הרשומה שלפניכם היא חלק ממאמר יותר גדול שכתבתי כאן בבלוג ונקרא "פיתוח שמיעה". במאמר זה אני מסבירה דברים בסיסיים אודות פיתוח שמיעה, ובין הדברים שאני מסבירה שם נמצא גם החלק הזה - המיתוס של שמיעה אבסולוטית. את החלק הזה העתקתי והדבקתי כלשונו ברשומה שלפניכם, ועשיתי את זה כי רציתי להבליט ולהדגיש אותו. למה? משום שהמיתוס של שמיעה אבסולוטית הוא נושא רגיש ובעייתי שפוגע פעמים רבות מידי בהתפתחותם המוסיקלית של תלמידים, וחשוב בעיניי להאיר אותו ולנקות אותו מאמונות תפלות ופחדים שכרוכים בו. לכן החלטתי להביא את החלק הזה של המאמר כרשומה נפרדת ועצמאית - כדי להפוך אותו ליותר נגיש עבורכם. ניתן לקרוא את הרשומה בלי שום קשר למאמר פיתוח שמיעה, אבל עדיף כמובן לקרוא את המאמר השלם - על מנת לראות תמונה יותר מלאה של הנושא הזה. ובכן, מהי שמיעה אבסולוטית? והאם היא אכן שמיעה יותר טובה משמיעות אחרות? על אלה, ועוד, ברשומה שלפניכם.
ישנם שני סוגי שמיעות שיש להם שם: שמיעה יחסית ושמיעה אבסולוטית. שתיהן מתארות יכולת לזהות גובה צליל באופן מדויק וחסר הֶקשר. מי שיש לו שמיעה יחסית זקוק לצליל ראשוני ידוע מראש שלפיו הוא מזהה את שאר הצלילים, ומי שיש לו שמיעה אבסולוטית מזהה כל צליל, ללא צליל ידוע מראש.
תלמידים רבים מרגישים רגשי נחיתות עזים ביחס לחבריהם בעלי השמיעה היחסית או האבסולוטית. המיתוס של השמיעה האבסולוטית עלול לשתק שמיעות אחרות, טובות לא פחות, רק בגלל הפחד והאמונה התפלה ש"אם אין לי שמיעה אבסולוטית אז כנראה שאני לא מוכשר". וזו טעות שחשוב לי לתקן אותה (גילוי נאות: לי עצמי יש שמיעה אבסולוטית, כך שאני לחלוטין אובייקטיבית בעניין הזה). למה אני מתכוונת? על מנת להסביר את כוונתי אתן לכם דוגמא מחוש הראיה:
אני מרכיבה משקפיים במספר די גדול. בלי המשקפיים שלי אני מרגישה כמו עכבר במבוך... אם רופא היה צריך להגדיר את הראיה שלי הוא כנראה היה אומר שיש לי ראיה "לא טובה". ובכ"ז, בתחומים מסוימים יש לי ראיה שבבית שלנו אנחנו נוהגים לכנותה בהומור "ראיה ביונית": אני מסוגלת לזהות חוסר דיוק במילימטרים, לפי הראיה שלי אנחנו מרכיבים מדפים בבית (אני מתפקדת על תקן "פלס אנושי"...), אני מסוגלת לאמוד כמויות מדויקות מאוד לפי הראיה, וכד'. אם כן, כיצד נגדיר את הראיה שלי? לא טובה? כן טובה? ולשם מה נגדיר אותה?
החושים הם תחום מורכב מאוד, בעלי איכויות ורבדים שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. לכן כדאי שניזהר מאוד - הן כמורים והן כתלמידים - מתיוג מיותר וחסר ערך של השמיעה ל"סוגים". זה לא חשוב. חשוב להכיר את השמיעה שלנו. חשוב לפתח אותה. חשוב להקשיב. רוב תלמידיי עד היום היו בעלי שמיעה מצוינת - רגישה, עמוקה ומדויקת, אך לרובם הכמעט מוחלט לא היתה שמיעה יחסית או אבסולוטית אלא "רק" שמיעה טובה. ולעומתם, התלמידים המעטים בעלי השמיעה האבסולוטית שלימדתי היו מהגרועים בתלמידיי משום שהם סמכו יותר מידי על האבסולוטיות של השמיעה שלהם והפכו לתלויים בה לחלוטין (ורק שתדעו - תלות מוגזמת בשמיעה האבסולוטית מנוונת מאוד את השמיעה וגורמת לה להיות נוקשה וחסרת רגישות). ולא רק זה אלא שברוב המקרים הם גם היו מאוד שחצנים ומאוד אטומים לכל ניסיון ללמד אותם פיתוח שמיעה ("כבר יש לי שמיעה אבסולוטית, בשביל מה אני צריך להקשיב?? בכל מקרה אני כבר שומע הכל!").
האם נכון לומר שמי שיש לו שמיעה אבסולוטית אכן "שומע הכל"? לא, בהחלט לא. כפי שכבר ציינתי לפני כן, שמיעה אבסולוטית היא שמיעה חסרת הֶקשר. מי ששומע אבסולוטית יכול לזהות צלילים נפרדים, אקורדים נפרדים וצלילים נפרדים במנגינות - אבל לא יותר מזה. ז"א - מדובר בסוג שמיעה מאוד מוגבל ומגביל שעלול לפעמים אפילו להפריע להקשבה. על מנת לשמוע את המוסיקה כיחידה שלמה, אורגנית, בעלת קשרים רבים בתוכה - יש לפתח את השמיעה האבסולוטית אל מעבר לחוסר ההקשר של הצלילים הנפרדים, כך שנוכל לזהות את הצלילים הנפרדים כחלק מהמערכת שבתוכה הם נתונים. אחרי הכל - מוסיקה היא שפה, וממש כמו בכל לימוד אחר של שפה אנחנו לומדים לזהות לא רק את האותיות אלא גם מילים, משפטים, פיסקאות, וכד'. האם היינו מסתפקים בזיהוי האותיות וטוענים שאנחנו "כבר שומעים הכל" ומכירים מצוין את השפה רק עפ"י זיהוי האותיות שלה? לא, כמובן שלא. לפיכך, כפי שאתם רואים, גם תלמידים ששומעים אבסולוטית צריכים לפתח את השמיעה שלהם, ולא להסתפק אך ורק בשמיעה המוּלדת שלהם.
בסיכומו של עניין, אני ממליצה לכל אחד לקבל את השמיעה הטבעית שלו כפי שהיא, ולהמשיך לפתח אותה מהנקודה שבה היא נמצאת - ולא משנה אם היא אבסולוטית או לא. כמו כן, חשוב שנפתח את השמיעה בדרכים שמכבדות אותה ולא מנסות לכפות עליה דברים בלתי טבעיים. שמעתי על שיטות לימוד של פיתוח שמיעה שמנסות לפתח בכוח שמיעה אבסולוטית, ובעיניי זהו אבסורד שאין כדוגמתו משום שמדובר בהתנגדות לגוף ולחושים - ואיך אפשר לצפות שהחושים שלנו יתפתחו כשאנחנו מתנגדים להם? השמיעה הטבעית שלנו היא מתנת אל, ולדעתי עדיף שנתייחס אליה בדיוק כפי שאנחנו מתייחסים לכל מתנה אחרת שאנחנו מקבלים: בשמחה, בהנאה, ובתודה.
***
לקריאה נוספת:
שיעורי מוסיקה
תירגול שמיעה הרמונית
מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי
תרגילים בפיתוח שמיעה למתחילים ומתקדמים
הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"
ישנם שני סוגי שמיעות שיש להם שם: שמיעה יחסית ושמיעה אבסולוטית. שתיהן מתארות יכולת לזהות גובה צליל באופן מדויק וחסר הֶקשר. מי שיש לו שמיעה יחסית זקוק לצליל ראשוני ידוע מראש שלפיו הוא מזהה את שאר הצלילים, ומי שיש לו שמיעה אבסולוטית מזהה כל צליל, ללא צליל ידוע מראש.
תלמידים רבים מרגישים רגשי נחיתות עזים ביחס לחבריהם בעלי השמיעה היחסית או האבסולוטית. המיתוס של השמיעה האבסולוטית עלול לשתק שמיעות אחרות, טובות לא פחות, רק בגלל הפחד והאמונה התפלה ש"אם אין לי שמיעה אבסולוטית אז כנראה שאני לא מוכשר". וזו טעות שחשוב לי לתקן אותה (גילוי נאות: לי עצמי יש שמיעה אבסולוטית, כך שאני לחלוטין אובייקטיבית בעניין הזה). למה אני מתכוונת? על מנת להסביר את כוונתי אתן לכם דוגמא מחוש הראיה:
אני מרכיבה משקפיים במספר די גדול. בלי המשקפיים שלי אני מרגישה כמו עכבר במבוך... אם רופא היה צריך להגדיר את הראיה שלי הוא כנראה היה אומר שיש לי ראיה "לא טובה". ובכ"ז, בתחומים מסוימים יש לי ראיה שבבית שלנו אנחנו נוהגים לכנותה בהומור "ראיה ביונית": אני מסוגלת לזהות חוסר דיוק במילימטרים, לפי הראיה שלי אנחנו מרכיבים מדפים בבית (אני מתפקדת על תקן "פלס אנושי"...), אני מסוגלת לאמוד כמויות מדויקות מאוד לפי הראיה, וכד'. אם כן, כיצד נגדיר את הראיה שלי? לא טובה? כן טובה? ולשם מה נגדיר אותה?
החושים הם תחום מורכב מאוד, בעלי איכויות ורבדים שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. לכן כדאי שניזהר מאוד - הן כמורים והן כתלמידים - מתיוג מיותר וחסר ערך של השמיעה ל"סוגים". זה לא חשוב. חשוב להכיר את השמיעה שלנו. חשוב לפתח אותה. חשוב להקשיב. רוב תלמידיי עד היום היו בעלי שמיעה מצוינת - רגישה, עמוקה ומדויקת, אך לרובם הכמעט מוחלט לא היתה שמיעה יחסית או אבסולוטית אלא "רק" שמיעה טובה. ולעומתם, התלמידים המעטים בעלי השמיעה האבסולוטית שלימדתי היו מהגרועים בתלמידיי משום שהם סמכו יותר מידי על האבסולוטיות של השמיעה שלהם והפכו לתלויים בה לחלוטין (ורק שתדעו - תלות מוגזמת בשמיעה האבסולוטית מנוונת מאוד את השמיעה וגורמת לה להיות נוקשה וחסרת רגישות). ולא רק זה אלא שברוב המקרים הם גם היו מאוד שחצנים ומאוד אטומים לכל ניסיון ללמד אותם פיתוח שמיעה ("כבר יש לי שמיעה אבסולוטית, בשביל מה אני צריך להקשיב?? בכל מקרה אני כבר שומע הכל!").
האם נכון לומר שמי שיש לו שמיעה אבסולוטית אכן "שומע הכל"? לא, בהחלט לא. כפי שכבר ציינתי לפני כן, שמיעה אבסולוטית היא שמיעה חסרת הֶקשר. מי ששומע אבסולוטית יכול לזהות צלילים נפרדים, אקורדים נפרדים וצלילים נפרדים במנגינות - אבל לא יותר מזה. ז"א - מדובר בסוג שמיעה מאוד מוגבל ומגביל שעלול לפעמים אפילו להפריע להקשבה. על מנת לשמוע את המוסיקה כיחידה שלמה, אורגנית, בעלת קשרים רבים בתוכה - יש לפתח את השמיעה האבסולוטית אל מעבר לחוסר ההקשר של הצלילים הנפרדים, כך שנוכל לזהות את הצלילים הנפרדים כחלק מהמערכת שבתוכה הם נתונים. אחרי הכל - מוסיקה היא שפה, וממש כמו בכל לימוד אחר של שפה אנחנו לומדים לזהות לא רק את האותיות אלא גם מילים, משפטים, פיסקאות, וכד'. האם היינו מסתפקים בזיהוי האותיות וטוענים שאנחנו "כבר שומעים הכל" ומכירים מצוין את השפה רק עפ"י זיהוי האותיות שלה? לא, כמובן שלא. לפיכך, כפי שאתם רואים, גם תלמידים ששומעים אבסולוטית צריכים לפתח את השמיעה שלהם, ולא להסתפק אך ורק בשמיעה המוּלדת שלהם.
בסיכומו של עניין, אני ממליצה לכל אחד לקבל את השמיעה הטבעית שלו כפי שהיא, ולהמשיך לפתח אותה מהנקודה שבה היא נמצאת - ולא משנה אם היא אבסולוטית או לא. כמו כן, חשוב שנפתח את השמיעה בדרכים שמכבדות אותה ולא מנסות לכפות עליה דברים בלתי טבעיים. שמעתי על שיטות לימוד של פיתוח שמיעה שמנסות לפתח בכוח שמיעה אבסולוטית, ובעיניי זהו אבסורד שאין כדוגמתו משום שמדובר בהתנגדות לגוף ולחושים - ואיך אפשר לצפות שהחושים שלנו יתפתחו כשאנחנו מתנגדים להם? השמיעה הטבעית שלנו היא מתנת אל, ולדעתי עדיף שנתייחס אליה בדיוק כפי שאנחנו מתייחסים לכל מתנה אחרת שאנחנו מקבלים: בשמחה, בהנאה, ובתודה.
***
לקריאה נוספת:
שיעורי מוסיקה
תירגול שמיעה הרמונית
מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי
תרגילים בפיתוח שמיעה למתחילים ומתקדמים
הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה