סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)

שני סיפורים קצרים שמדגימים יפה את ההבדל בין "סור מרע" ל"עשה טוב", ואת העיקרון של ההנאה ככלי מעולה לריפוי.

לאחרונה אני עוברת תהליך מעניין של שינוי הרגלים בכל מיני תחומים בחיי, ואני מוצאת את עצמי חושבת כל הזמן על ההבדל בין "סור מרע" ל"עשה טוב". במאמר על מודעות עצמית ושינוי הרגלים התייחסתי להיבטים שונים של שינוי הרגלים, וכאן, ברשומה שלפניכם, אני רוצה להתייחס להיבט נוסף של שינוי הרגלים, והוא ההיבט של איך אנחנו משתנים. מהי הדרך הכי טובה לבצע שינויים בחיינו? האם עדיף "לתקוף חזיתית" את ההרגל שאנחנו מנסים להיגמל/להיפטר ממנו, או שמא עדיף להניח לו ולבצע שינויים בתחומים אחרים כך שההרגל הזה ייעלם מעצמו, כבדרך אגב? האמת היא שאין לי תשובה על השאלה הזאת, ואני חושבת שכל דרך שבה אנחנו פועלים היא דרך טובה כל עוד היא מקדמת אותנו אל עבר היעד הנכסף שהוא חיים נטולי הרגלים שמזיקים לנו.

כפי שאני רואה זאת, ההבדל בין "לסור מרע" לבין "לעשות טוב" הוא הבדל גדול משום שכשאנחנו עסוקים ב"לסור מרע" אנחנו בעצם עסוקים כל הזמן ברע עצמו ולא מסוגלים לראות אל מעבר לו. אותו "רע" כובש את כל יישותנו ואנחנו לא מפסיקים לדוש בו ולהעניק לו תשומת לב, וכך הוא שוחק את כוחותינו ולא מאפשר לנו לגדול ולהתפתח אל מעבר לו. לעומת זאת, כשאנחנו עסוקים ב"לעשות טוב", אנחנו מכוונים את אנרגיית החיים שלנו אל דברים שעושים לנו טוב, וכך, בדרך אגב, אנחנו גם נהנים וגם סרים מהרע - בו זמנית, ועם הרבה פחות מאמץ. לכן, בגדול, הגישה של "עשה טוב" עדיפה בעיניי על פני הגישה של "לסור מרע". יחד עם זאת, יש שינויים שבהחלט צריך להתאמץ על מנת להגשימם, ולכן אני חושבת שאין דרך אחת שהיא נכונה, והדרך היחידה שהיא באמת נכונה היא מה שאנחנו מרגישים לנכון לעשות.

אלו הן המחשבות שאני מגלגלת ביני ובין עצמי לאחרונה, וכתוצאה מכל המחשבות הללו נזכרתי בשני סיפורים שעזרו לי להבהיר לעצמי את העניין יותר טוב, וחשבתי שאם הם עוזרים לי להבהיר את העניין לעצמי - אולי הם יוכלו לעזור גם לכם. ולכן החלטתי לשתף אתכם בשני הסיפורים האלה - האחד הוא סיפור אישי שלי והשני הוא סיפור שלקוח מתוך ספר שאני מאוד אוהבת ומאוד ממליצה לקרוא, ספר שנקרא אל דאגה מאת דייל קארנגי. 

