני לא טוב בחשבון, אני לא טוב בחשבון, אני לא טוב בחשבון" מבלי שהדבר יזיק לו בצורה משמעותית. ראיתי אנשים כאלה ששוטפים לעצמם את המוח באמירות שליליות לגבי עצמם, כאילו במגמה לחזק עוד יותר את תחושת הכישלון שלהם בתחומים מסוימים. ההתנהגות הזאת משקפת לדעתי צורך מאוד עמוק - הצורך בזהות ברורה ומוגדרת. במהלך הגדילה שלנו אנחנו מעצבים לעצמנו דימוי עצמי שנובע מסך כל הדיעות שיש לנו ולאחרים על עצמנו, וכשאנחנו גדלים אנחנו נצמדים בקנאות לדימוי העצמי הזה - בין אם הוא עוזר לנו ובין אם הוא מזיק לנו - משום שהוא הופך להיות מקור היציבות הנפשית שלנו. "אני לא טוב בחשבון" הופך ברבות הימים ל"אני אבחר מסלול מקצועי שמביא בחשבון את העובדה שאני לא טוב בחשבון", וכך אנחנו חוצבים את דרכנו בחיים לפי הסוגסטיות שטמונות בלא-מודע שלנו ומעניקות לנו תחושת יציבות בחיים. אולם, מה קורה כאשר הדימוי העצמי שלנו עומד לנו לרועץ בפני ההגשמה העצמית שלנו? במקרה כזה נרצה לשנות את הדימוי העצמי - או חלקים ממנו - כך שיתאים בצורה יותר טובה לצרכים האמיתיים שלנו. ולשם כך אנחנו יכולים להיעזר באוטוסוג'סטיה החיובית המודעת שמאפשרת לנו לצאת מהמעגל הכרוני של סוגסטיות שליליות שמכשילות אותנו בחיים.
עפ"י גישתו של קואה, ישנה הבחנה ברורה בין הרצון לדמיון. הרצון הוא כוח שנובע מהמודע, והוא כוחני וכפייתי וכרוך תמיד במאמץ יתר שמעיב על האפשרות לשנות באמת את חיינו. כל מה שאנחנו נובע מהדימוי העצמי שלנו, הווה אומר: מהדמיון שלנו, מהאופן שבו אנחנו מדמיינים את עצמנו. לפיכך, אם אנחנו רוצים לשנות משהו בחיינו, עלינו להתחיל מהדמיון ולא מהרצון. אם אנחנו רוצים להיות טובים בחשבון - עלינו לדמיין את עצמנו כטובים בחשבון. אם אדם מנסה להכריח את עצמו להיות טוב בחשבון, הוא לעולם לא יצליח בכך כל עוד הוא לא שינה את האופן שבו הוא רואה את עצמו - האופן שבו הוא מדמיין את עצמו. הדמיון הוא כוחו של הלא-מודע, והלא-מודע הוא זה שמכוון אותנו אל היעדים שהצבנו לעצמנו. לכן אנחנו צריכים לדבר עם הלא-מודע בשפה שלו - היא שפת הדמיון. ובכן, תשאלו, האם גישה כזאת היא בכלל מציאותית? הרי לפי הגישה הזאת האדם צריך בעצם לחיות באשליות ודמיונות שווא ולהתעלם מהמציאות האמיתית שלו! מה, אנחנו צריכים לחיות באשליות כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו? ובכן, עפ"י תפיסתו של קואה, כל מה שאנחנו נובע מהדמיון ומהלא-מודע שלנו, ולפיכך אם נגיד על עצמנו דברים טובים - כל עוד הם בגבול האפשר - הם אלו שיהפכו למציאות החדשה שלנו. כך שהאוטוסוג'סטיה היא לא כלי של אשליה עצמית אלא כלי שמאפשר לנו יצירת מציאות חדשה, מציאות שנובעת מהשאיפה לשנות את התכנים השליליים המצויים בלא-מודע שלנו ולהחליפם במסרים חיוביים. מדובר, אם כן, בתהליך יצירתי שבו אנחנו "מחליפים דיסקט" ועוברים למציאות חדשה שבראנו לעצמנו ע"י שיתוף פעולה בריא בין המודע ללא-מודע. מה גם שכל עוד אנחנו לא ממש מכירים את עצמנו, אנחנו בכל מקרה חיים באשליות. הדימוי העצמי שלנו הוא בכל מקרה כוזב כל עוד הוא בנוי מהמסרים השליליים שספגנו במהלך גדילתנו (למשל, אותו אדם שבטוח במאה אחוז שהוא "לא טוב בחשבון" - האם הוא באמת צודק? עד היום לימדתי כ"כ הרבה תלמידים שהיו בטוחים במאה אחוז שהם "טובים בזה" ו"לא טובים בההוא", והוכחתי להם לא פעם ולא פעמיים שהם טועים באבחנות שלהם לגבי עצמם. לכן, ככל שהדבר תלוי בי, אני יכולה לומר לכם שאני בטוחה במאה אחוז שמה שאנחנו חושבים על עצמנו הוא ברוב המקרים טעות אחת גדולה). לכן, כל עוד זהו המצב, עדיף לדעתי לחזק את כוחות הנפש ולהגיד על עצמנו דברים חיוביים, ולאחר שנתחזק נוכל להכיר טוב יותר את המציאות הפנימית האמיתית שלנו.
אוטוסוג'סטיה אם כן היא דרך לחזק את כוחות הנפש והגוף ע"י אמירת דברים חיוביים על עצמנו. אם נסכם את העניין בפשטות נוכל לומר שכשאנחנו עושים אוטוסוג'סטיה חיובית, אנחנו למעשה אומרים על עצמנו שאנחנו בסדר. ללא תנאים. אנחנו בסדר גמור, מרגישים טוב מבחינה גופנית ונפשית, ומסוגלים להתמודד עם כל דבר שהחיים מזמנים לנו. למעשה, אוטוסוג'סטיה חיובית היא כלי מצוין לניקוי מסרים שליליים ששוכנים בתוכנו ומפריעים לנו לחיות את חיינו. וכפי שנאמר בספר: "המבוגר בימינו נושא בבלתי-הכרתי שלו זיכרון גדוש ומטופל בסוגסטיות רעות שנערמו מילדותו. תפקידה הראשון של האוטוסוג'סטיה יהיה לבער אחרי ערימת פסיגים שכלית זו. לפני היעשות זאת לא יופיע 'האדם', והכוחות היוצרים שבאוטוסוג'סטיה לא ייצרו".
אוטוסוג'סטיה חיובית עומדת בניגוד גמור לאופן הגדילה שלנו ובניגוד גמור לאווירה החברתית-תרבותית שסובבת אותנו. אנחנו חיים בתוך שליליות גדולה מאוד, והשליליות הזאת היא שגורמת לרוב המחלות הגופניות והנפשיות של המין האנושי. וכפי שנאמר בספר: "אבל אין פרוצס זה נגמר עם הפרט. מחשבות החברה מתממשות בתנאים חברתיים, ושל האנושיות - בתנאים עולמיים. מה יהיה יחסו של דור שגדל על תורת ועבודת האוטוסוג'סטיה לשאלות החברתיות והבינלאומיות שלנו? היכולים הפחד והחולי לאחוז באומה לאחרי שהוסרו מחיי הפרט? התוסיף תאוות הבצע ותעתועי דמיון הבעלות להתקיים, גם אחרי היות האושר בלב האדם?". יחד עם זאת, יש לזכור שניתן לשנות את האווירה הנפשית הזאת. במרפאתו של קואה המחלות והשליליוּת נתפסו כפחותות ערך, והוא התייחס אליהן בקלילות ובהומור כיאה למטפל אמיתי: "אכן שלילת החשיבות שבמחלה היא אופיה של המרפאה של קואה. אין משתחווים כאן למחלה כלמושל עריץ המפיל חתיתו על כל המתקרב. שוחקים לה כאן, אימותיה נראות ע"י כך כפחותות ערך, וקורבנותיה יצחקו לה לבסוף". אם אנחנו - כיחידים וכחברה - מדגישים את החיובי, נמנעים מסוגסטיות שליליות, נמנעים מלבוא במגע עם אנשים שמחשיכים עלינו את עולמנו (וכפי שנאמר בספר: "אנשים חשוכים ומדוכאים הם מרכזי הִתדבקות שכלית המזיקים לכל הנוגע בהם. לפעמים נראים אנשים אלה כמשתדלים לסחוט את החדווה מבעלי טבע בהיר יותר. הבלתי-הכרתי שבהם כאילו משתוקק להוריד את כל האחרים לדרגתם הם"), ומקיפים את עצמנו במסרים חיוביים אודות עצמנו ואודות חיינו - אזי אנחנו יכולים להתגבר על רוב הבעיות הניצבות בדרכנו ולממש את עצמנו על הצד הטוב ביותר.
האוטוסוג'סטיה - הלכה למעשה:
"האוטוסוג'סטיה, חוץ מיתר מעלותיה, היא גם קלה. אויבה הגדול ביותר הוא המאמץ. כל אשר אופן עשייתה יהיה יותר פשוט ובלי הכרח, כן תפעל יותר עמוק וביתר שאת. והעובדה, שהתוצאות המצוינות ביותר הושגו ע"י ילדים ואיכרים צרפתים פשוטים, תוכיח".
כפי שראינו, אוטוסוג'סטיה היא בעצם סוג של שטיפת מוח - בין אם היא חיובית או שלילית, ובין אם היא מודעת או בלתי מודעת. אנחנו עוסקים באופן יומיומי באוטוסוג'סטיה על מנת להבהיר לעצמנו מי אנחנו ומה אנחנו, ובכך עוזרים לעצמנו או לחילופין - מזיקים לעצמנו. אם ננסה לראות כיצד הדבר מתרחש בפועל, נוכל לראות שתמיד מדובר בקשר בלתי ניתן לניתוק בין המודע ללא-מודע, כאשר הלא-מודע שלנו מנצח על מלאכת חיינו ומכתיב אותה. כך למשל, אותו אדם שהזכרתי קודם, האדם שמשוכנע בכל ליבו שהוא איננו מסוגל לחשיבה מתמטית, יפעל בהתאם לסוגסטיה העצמית שלו וינסה להתמודד איתה בכלים שעומדים לרשותו. למשל, אם חלילה הוא ימצא את עצמו יושב מול מבחן במתמטיקה, הוא יהיה לחוץ מאוד. הוא יגיד לעצמו אינסוף פעמים "אני לא מסוגל", "בלתי אפשרי", "קשה לי", או לחילופין - ינסה לנצח את תחושת חוסר האונים שלו בכך שיאמר לעצמו "אני לא אכשל במבחן הזה!", "אני חייב להצליח ואם לא אצליח זה יהיה אסון!". האם אמירות כאלו יוכלו לעזור לו? כמובן שלא. מדוע? משום שהאמירות הללו נמצאות כולן בתחום הדימוי העצמי ששולל את היכולת המתמטית שלו. או במילים אחרות: הוא רוצה להצליח אבל איננו מסוגל לדמיין את עצמו מצליח. הרצון של המודע עומד כנגד הדמיון של הלא-מודע, והדמיון מנצח - תמיד.
קואה מכנה את תהליך האוטוסוג'סטיה הנכון "התקבלות האידיאה", הווה אומר: הדרך שבה האידיאה החדשה מתקבלת בלא-מודע כך שהלא-מודע משתכנע שהאידיאה החדשה אכן אפשרית. וכיצד עושים זאת? ישנה רמת מתח גופנית שבה נוצר קשר טבעי בין המודע ללא-מודע, ורמת המתח הזאת היא רמת המתח האידיאלית לשינון האידיאה החדשה. במושגים של שיטת סילבה מדובר במצב מנטלי שנקרא "אלפא", וזוהי למעשה רמת המתח שמגיעים אליה בעת היפנוזה. אם נשים לב, במהלך חיינו אנחנו מצויים ברמות מתח שונות שנעות ממתח גבוה מאוד - במשך היום, ועד מתח נמוך מאוד - בשעת השינה. שני מצבים אלו הינם קיצוניים ואינם מאפשרים חיבור טוב בין המודע ללא-מודע. למה? משום שכשאנחנו במתח גבוה הלא-מודע "נעלם" לנו, וכשאנחנו ישנים - המודע "נעלם" לנו. אולם בתווך, במצבים שבין ערות לשינה ובין שינה לערות, נוצר קשר זמני והדוק בין המודע ללא-מודע, קשר שמתואר בספר כ"הצצה" - הצצה אל הלא-מודע. מצבים אלו הם הזמנים האידיאליים לביצוע אוטוסוג'סטיה שביכולתה לשנות את הדימוי שלנו ואת מה שאנחנו מדמיינים שאפשרי עבורנו. אם כן, הזמנים הטובים לביצוע אוטוסוג'סטיה הם לפני השינה או בעת היקיצה מהשינה, כשהחיבור בין המודע ללא-מודע מתקיים באופן טבעי ומאוזן.
מלבד הזמנים האידיאליים לביצוע האוטוסוג'סטיה, קואה נותן גם הוראות מדויקות באשר לניסוח המסרים החדשים אותם אנחנו רוצים להפנים. ראשית, על המסרים הללו להיות מנוסחים בלשון הווה כאילו הם מתגשמים כבר עכשיו, ברגע זה ממש. במקום לומר "אני אצליח במבחן הזה", יש לומר "אני מצליח במבחן הזה". בנוסף, יש לנסח את המסרים החדשים בצורה חיובית. במקום לומר "אני לא פוחד משאלות מתמטיות", יש לומר "אני מסוגל לפתור את כל השאלות שמונחות לפניי, אני מסוגל להתמודד עם שאלות מתמטיות". כך, כשאנחנו אומרים לעצמנו את המסרים הללו שוב ושוב לפני השינה או בשעת היקיצה, ומנסחים אותם בלשון הווה ובצורה חיובית - הלא-מודע שלנו מתחיל לדמיין מציאות אחרת. יש לזכור שהלא-מודע הוא "המנצח על התזמורת" שלנו, ותפקידנו הוא לתת בידיו את הכלים הנכונים על מנת שיוכל לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הלא-מודע הוא תמיד בעדנו משום שהוא שואף לקדם ולחזק אותנו, ולכן אין לחשוש ממנו אלא להיפך - לתמוך בו ולעזור לו לשנות דפוסים שמפריעים לנו. הנה ציטוט מהספר שממחיש זאת היטב: "האוטוסוג'סטיה מצליחה כשההכרה והבלתי-הכרתי עובדים יד ביד בהתקבלות האידיאה. ניסיונו הרב של קואה הראה שעלינו לתת את הבכורה לבלתי-הכרתי בסידור התנאים הנוחים בדרכו הוא. ניסיונותיו הרועשים של האינטלקט להאיר את שיטות התהליכים שאינם בסמכותו, רק יסבכו ויביאו את השתדלויותינו לידי כישלון".
אם תקראו את הספר תוכלו לראות שמופיעות בו דוגמאות רבות לניסוח נכון ומוצלח של סוגסטיות מרפאות. קואה ריפא מאות ואלפי אנשים באמצעות סוגסטיות ספציפיות שניסחו באופן מדויק את הבעיה ופתרונה. יחד עם זאת, קואה ממליץ להשתמש באופן גורף בנוסחה אחת כללית שבכוחה לרפא את כל סוגי הבעיות והמחלות (הערה חשובה: קואה הבהיר שישנן מחלות שלא ניתן לרפא אך ורק באמצעות אוטוסוג'סטיה, אבל גם לגבי מחלות אלו הוא טען שניתן להיעזר באוטוסוג'סטיה במקביל לטיפול הרפואי ובכך לחזק את הטיפול ולקדם החלמה מהירה וטובה יותר). הנוסחה הכללית של האוטוסוג'סטיה של קואה היא: בכל יום ובכל דרך אני משתפר/ת יותר ויותר. זה הכל. פשוט מאוד. את הנוסחה הזאת יש לומר 20 פעמים לפני השינה ו-20 פעמים בעת היקיצה, בקול (ולא בלב) כך שהאוטוסוג'סטיה תיכנס למוח דרך השמיעה. נוסחה זו היא נוסחה גורפת שביכולתה לשנות את הדימוי העצמי שלנו ולאפשר ללא-מודע שלנו לדמיין מציאות אחרת, חדשה, שבה אנחנו חיים באופן חיובי בכל תחומי חיינו. במקום לפרט לגבי כל אחת ואחת מהבעיות שלנו ולנסח עבור כל אחת מהן משפט/ים משלה - קואה טען שעדיף לומר נוסחה אחת שתאפשר ללא-מודע שלנו לכוון אותנו נכון ולטפל בכל הטעון טיפול בחיינו. פשוט ולעניין. מעין קסם. קסם מעשי.
דבר אחרון, ואולי החשוב מכל בשיטתו של קואה, הוא העיקרון המנחה של הימנעות ממאמץ. את האוטוסוג'סטיה יש לבצע בפשטות, ללא מורא וללא פחד, בשלוות נפש ומתוך אמונה ביכולתנו להירפא ולהשתנות. הרצון המתוח והלחוץ הוא אויבו הגדול ביותר של הדמיון משום שהוא מנסה לעקוף את שלטונו של הלא-מודע ולהשיג בכוח את מה שניתן להשיג רק ברכּוּת ובאהבה. קואה היה בראש ובראשונה אדם אוהב שהאמין ביכולתם של מטופליו להחלים. בזה היה כוחו ולכן הוא הצליח לרפא כ"כ הרבה אנשים. אם נזכור שגם בתוכנו טמונה אותה אהבת חיים וננסה להתחבר אליה מחדש, אזי נוכל להפוך למרפאים של עצמנו ואולי גם של סביבתנו. בסופו של דבר כושר הריפוי טמון בתוכנו, והדרך הטובה ביותר לגלות אותו היא ללכת בעקבותיו של אמיל קואה - המרפא הגדול, הרופא האוהב, האדם המופלא שמצא דרך פשוטה וטבעית להתחבר אל הילד החופשי שבתוכנו.
הקשר לחינוך והוראה - להיות בסדר:
"אם עלינו להשגיח בדברינו בין מבוגרים, לא כל שכן בין הילדים. בהם עלינו לנהוג בזהירות יתרה. אל הבלתי-הכרתי של הילד יותר נקל להגיע. כוחו הבורר יותר חלש ולכן הרשמים מתממשים בו ביתר שאת. רשמים אלה הם חומר הבניין שממנו ייבנו חיי הילד, ואם החומר גרוע - מה יהא בסוף הבניין?"
אם תקראו את הספר תוכלו לראות שיש בו פרק שמתייחס בלעדית לאוטוסוג'סטיה בחיי הילד. הפרק כתוב יפה מאוד ומעניק כלים טובים להורים כיצד לגדל את ילדיהם ברוח חיובית שבונה את נפש הילדים בצורה נכונה ובריאה. אני מאוד ממליצה לקרוא את הפרק הזה. הנה ציטוט נוסף מהפרק הזה: "אין הילדים גדלים חלשים מחוסר אנרגיה אלא מבזבוזה ושימוש בלתי נכון בה. הקונפליקטים הפנימיים, הנחוצים בתהליך הרציף של הסתגלות הנקרא גידול, עוברים לעיתים בעריצות מיותרת, שאינה רק דורשת באופן זמני הרבה מן האנרגיה החיונית של הילד אלא גם סוגרת עליהם בבלתי-הכרתי בצורת 'קומפלקסים', כך שהילד נמצא חסר-מה מחיוניותו העתידה. שימוש נכון באוטוסוג'סטיה יקדים פני רעות אלו. הגידול יהיה מסודר ותחת ביקורת. הקונפליקטים הנחוצים יביאו לתוצאה מוצלחת, ומהבלתי נחוצים נשתמט".
בתור מורה, כשאני קוראת תכנים מהסוג הזה אני נוטה באופן טבעי להשליך מתפקיד ההורה אל תפקיד המורה, ולכן כשקראתי את הפרק הזה חשבתי לעצמי עד כמה חשוב שהמורים יבינו שמה שהם אומרים לתלמידיהם משפיע עליהם עמוקות - לטוב או לרע. מורים מעבירים כל הזמן מסרים לתלמידיהם, והמסרים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדימוי העצמי שלהם ומחייהם בעת בגרותם. האם אנחנו רוצים שתלמידינו ירגישו טוב עם עצמם? שירגישו מסוגלים, מוכשרים ובעלי יכולת? האם אנחנו רוצים שהם יהיו בריאים, חזקים ומלאי חיוניות? ואם אלו הם הדברים שאנו מעוניינים בהם - כיצד אנו עושים זאת, באלו כלים עלינו להשתמש על מנת לטעת בהם תחושות טובות לגבי עצמם? כל אלו הן שאלות שהייתי מאוד שמחה אילו מורים היו שמים במרכז עשייתם החינוכית, משום שאלו הן השאלות החשובות באמת להמשך חייהם של התלמידים.
מחשבה נוספת שעלתה לי בנוגע לגישה של קואה היא המחשבה אודות מאמץ יתר ואודות המתח והלחץ שאנחנו המורים גורמים פעמים רבות לתלמידינו. מתח ולחץ הם האויבים הגדולים ביותר של תהליך הלימוד, והם עומדים לרועץ בפני יכולתם של התלמידים להפנים את הידע הנלמד. מאחורי המתח והלחץ עומד מסר שלילי שאומר: "אתה לא בסדר כפי שאתה, ואתה צריך להתאמץ כדי להיות בסדר". המסרים השליליים הללו מזהמים את יכולת החשיבה ומפריעים לתלמידים לתפקד כהלכה, ולפיכך המאמץ, ביסודו, פוגע בכל תהליך לימודי תקין ובריא. תלמיד לחוץ ומתוח לא מסוגל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, והוא מתקשה להפנים, לגדול ולהתפתח. לפיכך, חלק משמעותי מתפקידו של המורה הוא להרגיע את תלמידיו ולנסוך בהם תחושת יכולת, שלווה וביטחון עצמי, כי כשהתלמידים רגועים הם לומדים הרבה יותר טוב. בסופו של דבר, כל הסוגסטיות החינוכיות והמסרים החינוכיים צריכים להתנקז לסוגסטיה אחת גורפת שמעבירה לתלמיד את המסר: אתה בסדר. מסר כזה מרגיע את התלמיד ומאפשר לו להיות צלול ומרוכז בשיעור וכך להתקדם בצורה משמעותית בתהליך הלימוד שלו. ישנן דרכים רבות להעביר לתלמידים את הסוגסטיות הללו - במילים, בשפת גוף, ובגישה כוללת שמאשרת אותם ומחייבת אותם.
הקשר לחיי היצירה - הדמיון כדרך חיים:
"חינוך הדמיון יותר חשוב ויותר חזק מחינוך הרצון. האדם מגשים בחייו את מה שמצווה עליו דמיונו. כל אחד מאיתנו נושא בחובו את תמונת חייו. חיינו מגלמים ומגשימים את התמונה הזאת. לפיכך דרש קואה שיטפח אדם את כוחות נפשו הטמירים. מחנכים רבים בזים לכוחות אלו וחושבים שהדמיון הוא רק שכל אשר טרם בגר - מין מצב ילדותי, מצב של מעבר. קואה למד להעריך את ערכם של מצבי-דמדומים אלה. כאן חשיבותה הגדולה של האמנות, המביאה אותנו לידי מצב אשר בו נובעים כוחות נפשנו הנסתרים ועולים מלמטה למעלה. כדי להפרות את חיינו הערים הורה קואה לאדם שלא יבוז לאותם מצבים של 'חלום בהקיץ' אשר בהם אנו מסירים מעלינו את המתיחות וההתאמצות של נפשנו ופותחים את הבארות העמוקות בכדי שיעלו כוחות נפשנו ממעמקיהם" (מתוך ההקדמה לספר שנכתבה ע"י הוגו ברמן).
בתור אמנית, הדבר ששבה את לבי יותר מכל בגישתו של קואה הוא ההבנה שהדמיון הוא הכוח הדומיננטי והמוביל בחיינו. אנשים רבים אינם מסוגלים לדמיין את מה שהם רוצים, ולכן אינם מסוגלים לממש את שאיפותיהם בחיים. מהבחינה הזאת אמנים הם אנשים נדירים משום שהדמיון עבורם הוא לא פחות מאשר דרך חיים, והוא מקור כל ההשראה וחיי היצירה שלהם. אני יכולה להעיד מניסיוני שרוב הדברים שהגעתי אליהם בחיי התחילו "רק" כדמיונות שדמיינתי ופינטזתי לעצמי. החלומות בהקיץ הם כוח עצום אם יודעים להשתמש בהם נכון ולכוון את החיים לפיהם. לכן הכלים שמוצעים בספר הם כלים טובים מאוד בעיניי עבור אמנים, ובעיקר עבור אמנים שזקוקים לחיזוק הקשר עם הדמיון שלהם.
האוטוסוג'סטיה היא דרך מצוינת להתחבר אל הלא-מודע ולהכיר בו עולמות חדשים ואפשרויות חדשות, והיא בעצם סוג של מפתח שפותח דלתות כמוסות של חדרי נפשנו. באמצעות האוטוסוג'סטיה אנחנו יכולים לראות דברים בעיני רוחנו כאילו הם מתקיימים כבר עכשיו, ובאמצעותה אנחנו יכולים להישאר קרובים למשך זמן רב לאותו איזור בנפש שהוא איזור הדמדומים שבין שינה ועירות, בין חלום להקיץ, איזור האלפא, אותו איזור בנפש שממנו נובעת היצירתיות שלנו, המקום הגדול והיודע שממנו מגיע אלינו השפע היצירתי במלוא גווניו ועוצמתו.
לסיום:
"ובכך מתגלה לנו תרומה גדולה של קואה, אולי אפילו תרומתו הגדולה ביותר: הוא ניסה לעצור את כיוון ההתפתחות המוליך לתלות הולכת וגוברת בעזרה רפואית ופסיכולוגית; הוא ניסה אפילו לשנות את כיוון ההתפתחות הזאת. במובלע ובעקיפין הוא הזכיר למטופלים שלו כי יהיה עליהם לשלם את המחיר עבור מחלתם והפרעותיהם, וכי ההבראה והשמירה על הבריאות שייכת לתחום אחריותם האישית ממש. רופאים הנהנים למלא את תפקיד האל ושהינם גאים מידי או עצלים מידי מכדי להפוך את המטופלים שלהם לשותפים בטיפול הכרחי, ייטו, אפילו כיום, לדחות גישה זאת כלפי הבריאות והשמירה על הבריאות. אך זאת לדעת: ניתן להתמודד ביעילות עם הסכנות לבריאות ההולכות וגוברות עקב הזיהומים הכימיים, החברתיים והפסיכולוגיים האופייניים לעולמנו אך ורק אם כל אדם ייעשה ער ומודע לעובדה כי הוא עצמו יכול לפעול רבות למען בריאותו הגופנית, הנפשית והחברתית. הפחתת התלות ע"י שיתוף אקטיבי באחריות גוררת בעקבותיה תמיד גם הפחתה בחרדה. אם בוחנים ומפרשים את שיטת החשיבה, הדמיון והסוגסטיה העצמית של קואה באור זה, הרי שהשיטה מתגלה כבעלת חשיבות רבה לאין ערוך יותר ממה שקוּאֶה שיער או יכול היה לשער" (מתוך ההקדמה לספר, שנכתבה בשנת 1977 ע"י פרופ' הנס קרייטלר ופרופ' שולמית קרייטלר).
לאחרונה נתקלתי בכתבה מרתקת שנקראת "הסיפור המופלא על הסרטן שנעלם מעצמו". מדובר באשה שהרופאים איבחנו אצלה גידול סרטני גדול ברגל והועידו לה ניתוח לכריתת הרגל על מנת להיפטר מהסרטן, אחרת, כך אמרו, היא תמות. אם תקראו את הכתבה תוכלו לראות שבסופו של דבר האשה החלימה ללא צורך בכריתת הרגל, וכל זה בזכות תפילות. הנה ציטוט מדבריה כפי שהם מופיעים בכתבה: "לא הרגשתי שאני חולה, שידרתי לכולם שאני לא חולה". וציטוט נוסף: "בכל פעם שהתפללתי הרגשתי שלווה וביטחון. היה לי פחד, אבל גם שלווה". שני עקרונות אלו - הדימוי העצמי של אדם בריא (לעומת המציאות האמיתית של אדם חולה), והתפילה נטולת המאמץ - שניהם מממשים הלכה למעשה את משנתו של קואה בצורה אידיאלית. האשה המופלאה הזאת פעלה עפ"י העקרונות של האוטוסוג'סטיה והצילה את חייה במו ידיה שלה מבלי להזדקק לעזרה מבחוץ. כפי שניתן לראות מהסיפור הזה, כוחות הריפוי טמונים בתוכנו ואנחנו יכולים לרפא את עצמנו בעצמנו - אם רק נסכים לקבל על עצמנו את כוחו של הלא-מודע וניתן לו להדריך אותנו.
ולסיום, בנימה יותר אישית: ההתנסות האישית שלי עם השיטה של קואה היתה ועודנה מאוד מעניינת. ניסיתי ואני עדיין מנסה להתמיד באמירת הנוסחה הכללית ("בכל יום ובכל דרך אני משתפרת יותר ויותר") לפני השינה ובשעת היקיצה, ותוך כדי כך אני לומדת על עצמי הרבה דברים. הדבר העיקרי שהבחנתי בו הוא שבכל פעם שאני משננת את הנוסחה, אני מרגישה כאילו אני מוסרת את עצמי בידי אלוהים ומאפשרת לו להוביל אותי. אני לומדת יותר ויותר לסמוך על הלא-מודע שלי, לומדת יותר ויותר להאמין באלוהים, וזוהי חוויה מבריאה ומחזקת מאוד עבורי. אני מרגישה שהאוטוסוג'סטיה היא סוג של תפילה שמחברת אותי בחזרה אל עצמי ומאפשרת לי לוותר על נסיונות השליטה שלי, לוותר ולעזוב ופשוט לנוח. לנוח ולדעת שהכל בסדר והכל יהיה בסדר כי אני בידי אלוהים ואלוהים מטפל בי ודואג לי. לכן שיטת קואה היא כ"כ בריאה בעיניי, כ"כ נכונה וחכמה ואמיתית בעיניי - כי בסופו של דבר, ויותר מכל דבר אחר, האוטוסוג'סטיה היא כלי של אמונה, בהיותה כלי שמדריך אותנו כיצד לתת לאלוהים להיכנס לתוך נפשנו. וכפי שנאמר בספר: "שער בנפשך, שהנה הכוח שישו נתן לתלמידיו לעשות בו ניסים בריפוי אינו מתנה שניתנה לבחירים, כי אם מורשת האדם בכלל; שמלכות שמיים שהוא רמז עליה, המצרפת ומרוממת את החיים, המהווה בריאות חסונה יותר ושכל מתוק יותר, אפשר להשיגה בדרך פשוטה. האם החיוב שבנוסחת קואה אינו מין תפילה? האם אין היא מדברת למה שהוא למעלה מחיי האני, לכוח אינסופי שלמעלה ממנו?". כן, בהחלט. היא אכן כזאת, בהחלט.
***
לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
שנה טובה, שנה תודה
סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)
"הבלתי-הכרתי מראה כישרון ואמנות מפליאה במימוש אידיאה. אם המוח הוגה איזו מחשבה על עובדה, על מעשה שנשלם, על מצב שהפך ממש - הבלתי-הכרתי יממש אידיאה זו. יוצא, שאם נתמיד במחשבות על האושר - נהיה מאושרים; אם נחשוב על בריאות - נבריא; אם נחשוב על טוב - נהיה טובים. המחשבה שבה נהגה תמיד, אם רק בגבול האפשר היא, נוטה להיהפך לתנאי ממשי בחיינו" (מתוך "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" / ס.ה. ברוקס).
לאחרונה קראתי בשנית ספר שקראתי לפני כ-10 שנים ורציתי לשתף אתכם בהתפעלות שלי ממנו. הספר נקרא "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" והוא עוסק בהיבטים רבים ושונים של האוטוסוג'סטיה. אמיל קוּאֶה (1926 - 1857) היה בתחילת דרכו רוקח, וברבות הימים הפך למטפל בעל שם עולמי לטיפול באמצעות שכנוע עצמי (ראו כאן וגם כאן ביוגרפיות של קואה, באנגלית). כשקוּאֶה היה רוקח הוא הבחין בתגובותיהם של אנשים לתרופת ה"פלציבו" ובעקבות כך הוא פיתח שיטת ריפוי שמתבססת על האמונה ביכולת להירפא. היתה לו מרפאה בננסי (צרפת), ובמרפאתו הוא קיבל בכל יום עשרות רבות של מטופלים שבאו אליו על מנת להחלים ממחלותיהם. קואה לימד אותם כיצד לרפא את עצמם בעצמם, ובאמצעות שיטתו חולים רבים חזרו לעשתונותיהם במהירות מפליאה - כמעט ניסית. התיאוריה של קואה היא מאוד פשוטה, כמו גם שיטת הטיפול עצמה, מה שעלול לעורר אי אלו תמיהות בקרב ציניקנים החושבים שמחלה היא דבר מסובך, שריפוי הוא דבר מסובך, ושהחיים הם דבר מסובך. לא כך סבר קואה. החשיבה שלו כ"כ בהירה, כ"כ הגיונית, כ"כ אנושית ומעוררת התפעלות. במאמר שלפניכם אני מתארת בקצרה את הדברים העיקריים שעוררו את התפעלותי בגישתו של קואה, בתקווה שבכך אעורר גם את ההתפעלות שלכם. אתם מוזמנים להתפעל יחד איתי.
לפני שנתחיל במאמר, ברצוני לומר כמה מילים בנוגע לספר עצמו: הספר האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה נכתב ע"י ס.ה. ברוקס, אנגלי שהגיע לצרפת בשנת 1921 על מנת לשהות במחיצתו של קואה וללמוד את שיטתו. מדובר בספר קטן (כ-150 עמודים, כולל הקדמות ותוספות שונות) שכתוב באופן מאוד ברור, מובנה מצוין, תמציתי, קולח ומרתק. פרקי הספר עוסקים בתיאור השיטה, בתיאור עבודתו של קואה עם המטופלים שלו, ובהסברים ברורים ותמציתיים לגבי יישום השיטה הלכה למעשה. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1929 בתרגומו של משה פלדנקרייז. למיטב הבנתי הספר יצא מאז בכמה מהדורות, אולם המהדורה שברשותי היא משנת 1977 ויש לה כמה חסרונות בולטים שחשוב לי לציין אותם בפניכם. לא כ"כ ברור לי האם החסרונות הללו נמצאים בכל המהדורות של הספר, אולם אם אתם מתכוונים לרכוש את הספר כדאי שתהיו מוכנים לכך שעלולות להיות בו בעיות כגון עריכה גרפית ולשונית גרועה ושפה ארכאית וקשה לקריאה. העימוד של המהדורה שברשותי הוא גרוע מאוד, הפסיקים מופיעים באמצע השורה ולא בתחתיתה, המרכאות נראות משונות מאוד והטקסט כתוב בעברית קשה וישנה מאוד, לא קולחת. לי באופן אישי היה קשה לקרוא את הספר עקב הבעיות האלה. ייתכן שישנן מהדורות אחרות שבהן כבר תיקנו את המעוות, אולם הספר שברשותי העמיד בפניי אתגר קשה ביותר לקריאה. ובכ"ז - עמדתי באתגר וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ולא רק פעם אחת אלא אפילו פעמיים. למה? כי הוא ספר מרתק מאוד. ולכן אני ממליצה עליו בחום רב למרות הבעיות שיש בו. במאמר שלפניכם אני מציגה רק מעט מזעיר מהספר (יש לציין שכל הציטוטים שמופיעים כאן במאמר לקוחים מתוך הספר), והמאמר אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מה גם שהמאמר שכאן הוא סוג של פרשנות משלי על תכניו של הספר, כך שמדובר בסוג של תיווך ולא בהעברה מדויקת של תכני הספר. קריאתו של הספר ויישום שיטתו של קואה מעניקים כלים מצוינים להתמודדות עם רוב הבעיות שאנחנו נתקלים בהן במהלך חיינו, בין אם מדובר בריפוי מחלות ובין אם מדובר בפתרון בעיות ושיפור כללי של איכות החיים. לכן אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר.
האוטוסוג'סטיה:
"אבל חסרים אנו את ערכה האמיתי של האוטוסוג'סטיה כל זמן שאנו מביטים עליה כעל רפואה. ראשית היא אמצעי לתרבות עצמית, ואמצעי הרבה יותר כביר מאשר היה לנו עד עתה. היא מכשירה אותנו לפתוח הסגולות השכליות שאנו חסרים: היצרנות, כוח השפיטה, דמיון יוצר, כל מה שעוזר לנו להביא מפעל חיים לסופו המוצלח. רובנו חשים ביכולות שנגדעו, כוחות שלא התפתחו דיים, אימפולסים שהופרעו בגידולם. כל אלה הינם כעצים ביער בבלתי-הכרתי שלנו, אשר נשארו באִיבם מחוסר אוויר ושמש, מפני הצל שהעיבו עליהם שכניהם. בעזרת האוטוסוג'סטיה נביא בהם כוח צמיחה שיגדלם לפִּרְיה בחיינו ההכרתיים".
אוטוסוג'סטיה היא למעשה שיכנוע עצמי שאנחנו נוקטים כלפי עצמנו. סוג של שטיפת מוח, בעצם. "אני לא מסוגל", "אני לא אצליח", "אני יכול לעבור את המבחן הזה", "אני אנגן מצוין בקונצרט הזה", וכד' - כל אלו הן סוגסטיות שאנחנו אומרים לעצמנו פעמים רבות ביום, והן ניזונות מניסיון החיים שלנו, מהידע שלנו אודות עצמנו ומהדימוי העצמי שלנו. התשובה לשאלה "מי אני?" היא למעשה סיכומן של כל הסוגסטיות כולן, והיא אומרת: "אתה הוא מי שאתה מאמין שאתה", ז"א - אתה הוא מי שהצלחת לשכנע את עצמך שאתה. כך, כל חיינו נצבעים בצבע של הסוגסטיה העצמית שלנו, בין אם היא נכונה ובין אם לא. הנה ציטוט מהספר שממחיש זאת היטב: "הסוגסטיה העצמית הזאת הוא פרוצס רגיל בחיי יום יום. שימו נא קרש, אורכו עשרה מטרים ורוחבו עשרים וחמישה סנטימטרים, על הרצפה ותעברו עליו. איש לא ייכשל בעברו עליו. אבל מיתחו-נא אותו הקרש באוויר, בין שני מגדלים, ואיש לא יעז ללכת עליו, כי כל אחד יאמין שיפול, ועל כן - יפול. כל רעיון שואף להגשמתו, והוא הוא נעשה גם הכוח הגורם להגשמתו". אכן, גם כשהסוגסטיה לא נכונה היא פועלת עלינו בעוצמה גדולה ומכוונת אותנו למימוש עצמי שתואם את הדימוי העצמי שלנו - לטוב ולרע.
ההוויה האנושית מורכבת משני חלקים שכל הזמן מנהלים משא ומתן בינם לבין עצמם: המודע והלא-מודע (או ההכרתי והבלתי-הכרתי). פעמים רבות אנחנו שואפים להשיג דברים שסותרים את התכנים המצויים בלא-מודע שלנו. המודע רוצה, והלא-מודע מכשיל אותו. למה? כי ללא-מודע יש תוכנית משל עצמו לגבי חיינו, תוכנית שמביאה בחשבון הרבה יותר צרכים ורגשות ורצונות מאשר המודע: "האדם הנראה הנו המסווה בלבד, עצמיותו הממשית תשכון מאחורי צעיף הבלתי-הכרתי. הבלתי-הכרתי הוא גם תחנת כוח. הוא מושב הרגשות האינסטינקטיביים, והם הכוח המניע שבחיינו". אנשים רבים חושבים שהם פועלים מתוך רציונליות צרופה, ואינם מבינים שמי שבאמת מנהל את הצגת חייהם הוא הלא-מודע, אותו חלק בנפשם שמסתתר מאחורי צעיף בלתי נראה ומושך בחוטים של חייהם. המודע הרציונלי הוא רק כלי שבאמצעותו מממש הלא-מודע את הצרכים העמוקים והאינסטינקטיביים שלנו, והוא למעשה משרת של הלא-מודע, בעוד הלא-מודע הוא ה"בוס" של חיינו.
אם כן, אם אנחנו מבינים את השפעתו העצומה של הלא-מודע על חיינו, נוכל להבין מדוע כשישנם בלא-מודע שלנו תכנים שליליים ששוללים אותנו, חיינו עלולים להידרדר לכדי מחלות, אסונות, תאונות, כשלונות, מצוקות, בעיות, ובקיצור - לכדי חיים שליליים ובלתי מספקים עבורנו. המסרים שספגנו מאז ילדותנו בדבר הדימוי העצמי שלנו, היכולות שלנו, הכשרונות שלנו, וכד' - מסרים אלו נשארים בלא-מודע שלנו ומלווים אותנו בכל מעשינו, לטוב ולרע. אם אנחנו מרגישים חזקים, בריאים ובעלי יכולת, או לחילופין - חלשים, נרפים ובלתי מסוגלים - אנחנו ניישם את הרגשות הללו בכל היבטי חיינו. אוטוסוג'סטיה, אם כן, יכולה להיות סוגסטיה לא-מודעת שנכנעת לסוגסטיות המוכרות שלנו, או לחילופין - סוגסטיה מודעת שמציעה אפשרות אחרת. אם אדם "למד" על עצמו מאז ילדותו שהוא "לא טוב בחשבון" - אותו אדם ייתקל בקשיים גדולים כשהוא יצטרך לערוך חשבון פשוט. למה? כי הוא "יודע על עצמו" שהוא "בלתי מסוגל" לחשיבה מתמטית. אם אדם זה לא יזדקק במהלך חייו לכישורים מתמטיים, לא תהיה לו סיבה לשנות את הסוגסטיות הללו והוא יוכל להמשיך כל חייו לדבוק בהן ולומר על עצמו "אני לא טוב בחשבון, אני לא טוב בחשבון, אני לא טוב בחשבון" מבלי שהדבר יזיק לו בצורה משמעותית. ראיתי אנשים כאלה ששוטפים לעצמם את המוח באמירות שליליות לגבי עצמם, כאילו במגמה לחזק עוד יותר את תחושת הכישלון שלהם בתחומים מסוימים. ההתנהגות הזאת משקפת לדעתי צורך מאוד עמוק - הצורך בזהות ברורה ומוגדרת. במהלך הגדילה שלנו אנחנו מעצבים לעצמנו דימוי עצמי שנובע מסך כל הדיעות שיש לנו ולאחרים על עצמנו, וכשאנחנו גדלים אנחנו נצמדים בקנאות לדימוי העצמי הזה - בין אם הוא עוזר לנו ובין אם הוא מזיק לנו - משום שהוא הופך להיות מקור היציבות הנפשית שלנו. "אני לא טוב בחשבון" הופך ברבות הימים ל"אני אבחר מסלול מקצועי שמביא בחשבון את העובדה שאני לא טוב בחשבון", וכך אנחנו חוצבים את דרכנו בחיים לפי הסוגסטיות שטמונות בלא-מודע שלנו ומעניקות לנו תחושת יציבות בחיים. אולם, מה קורה כאשר הדימוי העצמי שלנו עומד לנו לרועץ בפני ההגשמה העצמית שלנו? במקרה כזה נרצה לשנות את הדימוי העצמי - או חלקים ממנו - כך שיתאים בצורה יותר טובה לצרכים האמיתיים שלנו. ולשם כך אנחנו יכולים להיעזר באוטוסוג'סטיה החיובית המודעת שמאפשרת לנו לצאת מהמעגל הכרוני של סוגסטיות שליליות שמכשילות אותנו בחיים.
עפ"י גישתו של קואה, ישנה הבחנה ברורה בין הרצון לדמיון. הרצון הוא כוח שנובע מהמודע, והוא כוחני וכפייתי וכרוך תמיד במאמץ יתר שמעיב על האפשרות לשנות באמת את חיינו. כל מה שאנחנו נובע מהדימוי העצמי שלנו, הווה אומר: מהדמיון שלנו, מהאופן שבו אנחנו מדמיינים את עצמנו. לפיכך, אם אנחנו רוצים לשנות משהו בחיינו, עלינו להתחיל מהדמיון ולא מהרצון. אם אנחנו רוצים להיות טובים בחשבון - עלינו לדמיין את עצמנו כטובים בחשבון. אם אדם מנסה להכריח את עצמו להיות טוב בחשבון, הוא לעולם לא יצליח בכך כל עוד הוא לא שינה את האופן שבו הוא רואה את עצמו - האופן שבו הוא מדמיין את עצמו. הדמיון הוא כוחו של הלא-מודע, והלא-מודע הוא זה שמכוון אותנו אל היעדים שהצבנו לעצמנו. לכן אנחנו צריכים לדבר עם הלא-מודע בשפה שלו - היא שפת הדמיון. ובכן, תשאלו, האם גישה כזאת היא בכלל מציאותית? הרי לפי הגישה הזאת האדם צריך בעצם לחיות באשליות ודמיונות שווא ולהתעלם מהמציאות האמיתית שלו! מה, אנחנו צריכים לחיות באשליות כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו? ובכן, עפ"י תפיסתו של קואה, כל מה שאנחנו נובע מהדמיון ומהלא-מודע שלנו, ולפיכך אם נגיד על עצמנו דברים טובים - כל עוד הם בגבול האפשר - הם אלו שיהפכו למציאות החדשה שלנו. כך שהאוטוסוג'סטיה היא לא כלי של אשליה עצמית אלא כלי שמאפשר לנו יצירת מציאות חדשה, מציאות שנובעת מהשאיפה לשנות את התכנים השליליים המצויים בלא-מודע שלנו ולהחליפם במסרים חיוביים. מדובר, אם כן, בתהליך יצירתי שבו אנחנו "מחליפים דיסקט" ועוברים למציאות חדשה שבראנו לעצמנו ע"י שיתוף פעולה בריא בין המודע ללא-מודע. מה גם שכל עוד אנחנו לא ממש מכירים את עצמנו, אנחנו בכל מקרה חיים באשליות. הדימוי העצמי שלנו הוא בכל מקרה כוזב כל עוד הוא בנוי מהמסרים השליליים שספגנו במהלך גדילתנו (למשל, אותו אדם שבטוח במאה אחוז שהוא "לא טוב בחשבון" - האם הוא באמת צודק? עד היום לימדתי כ"כ הרבה תלמידים שהיו בטוחים במאה אחוז שהם "טובים בזה" ו"לא טובים בההוא", והוכחתי להם לא פעם ולא פעמיים שהם טועים באבחנות שלהם לגבי עצמם. לכן, ככל שהדבר תלוי בי, אני יכולה לומר לכם שאני בטוחה במאה אחוז שמה שאנחנו חושבים על עצמנו הוא ברוב המקרים טעות אחת גדולה). לכן, כל עוד זהו המצב, עדיף לדעתי לחזק את כוחות הנפש ולהגיד על עצמנו דברים חיוביים, ולאחר שנתחזק נוכל להכיר טוב יותר את המציאות הפנימית האמיתית שלנו.
אוטוסוג'סטיה אם כן היא דרך לחזק את כוחות הנפש והגוף ע"י אמירת דברים חיוביים על עצמנו. אם נסכם את העניין בפשטות נוכל לומר שכשאנחנו עושים אוטוסוג'סטיה חיובית, אנחנו למעשה אומרים על עצמנו שאנחנו בסדר. ללא תנאים. אנחנו בסדר גמור, מרגישים טוב מבחינה גופנית ונפשית, ומסוגלים להתמודד עם כל דבר שהחיים מזמנים לנו. למעשה, אוטוסוג'סטיה חיובית היא כלי מצוין לניקוי מסרים שליליים ששוכנים בתוכנו ומפריעים לנו לחיות את חיינו. וכפי שנאמר בספר: "המבוגר בימינו נושא בבלתי-הכרתי שלו זיכרון גדוש ומטופל בסוגסטיות רעות שנערמו מילדותו. תפקידה הראשון של האוטוסוג'סטיה יהיה לבער אחרי ערימת פסיגים שכלית זו. לפני היעשות זאת לא יופיע 'האדם', והכוחות היוצרים שבאוטוסוג'סטיה לא ייצרו".
אוטוסוג'סטיה חיובית עומדת בניגוד גמור לאופן הגדילה שלנו ובניגוד גמור לאווירה החברתית-תרבותית שסובבת אותנו. אנחנו חיים בתוך שליליות גדולה מאוד, והשליליות הזאת היא שגורמת לרוב המחלות הגופניות והנפשיות של המין האנושי. וכפי שנאמר בספר: "אבל אין פרוצס זה נגמר עם הפרט. מחשבות החברה מתממשות בתנאים חברתיים, ושל האנושיות - בתנאים עולמיים. מה יהיה יחסו של דור שגדל על תורת ועבודת האוטוסוג'סטיה לשאלות החברתיות והבינלאומיות שלנו? היכולים הפחד והחולי לאחוז באומה לאחרי שהוסרו מחיי הפרט? התוסיף תאוות הבצע ותעתועי דמיון הבעלות להתקיים, גם אחרי היות האושר בלב האדם?". יחד עם זאת, יש לזכור שניתן לשנות את האווירה הנפשית הזאת. במרפאתו של קואה המחלות והשליליוּת נתפסו כפחותות ערך, והוא התייחס אליהן בקלילות ובהומור כיאה למטפל אמיתי: "אכן שלילת החשיבות שבמחלה היא אופיה של המרפאה של קואה. אין משתחווים כאן למחלה כלמושל עריץ המפיל חתיתו על כל המתקרב. שוחקים לה כאן, אימותיה נראות ע"י כך כפחותות ערך, וקורבנותיה יצחקו לה לבסוף". אם אנחנו - כיחידים וכחברה - מדגישים את החיובי, נמנעים מסוגסטיות שליליות, נמנעים מלבוא במגע עם אנשים שמחשיכים עלינו את עולמנו (וכפי שנאמר בספר: "אנשים חשוכים ומדוכאים הם מרכזי הִתדבקות שכלית המזיקים לכל הנוגע בהם. לפעמים נראים אנשים אלה כמשתדלים לסחוט את החדווה מבעלי טבע בהיר יותר. הבלתי-הכרתי שבהם כאילו משתוקק להוריד את כל האחרים לדרגתם הם"), ומקיפים את עצמנו במסרים חיוביים אודות עצמנו ואודות חיינו - אזי אנחנו יכולים להתגבר על רוב הבעיות הניצבות בדרכנו ולממש את עצמנו על הצד הטוב ביותר.
האוטוסוג'סטיה - הלכה למעשה:
"האוטוסוג'סטיה, חוץ מיתר מעלותיה, היא גם קלה. אויבה הגדול ביותר הוא המאמץ. כל אשר אופן עשייתה יהיה יותר פשוט ובלי הכרח, כן תפעל יותר עמוק וביתר שאת. והעובדה, שהתוצאות המצוינות ביותר הושגו ע"י ילדים ואיכרים צרפתים פשוטים, תוכיח".
כפי שראינו, אוטוסוג'סטיה היא בעצם סוג של שטיפת מוח - בין אם היא חיובית או שלילית, ובין אם היא מודעת או בלתי מודעת. אנחנו עוסקים באופן יומיומי באוטוסוג'סטיה על מנת להבהיר לעצמנו מי אנחנו ומה אנחנו, ובכך עוזרים לעצמנו או לחילופין - מזיקים לעצמנו. אם ננסה לראות כיצד הדבר מתרחש בפועל, נוכל לראות שתמיד מדובר בקשר בלתי ניתן לניתוק בין המודע ללא-מודע, כאשר הלא-מודע שלנו מנצח על מלאכת חיינו ומכתיב אותה. כך למשל, אותו אדם שהזכרתי קודם, האדם שמשוכנע בכל ליבו שהוא איננו מסוגל לחשיבה מתמטית, יפעל בהתאם לסוגסטיה העצמית שלו וינסה להתמודד איתה בכלים שעומדים לרשותו. למשל, אם חלילה הוא ימצא את עצמו יושב מול מבחן במתמטיקה, הוא יהיה לחוץ מאוד. הוא יגיד לעצמו אינסוף פעמים "אני לא מסוגל", "בלתי אפשרי", "קשה לי", או לחילופין - ינסה לנצח את תחושת חוסר האונים שלו בכך שיאמר לעצמו "אני לא אכשל במבחן הזה!", "אני חייב להצליח ואם לא אצליח זה יהיה אסון!". האם אמירות כאלו יוכלו לעזור לו? כמובן שלא. מדוע? משום שהאמירות הללו נמצאות כולן בתחום הדימוי העצמי ששולל את היכולת המתמטית שלו. או במילים אחרות: הוא רוצה להצליח אבל איננו מסוגל לדמיין את עצמו מצליח. הרצון של המודע עומד כנגד הדמיון של הלא-מודע, והדמיון מנצח - תמיד.
קואה מכנה את תהליך האוטוסוג'סטיה הנכון "התקבלות האידיאה", הווה אומר: הדרך שבה האידיאה החדשה מתקבלת בלא-מודע כך שהלא-מודע משתכנע שהאידיאה החדשה אכן אפשרית. וכיצד עושים זאת? ישנה רמת מתח גופנית שבה נוצר קשר טבעי בין המודע ללא-מודע, ורמת המתח הזאת היא רמת המתח האידיאלית לשינון האידיאה החדשה. במושגים של שיטת סילבה מדובר במצב מנטלי שנקרא "אלפא", וזוהי למעשה רמת המתח שמגיעים אליה בעת היפנוזה. אם נשים לב, במהלך חיינו אנחנו מצויים ברמות מתח שונות שנעות ממתח גבוה מאוד - במשך היום, ועד מתח נמוך מאוד - בשעת השינה. שני מצבים אלו הינם קיצוניים ואינם מאפשרים חיבור טוב בין המודע ללא-מודע. למה? משום שכשאנחנו במתח גבוה הלא-מודע "נעלם" לנו, וכשאנחנו ישנים - המודע "נעלם" לנו. אולם בתווך, במצבים שבין ערות לשינה ובין שינה לערות, נוצר קשר זמני והדוק בין המודע ללא-מודע, קשר שמתואר בספר כ"הצצה" - הצצה אל הלא-מודע. מצבים אלו הם הזמנים האידיאליים לביצוע אוטוסוג'סטיה שביכולתה לשנות את הדימוי שלנו ואת מה שאנחנו מדמיינים שאפשרי עבורנו. אם כן, הזמנים הטובים לביצוע אוטוסוג'סטיה הם לפני השינה או בעת היקיצה מהשינה, כשהחיבור בין המודע ללא-מודע מתקיים באופן טבעי ומאוזן.
מלבד הזמנים האידיאליים לביצוע האוטוסוג'סטיה, קואה נותן גם הוראות מדויקות באשר לניסוח המסרים החדשים אותם אנחנו רוצים להפנים. ראשית, על המסרים הללו להיות מנוסחים בלשון הווה כאילו הם מתגשמים כבר עכשיו, ברגע זה ממש. במקום לומר "אני אצליח במבחן הזה", יש לומר "אני מצליח במבחן הזה". בנוסף, יש לנסח את המסרים החדשים בצורה חיובית. במקום לומר "אני לא פוחד משאלות מתמטיות", יש לומר "אני מסוגל לפתור את כל השאלות שמונחות לפניי, אני מסוגל להתמודד עם שאלות מתמטיות". כך, כשאנחנו אומרים לעצמנו את המסרים הללו שוב ושוב לפני השינה או בשעת היקיצה, ומנסחים אותם בלשון הווה ובצורה חיובית - הלא-מודע שלנו מתחיל לדמיין מציאות אחרת. יש לזכור שהלא-מודע הוא "המנצח על התזמורת" שלנו, ותפקידנו הוא לתת בידיו את הכלים הנכונים על מנת שיוכל לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הלא-מודע הוא תמיד בעדנו משום שהוא שואף לקדם ולחזק אותנו, ולכן אין לחשוש ממנו אלא להיפך - לתמוך בו ולעזור לו לשנות דפוסים שמפריעים לנו. הנה ציטוט מהספר שממחיש זאת היטב: "האוטוסוג'סטיה מצליחה כשההכרה והבלתי-הכרתי עובדים יד ביד בהתקבלות האידיאה. ניסיונו הרב של קואה הראה שעלינו לתת את הבכורה לבלתי-הכרתי בסידור התנאים הנוחים בדרכו הוא. ניסיונותיו הרועשים של האינטלקט להאיר את שיטות התהליכים שאינם בסמכותו, רק יסבכו ויביאו את השתדלויותינו לידי כישלון".
אם תקראו את הספר תוכלו לראות שמופיעות בו דוגמאות רבות לניסוח נכון ומוצלח של סוגסטיות מרפאות. קואה ריפא מאות ואלפי אנשים באמצעות סוגסטיות ספציפיות שניסחו באופן מדויק את הבעיה ופתרונה. יחד עם זאת, קואה ממליץ להשתמש באופן גורף בנוסחה אחת כללית שבכוחה לרפא את כל סוגי הבעיות והמחלות (הערה חשובה: קואה הבהיר שישנן מחלות שלא ניתן לרפא אך ורק באמצעות אוטוסוג'סטיה, אבל גם לגבי מחלות אלו הוא טען שניתן להיעזר באוטוסוג'סטיה במקביל לטיפול הרפואי ובכך לחזק את הטיפול ולקדם החלמה מהירה וטובה יותר). הנוסחה הכללית של האוטוסוג'סטיה של קואה היא: בכל יום ובכל דרך אני משתפר/ת יותר ויותר. זה הכל. פשוט מאוד. את הנוסחה הזאת יש לומר 20 פעמים לפני השינה ו-20 פעמים בעת היקיצה, בקול (ולא בלב) כך שהאוטוסוג'סטיה תיכנס למוח דרך השמיעה. נוסחה זו היא נוסחה גורפת שביכולתה לשנות את הדימוי העצמי שלנו ולאפשר ללא-מודע שלנו לדמיין מציאות אחרת, חדשה, שבה אנחנו חיים באופן חיובי בכל תחומי חיינו. במקום לפרט לגבי כל אחת ואחת מהבעיות שלנו ולנסח עבור כל אחת מהן משפט/ים משלה - קואה טען שעדיף לומר נוסחה אחת שתאפשר ללא-מודע שלנו לכוון אותנו נכון ולטפל בכל הטעון טיפול בחיינו. פשוט ולעניין. מעין קסם. קסם מעשי.
דבר אחרון, ואולי החשוב מכל בשיטתו של קואה, הוא העיקרון המנחה של הימנעות ממאמץ. את האוטוסוג'סטיה יש לבצע בפשטות, ללא מורא וללא פחד, בשלוות נפש ומתוך אמונה ביכולתנו להירפא ולהשתנות. הרצון המתוח והלחוץ הוא אויבו הגדול ביותר של הדמיון משום שהוא מנסה לעקוף את שלטונו של הלא-מודע ולהשיג בכוח את מה שניתן להשיג רק ברכּוּת ובאהבה. קואה היה בראש ובראשונה אדם אוהב שהאמין ביכולתם של מטופליו להחלים. בזה היה כוחו ולכן הוא הצליח לרפא כ"כ הרבה אנשים. אם נזכור שגם בתוכנו טמונה אותה אהבת חיים וננסה להתחבר אליה מחדש, אזי נוכל להפוך למרפאים של עצמנו ואולי גם של סביבתנו. בסופו של דבר כושר הריפוי טמון בתוכנו, והדרך הטובה ביותר לגלות אותו היא ללכת בעקבותיו של אמיל קואה - המרפא הגדול, הרופא האוהב, האדם המופלא שמצא דרך פשוטה וטבעית להתחבר אל הילד החופשי שבתוכנו.
הקשר לחינוך והוראה - להיות בסדר:
"אם עלינו להשגיח בדברינו בין מבוגרים, לא כל שכן בין הילדים. בהם עלינו לנהוג בזהירות יתרה. אל הבלתי-הכרתי של הילד יותר נקל להגיע. כוחו הבורר יותר חלש ולכן הרשמים מתממשים בו ביתר שאת. רשמים אלה הם חומר הבניין שממנו ייבנו חיי הילד, ואם החומר גרוע - מה יהא בסוף הבניין?"
אם תקראו את הספר תוכלו לראות שיש בו פרק שמתייחס בלעדית לאוטוסוג'סטיה בחיי הילד. הפרק כתוב יפה מאוד ומעניק כלים טובים להורים כיצד לגדל את ילדיהם ברוח חיובית שבונה את נפש הילדים בצורה נכונה ובריאה. אני מאוד ממליצה לקרוא את הפרק הזה. הנה ציטוט נוסף מהפרק הזה: "אין הילדים גדלים חלשים מחוסר אנרגיה אלא מבזבוזה ושימוש בלתי נכון בה. הקונפליקטים הפנימיים, הנחוצים בתהליך הרציף של הסתגלות הנקרא גידול, עוברים לעיתים בעריצות מיותרת, שאינה רק דורשת באופן זמני הרבה מן האנרגיה החיונית של הילד אלא גם סוגרת עליהם בבלתי-הכרתי בצורת 'קומפלקסים', כך שהילד נמצא חסר-מה מחיוניותו העתידה. שימוש נכון באוטוסוג'סטיה יקדים פני רעות אלו. הגידול יהיה מסודר ותחת ביקורת. הקונפליקטים הנחוצים יביאו לתוצאה מוצלחת, ומהבלתי נחוצים נשתמט".
בתור מורה, כשאני קוראת תכנים מהסוג הזה אני נוטה באופן טבעי להשליך מתפקיד ההורה אל תפקיד המורה, ולכן כשקראתי את הפרק הזה חשבתי לעצמי עד כמה חשוב שהמורים יבינו שמה שהם אומרים לתלמידיהם משפיע עליהם עמוקות - לטוב או לרע. מורים מעבירים כל הזמן מסרים לתלמידיהם, והמסרים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדימוי העצמי שלהם ומחייהם בעת בגרותם. האם אנחנו רוצים שתלמידינו ירגישו טוב עם עצמם? שירגישו מסוגלים, מוכשרים ובעלי יכולת? האם אנחנו רוצים שהם יהיו בריאים, חזקים ומלאי חיוניות? ואם אלו הם הדברים שאנו מעוניינים בהם - כיצד אנו עושים זאת, באלו כלים עלינו להשתמש על מנת לטעת בהם תחושות טובות לגבי עצמם? כל אלו הן שאלות שהייתי מאוד שמחה אילו מורים היו שמים במרכז עשייתם החינוכית, משום שאלו הן השאלות החשובות באמת להמשך חייהם של התלמידים.
מחשבה נוספת שעלתה לי בנוגע לגישה של קואה היא המחשבה אודות מאמץ יתר ואודות המתח והלחץ שאנחנו המורים גורמים פעמים רבות לתלמידינו. מתח ולחץ הם האויבים הגדולים ביותר של תהליך הלימוד, והם עומדים לרועץ בפני יכולתם של התלמידים להפנים את הידע הנלמד. מאחורי המתח והלחץ עומד מסר שלילי שאומר: "אתה לא בסדר כפי שאתה, ואתה צריך להתאמץ כדי להיות בסדר". המסרים השליליים הללו מזהמים את יכולת החשיבה ומפריעים לתלמידים לתפקד כהלכה, ולפיכך המאמץ, ביסודו, פוגע בכל תהליך לימודי תקין ובריא. תלמיד לחוץ ומתוח לא מסוגל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, והוא מתקשה להפנים, לגדול ולהתפתח. לפיכך, חלק משמעותי מתפקידו של המורה הוא להרגיע את תלמידיו ולנסוך בהם תחושת יכולת, שלווה וביטחון עצמי, כי כשהתלמידים רגועים הם לומדים הרבה יותר טוב. בסופו של דבר, כל הסוגסטיות החינוכיות והמסרים החינוכיים צריכים להתנקז לסוגסטיה אחת גורפת שמעבירה לתלמיד את המסר: אתה בסדר. מסר כזה מרגיע את התלמיד ומאפשר לו להיות צלול ומרוכז בשיעור וכך להתקדם בצורה משמעותית בתהליך הלימוד שלו. ישנן דרכים רבות להעביר לתלמידים את הסוגסטיות הללו - במילים, בשפת גוף, ובגישה כוללת שמאשרת אותם ומחייבת אותם.
הקשר לחיי היצירה - הדמיון כדרך חיים:
"חינוך הדמיון יותר חשוב ויותר חזק מחינוך הרצון. האדם מגשים בחייו את מה שמצווה עליו דמיונו. כל אחד מאיתנו נושא בחובו את תמונת חייו. חיינו מגלמים ומגשימים את התמונה הזאת. לפיכך דרש קואה שיטפח אדם את כוחות נפשו הטמירים. מחנכים רבים בזים לכוחות אלו וחושבים שהדמיון הוא רק שכל אשר טרם בגר - מין מצב ילדותי, מצב של מעבר. קואה למד להעריך את ערכם של מצבי-דמדומים אלה. כאן חשיבותה הגדולה של האמנות, המביאה אותנו לידי מצב אשר בו נובעים כוחות נפשנו הנסתרים ועולים מלמטה למעלה. כדי להפרות את חיינו הערים הורה קואה לאדם שלא יבוז לאותם מצבים של 'חלום בהקיץ' אשר בהם אנו מסירים מעלינו את המתיחות וההתאמצות של נפשנו ופותחים את הבארות העמוקות בכדי שיעלו כוחות נפשנו ממעמקיהם" (מתוך ההקדמה לספר שנכתבה ע"י הוגו ברמן).
בתור אמנית, הדבר ששבה את לבי יותר מכל בגישתו של קואה הוא ההבנה שהדמיון הוא הכוח הדומיננטי והמוביל בחיינו. אנשים רבים אינם מסוגלים לדמיין את מה שהם רוצים, ולכן אינם מסוגלים לממש את שאיפותיהם בחיים. מהבחינה הזאת אמנים הם אנשים נדירים משום שהדמיון עבורם הוא לא פחות מאשר דרך חיים, והוא מקור כל ההשראה וחיי היצירה שלהם. אני יכולה להעיד מניסיוני שרוב הדברים שהגעתי אליהם בחיי התחילו "רק" כדמיונות שדמיינתי ופינטזתי לעצמי. החלומות בהקיץ הם כוח עצום אם יודעים להשתמש בהם נכון ולכוון את החיים לפיהם. לכן הכלים שמוצעים בספר הם כלים טובים מאוד בעיניי עבור אמנים, ובעיקר עבור אמנים שזקוקים לחיזוק הקשר עם הדמיון שלהם.
האוטוסוג'סטיה היא דרך מצוינת להתחבר אל הלא-מודע ולהכיר בו עולמות חדשים ואפשרויות חדשות, והיא בעצם סוג של מפתח שפותח דלתות כמוסות של חדרי נפשנו. באמצעות האוטוסוג'סטיה אנחנו יכולים לראות דברים בעיני רוחנו כאילו הם מתקיימים כבר עכשיו, ובאמצעותה אנחנו יכולים להישאר קרובים למשך זמן רב לאותו איזור בנפש שהוא איזור הדמדומים שבין שינה ועירות, בין חלום להקיץ, איזור האלפא, אותו איזור בנפש שממנו נובעת היצירתיות שלנו, המקום הגדול והיודע שממנו מגיע אלינו השפע היצירתי במלוא גווניו ועוצמתו.
לסיום:
"ובכך מתגלה לנו תרומה גדולה של קואה, אולי אפילו תרומתו הגדולה ביותר: הוא ניסה לעצור את כיוון ההתפתחות המוליך לתלות הולכת וגוברת בעזרה רפואית ופסיכולוגית; הוא ניסה אפילו לשנות את כיוון ההתפתחות הזאת. במובלע ובעקיפין הוא הזכיר למטופלים שלו כי יהיה עליהם לשלם את המחיר עבור מחלתם והפרעותיהם, וכי ההבראה והשמירה על הבריאות שייכת לתחום אחריותם האישית ממש. רופאים הנהנים למלא את תפקיד האל ושהינם גאים מידי או עצלים מידי מכדי להפוך את המטופלים שלהם לשותפים בטיפול הכרחי, ייטו, אפילו כיום, לדחות גישה זאת כלפי הבריאות והשמירה על הבריאות. אך זאת לדעת: ניתן להתמודד ביעילות עם הסכנות לבריאות ההולכות וגוברות עקב הזיהומים הכימיים, החברתיים והפסיכולוגיים האופייניים לעולמנו אך ורק אם כל אדם ייעשה ער ומודע לעובדה כי הוא עצמו יכול לפעול רבות למען בריאותו הגופנית, הנפשית והחברתית. הפחתת התלות ע"י שיתוף אקטיבי באחריות גוררת בעקבותיה תמיד גם הפחתה בחרדה. אם בוחנים ומפרשים את שיטת החשיבה, הדמיון והסוגסטיה העצמית של קואה באור זה, הרי שהשיטה מתגלה כבעלת חשיבות רבה לאין ערוך יותר ממה שקוּאֶה שיער או יכול היה לשער" (מתוך ההקדמה לספר, שנכתבה בשנת 1977 ע"י פרופ' הנס קרייטלר ופרופ' שולמית קרייטלר).
לאחרונה נתקלתי בכתבה מרתקת שנקראת "הסיפור המופלא על הסרטן שנעלם מעצמו". מדובר באשה שהרופאים איבחנו אצלה גידול סרטני גדול ברגל והועידו לה ניתוח לכריתת הרגל על מנת להיפטר מהסרטן, אחרת, כך אמרו, היא תמות. אם תקראו את הכתבה תוכלו לראות שבסופו של דבר האשה החלימה ללא צורך בכריתת הרגל, וכל זה בזכות תפילות. הנה ציטוט מדבריה כפי שהם מופיעים בכתבה: "לא הרגשתי שאני חולה, שידרתי לכולם שאני לא חולה". וציטוט נוסף: "בכל פעם שהתפללתי הרגשתי שלווה וביטחון. היה לי פחד, אבל גם שלווה". שני עקרונות אלו - הדימוי העצמי של אדם בריא (לעומת המציאות האמיתית של אדם חולה), והתפילה נטולת המאמץ - שניהם מממשים הלכה למעשה את משנתו של קואה בצורה אידיאלית. האשה המופלאה הזאת פעלה עפ"י העקרונות של האוטוסוג'סטיה והצילה את חייה במו ידיה שלה מבלי להזדקק לעזרה מבחוץ. כפי שניתן לראות מהסיפור הזה, כוחות הריפוי טמונים בתוכנו ואנחנו יכולים לרפא את עצמנו בעצמנו - אם רק נסכים לקבל על עצמנו את כוחו של הלא-מודע וניתן לו להדריך אותנו.
ולסיום, בנימה יותר אישית: ההתנסות האישית שלי עם השיטה של קואה היתה ועודנה מאוד מעניינת. ניסיתי ואני עדיין מנסה להתמיד באמירת הנוסחה הכללית ("בכל יום ובכל דרך אני משתפרת יותר ויותר") לפני השינה ובשעת היקיצה, ותוך כדי כך אני לומדת על עצמי הרבה דברים. הדבר העיקרי שהבחנתי בו הוא שבכל פעם שאני משננת את הנוסחה, אני מרגישה כאילו אני מוסרת את עצמי בידי אלוהים ומאפשרת לו להוביל אותי. אני לומדת יותר ויותר לסמוך על הלא-מודע שלי, לומדת יותר ויותר להאמין באלוהים, וזוהי חוויה מבריאה ומחזקת מאוד עבורי. אני מרגישה שהאוטוסוג'סטיה היא סוג של תפילה שמחברת אותי בחזרה אל עצמי ומאפשרת לי לוותר על נסיונות השליטה שלי, לוותר ולעזוב ופשוט לנוח. לנוח ולדעת שהכל בסדר והכל יהיה בסדר כי אני בידי אלוהים ואלוהים מטפל בי ודואג לי. לכן שיטת קואה היא כ"כ בריאה בעיניי, כ"כ נכונה וחכמה ואמיתית בעיניי - כי בסופו של דבר, ויותר מכל דבר אחר, האוטוסוג'סטיה היא כלי של אמונה, בהיותה כלי שמדריך אותנו כיצד לתת לאלוהים להיכנס לתוך נפשנו. וכפי שנאמר בספר: "שער בנפשך, שהנה הכוח שישו נתן לתלמידיו לעשות בו ניסים בריפוי אינו מתנה שניתנה לבחירים, כי אם מורשת האדם בכלל; שמלכות שמיים שהוא רמז עליה, המצרפת ומרוממת את החיים, המהווה בריאות חסונה יותר ושכל מתוק יותר, אפשר להשיגה בדרך פשוטה. האם החיוב שבנוסחת קואה אינו מין תפילה? האם אין היא מדברת למה שהוא למעלה מחיי האני, לכוח אינסופי שלמעלה ממנו?". כן, בהחלט. היא אכן כזאת, בהחלט.
***
לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
שנה טובה, שנה תודה
סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)
מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום
2 תגובות:
מאמר נפלא
מוזכר גם בשיטות אחרות של דמיון מודרך,אין ספק שקואה היה אחד מפורצי הדרך לדמיון מודרך
שלום לך. דברייך נעמו לי עד מאד. אני קורא את מגוון מאמרייך בשעות קטנות שבין לילה לבוקר. ודברייך כמים על נפש. פתח קריאתי במאמרים בנושא שמיעה פנימית ופיתוח השמיעה. וסוף הקריאה בעוד מקצת מאמרייך.
לשונך יפה. התבטאות ברורה ורעיונותייך אנושיים.
האם את עוסקת בהוראת מוזיקה?
אשמח לשוחח אתך.
יוסי
הוסף רשומת תגובה