אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

כשהכרתי את בעלי יואב, הוא היה סטודנט שנה א' לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי מספר חודשי היכרות הוא עבר לגור איתי והביא איתו כמובן את חפציו שביניהם היה מחשב. בזמנו מחשבים לא היו דבר נפוץ ועבורי המחשב הזה היה גורם זר ומוזר שנכנס לי לבית, משהו מאוד לא מוכר ואפילו מפחיד, הרגשתי כאילו הוא איזו מין חיה נוהמת שרובצת אצלי בחדר השינה והייתי מתהלכת לידו על קצות האצבעות, עושה כל פעם עיקוף קטן כדי לא להתקרב אליו יותר מידי שמא הוא יידע שאני לידו ויחליט לטרוף אותי. בחיי, ממש פחדתי מהמחשב הזה. אבל יואב בכלל לא פחד ממנו ואפילו להיפך: הוא מאוד נהנה לעבוד איתו. הוא כתב עליו את כל העבודות שהוא היה צריך להגיש במסגרת לימודיו, ולאט לאט התרגלתי לקול תיקתוק המקלדת שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי. ולפעמים, כשיואב היה יושב לכתוב עבודה ומתקתק על המקלדת, הייתי שומעת קול שונה שנובע מהמקלדת שלו. קול אחר, קול של תיקתוק מהיר שיש בו דחיפות, דחף יצירתי, קול של להט ואש ותשוקת יצירה. הייתי מקשיבה לתיקתוק הקלידים שלו ואומרת לעצמי שזה בכלל לא סטודנט שכותב עבודה - זה אמן שיוצר יצירה. בשלב זה בחיי כבר הייתי בוגרת האקדמיה למוסיקה, כשמאחוריי כמה שנות ניסיון בזיהוי כשרונות, בעיקר במסגרת עבודתי כמורה למוסיקה וכיוצרת בעצמי אבל לא רק: רוב חיי הסתובבתי בסביבה אמנותית כזאת או אחרת, ורוב האנשים שהכרתי (חברים, בני זוג, מורים, וכד') היו אמנים או קרובים לאמנות במידה כלשהי. ומלבד זאת, יש לי איזשהו רדאר פנימי טבעי שמזהה אמנים מקילומטרים - אני פשוט מרגישה את הנפש של אנשים ומזהה את קולו של האמן ששוכן בתוכם גם אם בפועל אין להם שום קשר ליצירה או לאמנות. כזאת אני, מזהה נפשות. וכשהייתי שומעת את תיקתוק המקלדת מלא הלהט של יואב, היה ברור לי לחלוטין שהוא לא כותב עבודה. הוא כותב יצירה. הוא מספר סיפור. ותמיד תהיתי מה זה הסיפור הזה שהוא מספר, וכשקראתי את העבודה שהוא כתב ראיתי שצדקתי, הוא אכן כתב סיפור. כלומר טכנית הוא אמנם כתב עבודה אקדמית אבל היא היתה כתובה בצורה כ"כ מעניינת שזה נשמע ונקרא כמו סיפור - סיפור שלם עם התחלה, אמצע, וסוף.

בדייט הראשון שלנו, שהתרחש יומיים אחרי הפגישה המיסטית שסיפרתי עליה ברשומה הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית, נפש האמן של יואב התגלתה לי בדרך נוספת, קצת יותר עקיפה, קצת פחות מובהקת, אבל משמעותית מאוד עבורי. התחלנו את הדייט שלנו בשעה 10 בלילה וסיימנו אותו בשש בבוקר, לילה של הרבה דיבורים (כלומר רוב הזמן אני דיברתי ויואב הקשיב, לראשונה בחיי מישהו הקשיב לי וזאת היתה חוויה בלתי נשכחת בפני עצמה), כשחלק מהזמן שוטטנו בחוצות העיר וחלק מהזמן בילינו אצלי בדירה השכורה שגרתי בה בזמנו. כשהגענו לדירה שלי באותו לילה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להשמיע ליואב יצירה שלי שהלחנתי במהלך שנות לימודיי באקדמיה, מוסיקה מאוד מורכבת וקודרת לרביעיית מיתרים. אני חושבת שבאופן לא-מודע עשיתי לו מבחן קבלה לקשר איתי: האם הוא יהיה מסוגל להכיל את העוצמה שלי? איך הוא יגיב לקדרות ולמורכבות שיש במוסיקה שלי - כלומר בנפש שלי? רציתי שהוא יידע. רציתי שהוא יכיר אותי. רציתי לדעת שהוא מסוגל להתמודד איתי ועם הבעייתיות שאני מביאה לקשר בינינו - בעייתיות שבוטאה היטב במוסיקה שהלחנתי. שנות לימודיי באקדמיה היו השנים הקשות ביותר בחיי. גרתי בתקופה זו עם משפחת המוצא שלי, בבית של אמא שלי, בית שכל כולו מחלה וטירוף, והייתי מוקפת בדיכאון וחושך שלא מן העולם הזה. מחוץ לבית הייתי סטודנטית באקדמיה, פעילה, חיובית, אנרגטית, אופטימית ומלאת שמחת חיים, ובתוך הבית הייתי אדם שחי בתוך חידלון שאין לו שם ואין לו סוף ואין שום דרך לתאר אותו או להסביר אותו לאנשים מן החוץ. הדרך היחידה שלי לתאר ולבטא אותו היתה באמצעות המוסיקה שלי, וזה מה שעשיתי. הלחנתי לא מעט יצירות במהלך לימודיי באקדמיה וכולן היו רוויות צער וכאב אינסופי, מוסיקה של נפש פצועה, מדממת, עצובה, מאוד מאוד עצובה. והדרך שלי לספר על כל זה ליואב באותו לילה היתה להשמיע לו את המוסיקה שלי, והייתי בטוחה שהוא ישמע ויברח ממני כי מי בכלל רוצה להתעסק עם אישה שהנפש שלה מביעה רגשות כ"כ קשים? אבל הוא לא ברח ממני. הוא נשאר. ולא רק שהוא לא ברח אלא הוא הגיב למוסיקה שלי בצורה שהותירה בי רושם עז שנחקק בלבי עד עצם היום הזה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שהוא אמר לי אבל כן זוכרת שנשארתי ממש פעורת פה מהתגובה שלו. מי זה הבנאדם הזה שעומד ככה מולי, כולו בשיווי משקל, כולו קשוב, מקשיב בנחת ובסבלנות בלי להיבהל מעוצמת המוסיקה שהוא שומע, ואומר לי דברים שאף אחד מעולם לא אמר לי על הנפש שלי כאילו הוא מכיר אותה ורואה אותה מבפנים? מי זה הבנאדם הזה שאין לו שום הכשרה מוסיקלית או אמנותית, אין לו שום רקע ביצירה, לא מבין כלום במוסיקה - והוא שומע ומקשיב יותר טוב מכל האנשים שהכרתי עד אז? איך יכול להיות שבכל שש שנות לימודיי באקדמיה הייתי מוקפת באנשים שמבינים במוסיקה ויש להם כלים לנתח ולפרק אותה על כל מרכיביה אבל אף אחד מהם לא התייחס מעולם לביטוי הרגשי שהעברתי דרך הצלילים שהלחנתי? איך יכול להיות שאף אחד לא ראה, לא שמע, לא הבין באיזה סיוט חייתי באותן שנים? נותנים לי ציונים, מעריכים אותי על הטכניקות הקומפוזיטוריות, משבחים אותי על הכישרון והיכולת, אבל אף אחד לא רואה שהנפש שלי מדממת מבפנים, כולם כאחד מתעלמים מהרגשות הקשים שנובעים מהמוסיקה שלי, מעמידים פנים שהכל בסדר אצלי כשהכל כ"כ לא בסדר והכל כ"כ כואב ונורא אצלי - איך זה יכול להיות?? במהלך לימודיי באקדמיה סבלתי מאוד מהניתוק הזה, מהניכור הזה, מההתעלמות הבוטה הזאת מרגשות ומנפש האמן. והנה עומד לפניי אדם אחר. אדם מיוחד. אדם שיש לו נפש. אדם שמגיב רגשית ולא פוחד מעוצמה רגשית, לא פוחד מביטוי רגשי, וקולע בול אל מרכז הנשמה שלי. לראשונה בחיי נתקלתי בתגובה של אמן אמיתי למוסיקה שלי, אמן שלא פוחד מהנפש אלא בדיוק להיפך: מכיר בה ומכבד אותה ומתייחס אליה בכל הרצינות שהיא ראויה לה. כמובן שהיה ידוע לי שיואב הוא לא אמן בפועל כלומר הוא לא עוסק באמנות או יוצר בעצמו, אבל התגובה שלו למוסיקה שלי לא היתה תגובה של סטודנט מצוי לסוציולוגיה וחינוך. זאת היתה תגובה של אמן שרואה ומרגיש ומתייחס לדבר היחיד שבאמת חשוב באמנות: הביטוי הרגשי שלמענו האמנות בכלל קיימת. עד היום אני נעזרת ביואב בתור המאזין הראשון של המוסיקה שלי - האבחנות שלו והדרך המיוחדת שבה הוא מקשיב עוזרות לי מאוד להתמקד בתור מלחינה, והתגובות שלו תמיד מעניינות ורלוונטיות מבחינתי.

ומעבר לדברים שציינתי עד כה, נפש האמן של יואב התגלתה לי בדרכים נוספות כלומר בעצם אישיותו המורכבת ורבת הפנים. היו לו חוש הומור שופע ודמיון פרוע וחסר גבולות, רגישות יוצאת דופן, אינטליגנציה רגשית נדירה, עומק נפשי, ובכלל - כל האישיות שלו דיברה יצירתיות וחופשיות והוא מאוד הזכיר לי בני זוג קודמים שהיו לי ובעיקר את החבר הראשון שלי שהיה אמן בכל רמ"ח איבריו. היה לי מוזר לחבר את האישיות הזאת עם סטודנט באוניברסיטה - איכשהו הרגשתי שלא מתאים שאישיות כזאת תבחר במסלול מקצועי כ"כ שכלתני ומנותק מרגשות, אבל מצד שני היה באישיותו של יואב גם היבט אינטלקטואלי מאוד דומיננטי שהתאים בהחלט למסלול של השכלה אקדמית. אבל לא רק האינטלקט הוא שמשך את יואב אל מסלול ההכשרה שהוא בחר בו: יש בתוכו מתקן עולם חסר מנוח ששואף להבין את האמת על עצמו ועל העולם ולקחת חלק בתיקון עולם. בתקופה זו בחייו יואב התרכז בניסיון לתקן את העולם ולאו דווקא את עצמו, ולכן הוא בחר ללמוד חינוך וסוציולוגיה כי הוא האמין שהידע שהוא ירכוש בתחומים אלו יעזור לו להבין יותר טוב כיצד העולם פועל וכיצד ניתן לתקנו. בהמשך חייו הוא הלך והתרכז יותר ויותר בתיקון עצמי. אבל בשורש הדברים אני חושבת - וככה גם הרגשתי בזמנו כשרק הכרנו - שעצם שאיפתו חסרת המנוח להגיע אל האמת, ולא משנה אם זאת האמת על עצמו או על העולם, עצם השאיפה הזאת היא שאיפה של אמן כי הרי מהו הדבר שהאמן משתוקק לבטאו יותר מכל? האמת. כל תשוקתו של האמן היא לדבר בכנות ולומר את האמת. ומהבחינה הזאת, גם הצד האינטלקטואלי של יואב שחיפש אחר האמת של העולם פעל כאן בשירותה של נפש האמן שבו. בסופו של דבר הכל קשור להכל והכל מחובר בנפש שלנו.

וככה התחלנו את חיינו המשותפים, כשנפשו של יואב מלאה בפוטנציאל יצירתי אבל אין לו שום מושג לגבי העובדה המשמעותית הזאת. כמובן שאמרתי לו כמה וכמה פעמים שהעבודות שהוא כותב כתובות כמו סיפורים ושהוא כותב מאוד טוב לדעתי, אבל שנינו לא התייחסנו ברצינות לאבחנה הזאת שלי. אז הוא כותב עבודות טובות, אז מה? מה יש בזה? זה אומר שהוא צריך לשנות את כל מסלול חייו רק בגלל שהוא יודע לכתוב טוב עבודות אקדמיות? בשלב זה בחיינו היינו מאוד מקובעים בצורת החשיבה שלנו ותפוסים על חלוקת התפקידים בינינו והיינו גם מאוד עסוקים בחיי היומיום ובאהבה החדשה שלנו ובביסוס הקשר בינינו. לא היינו פנויים להתבוננות פנימית עמוקה. חיינו מיום ליום וזה הספיק לנו לגמרי. אבל אי שם, באופק הרחוק, החלו להצטבר ענני פוטנציאל לא ממומש שתבע מאיתנו את מימושו, והעננים הלכו והתקרבו וסערה גדולה התקדמה לעברנו. שנינו הרגשנו חוסר שקט מאוד עמוק, משהו שכל הזמן מציק לנו מבפנים ולא נותן מנוח. היינו עדיין צעירים ומאוד מעורפלים מבחינה רגשית ולא הכרנו את עצמנו ולא ידענו לאיזה כיוון החיים שלנו אמורים ללכת. אבל כן ידענו דבר אחד: אנחנו לא במקום הנכון שלנו ואנחנו לא מסוגלים להיות רגועים עד שנבין למה. מהו המקום הנכון שלנו? איפה הוא נמצא? ואיך אנחנו אמורים להגיע אליו? מה מפריע לנו להגיע אליו, מה עומד לנו בדרך, מה חוצץ בינינו לבין העצמיות שלנו? ערפל סמיך חצץ בינינו לבין הגשמת ייעודנו בעולם - וככה התחלנו את המסע המשותף שלנו, המסע שלנו אל עבר החופש, כששנינו חסרי מנוח בשורש נשמתנו.  

מאז תחילת הקשר בינינו עברו מים רבים בנהר חיינו ועברנו יחד תהליכים נפשיים רבים לאינספור שלא כאן המקום לפרטם. חוסר השקט הנפשי שלנו שימש עבורנו כמדריך ללא-מודע שלנו ולמדנו במהלך השנים הרבה מאוד דברים על עצמנו וזה על זו. כחלק מהתהליכים שעברנו נעזרנו בספרים ובתיאוריות פסיכולוגיות שעל חלקם כתבתי כאן בבלוג (ראו המאמרים בתווית כלים טיפוליים) ושנתנו לנו כלים מצוינים לטיפול עצמי ולהיכרות עם עצמנו. אחת התובנות המשמעותיות ביותר עבורנו היתה שהנפש שלנו עובדת כמערכת של כלים שלובים: כל התקדמות נפשית של אחד מאיתנו מביאה בעקבותיה התקדמות נפשית של השני, והדבר מתבטא בכל תחומי החיים, כל שכן בתחום היצירה: הבנו שהתפתחות היצירתיות של יואב שזורה בהתפתחות היצירתיות שלי ולהיפך, ושתיהן חלק בלתי נפרד מהתפתחות הזוגיות שלנו. בשורה התחתונה ניתן לומר שעזרנו זה לזו להיוולד מחדש בתור עצמנו האמיתיים ושימשנו זה עבור זו הורים מגדלים ומטפחים. וכפי שצופה תיאוריית האימאג'ו הגאונית של ד"ר הארוויל הנדריקס שכתבתי עליה כאן בבלוג (הזוגיות ככוח ריפוי הדדי), בסופו של דבר הגענו שנינו יחד אל קו הסיום של הגשמת הייעוד שלנו כאמנים וכבני אדם שהם שלמים עם עצמם יותר מאי פעם. 

קו הסיום שלי מתבטא בסיום הכנת אתר המוסיקה שלי: לאחרונה שיפצתי אותו שיפוץ כללי והחלפתי בו את כל התמונות שלי לתמונות עדכניות, ובזאת אני מרגישה שהאתר שלי מוכן לפעילות יצירתית שוטפת. וקו הסיום של יואב מתבטא בהוצאה לאור של ספרו הראשון. בחודשים האחרונים הסתיימה כתיבת הספר והוא עבר תהליך של הכנה ליציאה לאור, וכיום הספר יוצא סופסוף לאור, ויואב עצמו יוצא סופסוף לאור, ועבורנו זהו יום חג משמח ומרגש מאוד. אנחנו מזמינים אתכם להשתתף בשמחתנו ולהכיר את ספרו החדש של יואב: מדינה צפה. 

הספר מדינה צפה הוא מקבץ של 8 סיפורים שמציגים שלושה תסריטים עתידיים אפשריים למדינת ישראל: חורבן, מהפיכה דתית ותיקון. הספר נכתב במהלך כעשר שנים - כלומר הרבה לפני אירועי השביעי באוקטובר המחרידים - שנים שבהן עברנו תהפוכות ושינויים רבים בחיינו, ובתוך כך יואב המשיך והתמיד והתעקש להמשיך ולכתוב ולסיים את הפרוייקט השאפתני והמורכב הזה. זהו ספר רלוונטי עבור כל מי שמתעניין באקטואליה הישראלית, לכל מי שאכפת לו מהמדינה ומאזרחיה ולכל מי ששואל שאלות כגון "מה יהיה איתנו?" ו"לאן כל זה הולך?". שאלות קיומיות אלו התחדדו ביתר שאת לאחר השביעי באוקטובר, והספר "מדינה צפה" משרטט בצורה מוחשית ביותר כמה תסריטים קיצוניים שכבר לא נראים כ"כ מופרכים לאור המציאות שבה אנו חיים. הסיפורים מרתקים, קצביים מאוד, עלילתיים וסוחפים, מלאי דמיון ורעיונות מקוריים, ואני מאוד ממליצה לקרוא את הספר. לא תוכלו להניח אותו מידיכם מרגע שתתחילו לקרוא בו, מבטיחה לכם...

באתר של הספר תוכלו לרכוש את הספר ולמצוא חומרים נוספים: כאן תוכלו לקרוא ביוגרפיה של יואב; כאן תוכלו לקרוא על המסע של יואב אל הכתיבה; וכאן תוכלו לקרוא פוסט קצר שמספר על המוטיבציות שהניעו את יואב לכתוב את הספר. כל התכנים שבקישורים הללו נכתבו ע"י יואב וכתובים בפני עצמם כסיפורים מעניינים ושווים קריאה. ובנוסף, תוכלו לקרוא באתר טעימה מהספר.    

ולסיום אני רוצה להביא ציטוט מדבריה של לאה גולדברג שלפיו "האמנות היא אש בכפפות של קרח". לפי ההגדרה הזאת, הספר "מדינה צפה" הוא אמנות משובחת: סוער ומטלטל ועם זאת מגובש ומוחזק ביד בוטחת מתחילתו ועד סופו. אני מאחלת ליואב ולספרו החדש שיעלו ויצליחו ויגשימו את ייעודם בעולם הזה. אמן.