 
ובכן, נתחיל בסיפור שלי, שנקרא "כיצד הצלחתי להפסיק לכסוס ציפורניים":

מאז שהייתי ילדה, ובמשך הרבה שנים, כססתי ציפורניים. כסיסת הציפורניים הזאת היתה חלק ממערך כולל של סימפטומים גופניים שכולם כאחד ביטאו מצוקה נפשית ששריתי בה בילדותי ובנעוריי. הגוף שלי דיבר באותות רבים והעביר מסר מאוד ברור: לא טוב לי. רע לי. בילדותי נחשבתי לילדה "חולנית", למרות שלא היתה לי שום בעיה פיזית אורגנית. סבלתי, סבלתי מאוד, וביטאתי את הסבל הזה בכל מיני צורות - גופניות ונפשיות. כך, בין השאר, כססתי ציפורניים, לעיתים ממש עד זוב דם, ובקצרה ניתן לומר שאכלתי את עצמי - פשוטו כמשמעו. כססתי וכססתי, וככל שהמתח הנפשי שלי היה יותר גדול - כך כססתי יותר. וסבלתי מזה מאוד.

הסביבה שלי ראתה בעין מאוד לא יפה את ביטויי המצוקה הללו, ובמקום לעזור לי לפתור את הבעיה - הבהירו לי ש"זה לא יפה". "לא מתנהגים ככה", "זה מכוער", "תפסיקי עם זה כבר!", ועוד כהנה וכהנה מסרים שחיזקו עוד יותר את המצוקה שלי ואת התחושה הבסיסית שאני לא בסדר. כך, הרגל הכסיסה שלי רק הלך והתחזק, ולא ראיתי שום מוצא ממנו.

כך קרה שמתישהו אמא שלי החליטה לטפל בבעיה הזאת ולשים לה סוף. היא קנתה לי תכשיר שנועד לטפל בבעיית כסיסת ציפורניים - תכשיר שנקרא "מֶרָה" (Mera). מדובר בתכשיר שנראה כמו לק - בקבוקון קטן עם נוזל בתוכו ועם מברשת קטנה לצביעת ציפורניים - והתכשיר הזה הוא הדבר הכי מר ונוראי שטעמתם אי פעם בחייכם. ומה אמורים לעשות איתו? פשוט מאוד - מי שמכור לכסיסת ציפורניים אמור למרוח אותו על הציפורניים, והטעם המר-עד-זוועה של הציפורניים אמור להרתיע אותו ולגרום לו להפסיק להכניס אצבעות לפה. וכך, עקב הרתיעה מעצם הכנסת האצבעות לפה, המכור לכסיסת ציפורניים אמור להיגמל מההרגל המגונה שלו ולהפוך סופסוף לאדם נורמלי מן היישוב שלא כוסס את ציפורניו. בקיצור - סוג של אילוף באמצעות עונש, מעין בהביוריזם שלילי שכזה.

ובכן, קנינו את התכשיר, ואני התחלתי למרוח אותו באופן יומיומי - ולעיתים מרחתי אותו אפילו כמה פעמים ביום. מאוד רציתי להפסיק לכסוס ציפורניים, ולא רק בגלל האופן שבו הסביבה שלי התייחסה אל ההרגל הזה אלא גם - ובעיקר - בגלל שאני עצמי סבלתי ממנו. סבלתי מאוד מהכסיסה. היא הכאיבה לי. רוב הזמן האצבעות שלי כאבו, היו פצועות וחבולות, נראו רע והרגישו רע, וממש שנאתי את ההרגל המכאיב והמכוער הזה. לכן הייתי נחושה בדעתי להיפטר ממנו ומרחתי את המֶרָה בהתלהבות גדולה מתוך תחושה שהנה, אוטוטו אני עומדת סופסוף להפסיק לכסוס ציפורניים ולהפוך סופסוף לנורמלית ובסדר. עצם המחשבה הזאת שימחה אותי וגרמה לי למרוח כמויות גדולות של מֶרָה על ציפורניי, מרחתי ומרחתי, וניסיתי לגרום לעצמי בכוח להפסיק לכסוס ציפורניים. אולם, כפי שגיליתי בצער רב, זה לא עבד. איכשהו, מתוך הרגל עמוק ומושרש מאוד, ומתוך המצוקה שהיא זאת שמלכתחילה גרמה לי לכסוס ציפורניים ולא נפתרה עדיין - מצאתי את עצמי מכניסה את האצבעות שלי לפה למרות הכל, וממשיכה לכסוס במרץ רב. ותאמינו או לא, הרגל הכסיסה אפילו התחזק ב"תקופת המֶרָה" שלי, כך שבסופו של דבר יצא שגם כססתי ציפורניים וגם היה לי טעם מר (מאוד!) בפה למשך תקופה ארוכה. מעין מצב מדכא של "הפסד הפסד". אוי זה היה נורא. ממש ממש לא נעים.

מתישהו הפסקתי למרוח את התכשיר הנורא הזה (ומשום מה לא התגעגעתי אליו מאז, אפילו לא לרגע), הפסקתי להילחם עם עצמי, והשלמתי עם העובדה שאני כוססת ציפורניים וזה מה יש. בשנים הבאות המשכתי לכסוס ולא ניסיתי לשנות את ההרגל הזה, אולם מתישהו התרחש השינוי המיוחל בעניין הכסיסה שלי, וכפי שתראו להלן - הוא התרחש משום שהוא נבע ממקום נפשי שונה לחלוטין: המקום המבורך של אני בסדר. 

כשעזבתי את בית אמי ויצאתי לחיים עצמאיים חל שינוי גדול ודרמטי בחיי. ניתן לומר ש"החלפתי דיסקט" ושיניתי כמעט כל היבט בחיים שלי מתוך תחושת חופש עצומה שלא חוויתי מימיי עד אז. אם לפני כן חייתי בעוני ובהזנחה חיצונית ופיזית, הרי שעם היציאה מהבית התחלתי לחיות אחרת. התחלתי לטפח את עצמי ואת המראה החיצוני שלי, התחלתי להנות מעצם הקיום שלי, התחלתי להרגיש שמותר לי להיראות טוב, להרגיש טוב ולחיות מתוך הנאה ושמחה. התהליך הזה הביא אותי להתבונן בעצמי בצורה אחרת ולראות בי כל מיני דברים שדרשו שיפור ושינוי. אחד מהם היה כמובן הציפורניים שלי. ייתכן שנראה לכם שמדובר בעניין זניח, אבל ציפורניים כסוסות הן דבר מאוד מכוער, ועל רקע של מראה מטופח הכיעור שלהן הרבה יותר בולט מאשר על רקע של מראה מוזנח. נהגתי להסתכל על הידיים שלי, והמראה של הציפורניים שלי היה ממש דוחה בעיניי. תהיתי מה לעשות בעניין, ואז עלה בראשי רעיון מבריק: להתחיל לשים לק. עכשיו, אני רוצה להסביר לכם משהו: מי שמנגנת פסנתר לא יכולה להאריך ציפורניים. ציפורניים ארוכות ונגינה על פסנתר הם שני דברים שסותרים אחד את השני. מצד שני, יודעת כל מי שנוהגת לשים לק על ציפורניה, לק וציפורניים קצרות גם הם שני דברים שסותרים אחד את השני. לק מדגיש את הציפורניים, ואם יש לך ציפורניים קצרות - הלק מדגיש את העובדה הזאת ומראה עד כמה הן קצרות ולפיכך לא יפות (כי כשהן קצרות אי אפשר לעצב את הצורה שלהן). לכן, אם תקחו בחשבון את שתי העובדות הללו, תבינו למה עד אז לא עלתה בראשי המחשבה לשים לק על ציפורניי. אבל באותה התקופה שאני מדברת עליה, הבנתי שאני מעדיפה ציפורניים קצרות ומשוחות בלק עפנ"י ציפורניים כסוסות ומכוערות. הגעתי למסקנה שאם אתחיל למרוח לק, הציפורניים שלי ישתפרו בכל מקרה ויהיו הרבה יותר יפות מאשר לפני כן, ויש סיכוי גדול שהיופי שלהן יעודד אותי להפסיק לכסוס אותן, וכך ארוויח שני דברים בבת אחת: גם אפסיק לכסוס ולהכאיב לעצמי, וגם אשדרג את המראה שלי. ואכן צדקתי. קניתי לקים יפים והתחלתי למרוח אותם על ציפורניי, וראו זה פלא - הפסקתי לכסוס ציפורניים! סופסוף!... כמובן שהתהליך הזה לקח קצת זמן, וקרה לי פה ושם שנסוגתי אל ההרגל הישן וכססתי, אבל בכל פעם כזאת הייתי מסתכלת על הציפורניים הכסוסות שלי ואומרת לעצמי "אוי, מה עשית? הרסת את הלק ששמת! זה היה כ"כ יפה לפני כן!", וכך, לאט לאט, נגמלתי מההרגל שכ"כ כיער אותי וכ"כ הכאיב לי במשך שנים רבות. נהגתי להסתכל בהנאה על האצבעות שלי ולומר לעצמי "פששששש איזה ידיים יפות יש לך. מקסים. כל הכבוד לך שהפסקת לכסוס ציפורניים!". מרוצה מעצמי כפי שאתם רואים...

מה שיפה בסיפור הזה הוא שמתישהו הפסקתי לשים לק, אבל למרות זאת לא חזרתי לכסוס ציפורניים. נגמלתי לחלוטין מההתנהגות הכפייתית הזאת. ובכל פעם כשאני נזכרת בסיפור הזה כשיעור טוב לחיים, אני חושבת לעצמי שהשאלה היא איזה לק אני מעדיפה לשים - בחיים בכלל - לק שעושה לי רע ומר על הנשמה או לק שעושה לי טוב ויפה על הנשמה? מה אני מעדיפה - להעניש את עצמי או לעודד את עצמי? מה אני מעדיפה - לסור מרע או לעשות טוב?

***

עד כאן הסיפור שלי. וכעת ניגש לסיפור מתוך "אל דאגה", סיפור שמדגים מצוין את ההבדל בין "סור מרע" ו"עשה טוב". זהו סיפורו המדהים של ארל פ. הייני, סיפור שאני אוהבת לכנותו "ההנאה היא התרופה הכי טובה בעולם":

בזמנו, בשנות העשרים, הייתי כה מודאג עד כי כיב קיבה החל פוגע במשטח הפנימי של קיבתי. באחד הלילות בא עליי שטף דם נורא. החישו אותי לבית חולים הקשור לבי"ס לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסטרן אשר בשיקאגו. משקלי ירד מ-80 ק"ג ל-40 ק"ג בקירוב. כה חולה הייתי, עד שהזהירו אותי שאסור לי אפילו להרים את ידי. שלושה רופאים, כולל מומחה נודע לכיבי קיבה, חרצו את גורלי ואמרו לי כי אין אני ניתן לריפוי. ניזונתי מאבקות אשלגניות ומכף של תערובת שחציה חלב וחציה שמנת, מדי שעה בשעה. אחות תחבה לקיבתי צינורית גומי, ושאבה מתוך קיבתי מדי ערב ומדי בוקר את תכולתה. 

דבר זה נמשך במשך חודשים ארוכים. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: "שמע, ארל הייני, אם אין לך דבר אחר לקוות אליו פרט למוות מתמשך והולך, מן הראוי שתנצל כהלכה את הזמן הקצר שעדיין נותר לך. הרי תמיד השתוקקת לטייל מסביב לעולם, לפני שתלך לעולמך. ובכן, ההזדמנות היחידה שתהיה לך היא לצאת עכשיו למסע".

כאשר סיפרתי לרופאיי כי עומד אני לטייל מסביב לעולם, ולשאוב את תכולת קיבתי במו ידיי פעמיים ביום, נתקפו הלם. בלתי אפשרי, אמרו. מעולם לא שמעו על מעשה מעין זה. הם הזהירו אותי כי אם אצא למסע מסביב לעולם, אזי צריך יהיה לקבור אותי בים. "לא, בשום פנים ואופן", השבתי. "הבטחתי לקרוביי כי איקבר בחלקת המשפחה בעיר ברוקן באו שבמדינת נבראסקה. וכך, עומד אני ליטול עימי את ארון המתים שלי".

הזמנתי ארון מתים, העמסתי אותו על סיפון האוניה, ואז עשיתי סידורים עם חברת האוניות - למקרה שאתפגר - כי ישימו את גופתי בתא הקפאה וישמרו אותה שם עד שהאוניה תחזור לנמל הבית. יצאתי למסע כשמפעמת בי רוחו של עומאר הקשיש (עומאר ח'יאם היה משורר ומתמטיקאי פרסי שחי במאה ה-11 וחיבר את ה"רובאיאת" - "המרובעים"):

הו, נצל עד תום את מה שעוד נותר,
לפני שגם אנו לעפר ואפר ניעשה;
עפר לעפר, ומתחת לעפר נשכב,
בלא יין, בלא שיר, בלא משורר, ואף - בלא קץ!

ברגע שעליתי על ספינת הקיטור "הנשיא אדאמס" בנמל לוס אנג'לס ויצאתי בדרכי לעבר המזרח הרחוק, השתפרה תחושתי. בהדרגה ויתרתי על אבקות האשלגן שלי ועל משאבת הקיבה. לא עבר זמן והתחלתי אוכל כל מיני מזונות - אפילו תערובות והרכבים מקומיים, מוזרים, שהיו אמורים להוריד אותי אלי קבר. משחלפו השבועות התחלתי אף מעשן סיגרים שחורים ארוכים, ולוגם משקאות חריפים. נהניתי יותר משנהניתי מזה שנים! נתקלנו במונסונים ובטייפונים אשר היה בהם כדי להביא אותי לתוך ארון המתים שלי, ולו רק מתוך פחד - אולם נהניתי הנאה עצומה מכל ההרפתקה.

על סיפון האונייה השתתפתי במשחקי חברה, שרתי שירים, התיידדתי עם אנשים שלא הכרתי קודם לכן, והייתי ער עד מחצית הלילה. משהגענו לסין ולהודו, התחלתי לתפוס כי דאגות העסקים שניצבו בפניי בביתי היו משולות לגן עדן, בהשוואה לעוני והרעב שבמזרח הרחוק. חדלתי מכל דאגותיי חסרות הטעם, וחשתי בטוב. משחזרתי לארצות הברית היה משקלי רב יותר ב-40 ק"ג, וכמעט שכחתי שסבלתי אי פעם מכיב הקיבה. חשתי טוב יותר משחשתי אי פעם בחיי. חזרתי לחיי העסקים, ומאז לא הייתי חולה אף יום אחד.

***

עד כאן סיפורו המופלא של ארל פ. הייני. כשאני חושבת על העיקרון המנחה של שני הסיפורים האלה - העיקרון של "ההנאה כתרופה" - אני חושבת לעצמי שאילו החברה שלנו היתה מתנהלת לפיו, מצבנו כחברה וכיחידים היה יכול להשתפר פלאים. במקום לראות את העולם כזירה של מלחמה היינו רואים אותו כזירה של הנאה. במקום "האגודה למלחמה בסרטן" היינו שומעים על "האגודה לטיפול באמצעות הנאה", במקום "האגודה למלחמה בתאונות הדרכים" היינו שומעים על "האגודה למען נהיגה מהנה", במקום להילחם במחלות היינו לומדים לחבק את החיים ולהיזכר בדברים שעושים לנו טוב, שמשמחים אותנו, שגורמים לנו הנאה ושמעוררים בנו חשק לחיות. אכן, חזון יפה ומהנה לשאוף אליו. מי האיש החפץ חיים? אוהב ימים, נהנה מהחיים, רואה טוב ועושה טוב.

***

לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
שנה טובה, שנה תודה

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום
רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה